1. לפניי תביעה לתשלום תמורה חוזית בגין התקשרות לביצוע עבודות תכנון חניות במסגרת מיזם בנייה לפי תמ"א 38 ברמת השרון.
2. התובעת היא חברה לתכנון הנדסי, שעוסקת, בין היתר, בהכנת תכניות חניה. הנתבעת היא חברה יזמית העוסקת בייזום ובהוצאה לפועל של תכניות בנייה לפי תמ"א 38. הצדדים התקשרו ביניהם בהסכם המבוסס על הצעת המחיר של התובעת מיום 9.4.2014. על פי הצעת המחיר, הוסכם כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 11,000 ₪ בתוספת מע"מ בעבור הכנת תוכנית תנועה וחניה לבניין תמ"א 38/1 ברחוב אוורבוך ברמת השרון. על פי ההסכם, יבוצע התשלום כך ש-40% ממנו ישולמו לאחר תום התכנון המוקדם, 40% נוספים – לאחר הכנת תכנון מפורט, שבסופו הגשה לאישור העירייה ויתרת התשלום, 20% ישולמו לאחר קבלת אישור העירייה.
3. התובעת הכינה תוכניות והגישה אותן לאישור העירייה, אולם הנתבעת סירבה לשלם, בטענה שתשלם את התמורה רק לאחר אישור העירייה. בהתאם, הודיעה התובעת כי היא מפסיקה את העבודה מול הנתבעת, והתביעה הוגשה.
4. אין מחלוקת, כי התוכנית כפי שהוגשה לעירייה – לא אושרה, וכי משרד אדריכלים אחר (מומא אדריכלים) השלים את ההגשה. השאלה היא אם על הנתבעת לשלם לתובעת אם לאו.
5. טענתה היסודית של הנתבעת, מפי מנהל מר נתן בר (להלן: "בר") היא כי התובעת לא מילאה את חלקה בהסכם. תחילה, טען בר בתוקף כי התובעת לא הגישה את התכניות לעירייה. מטענתו זו חזר בו בר, לאחר שהוכח כי היועצת החיצונית גב' יעל יושע היא הסמכות הרלוונטית מבחינת העירייה, והגשת התוכנית לאישורה – כמוה כהגשתה לוועדה המקומית. לאחר מכן טענה הנתבעת, כי התכנון שהציגה התובעת לא תאם את דרישות הסף של הוועדה המקומית.

יוער, כי התביעה הוגשה מלכתחילה רק על 80% מסכום החוזה, מאחר שלא הייתה מחלוקת שהעבודה הופסקה בטרם הושגה אבן הדרך האחרונה.

1. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה. להלן טעמיי לכך בתמצית, כמצוות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי.
2. אף שההסכם בין הצדדים – המגולם בהצעת המחיר שנחתמה גם בידי הנתבעת – הוא תמציתי, ברי כי הוא מבסס "חיוב השתדלות" ולא "חיוב תוצאה". כך הוא, לכל הפחות, ביחס לשתי אבני הדרך הראשונות: הן התכנון הראשוני והן התכנון המפורט. הדבר הוא אף הגיוני וסביר, כמעט נאמר: מתבקש. איש מקצוע המגיש תכנית לאישור משקיע עבודה, זמן ומשאבים בהכנתה. כל תכנית המוגשת לרשויות התכנון – קיימת אפשרות שלא תאושר. על כן, ככל שההסכמה בין הצדדים היא כי התשלום מותנה באישור, קרי – שבהעדר אישור, לא יזכה המתכנן לתשלום על עבודתו – הסכמה זו ראוי שתובא במפורש. בענייננו, לא כך נהגו הצדדים. ניתן לראות, כי אבן הדרך האחרונה – המייצגת 20% מן התשלום – אכן מותנית בתוצאה, והיא נקבע למועד שלאחר אישור התוכנית בידי הרשות המקומית. לא כן שתי אבני הדרך הראשונות.

עוד יש לציין, כי אף שהנתבעת ניסתה להתכחש לעצם ביצועם של התכנון המוקדם ושל התוכנית המפורטת, העובדה היא שתוכנית מפורטת הוגשה ליועצת התנועה של הוועדה המקומית, ואף התקבלו הערות מן היועצת. המשמעות היא, שהתכנון המפורט – לכל הפחות – עמד באמות המידה המקצועיות, שאם לא כן, יש להניח שיועצת התנועה הייתה מעירה כי אין ביכולתה לבדוק את התוכניות. הערותיה של יועצת התנועה מלמדות, כי התוכניות שהוגשו לה היו ברמה מקצועית שאפשרה לבחון אותן לגופן, קרי – שהתובעת מילאה את תפקידה כנדרש.

הנתבעת טענה, כי התוכנית שהוצעה – הכוללת 22 מקומות חניה – אינה עומדת בדרישות הסף, המחייבות 23 מקומות חניה בלבד, ועל כן, ממילא לא היה כל סיכוי לאישורה של התוכנית. טענה זו אינה יכולה לעמוד משני טעמים. ראשית, הנתבעת לא הוכיחה כי 23 מקומות חניה הם תנאי בל-יעבור, אשר בלעדיו אין כל סיכוי לאישור התוכנית. למעשה, מתכתובות הדואר האלקטרוני שצורפו עולה, כי אף שיועצת התנועה לא הייתה אופטימית בנוגע לסיכויי האישור, היא לא פסלה את אפשרות האישור על הסף; שנית, והוא עיקר, לא הוכח כי ניתן היה להגיע ל-23 מקומות חניה בתוואי השטח הקיים, ובר עצמו הודה, כי פסל הצעה של התובעת לפתרונות להגדלת מקומות החנייה בשל עלותם.

לכך יש להוסיף את העובדה, שעדותו של בר – כמו התנהלותו במהלך הדיונים בהליך – התאפיינה בבוטות ובנטייה לגוזמאות, בביטחון מלא בצדקת הדרך, שבא על חשבון הבאת ראיות מתאימות. עדותו של בר לא עוררה רושם מהימן במיוחד, והתרשמתי כי סירובו לשלם לא נבע מכשליה של התובעת, אלא מניסיון פשוט לחמוק מתשלום.

כך הוא, גם ובעיקר, לאור ההתכתבויות שניהל עם מנהלת התובעת, שבהן הודיע באופן ברור ובוטה, כי אין בכוונתו לעמוד בלוח התשלומים שנקבע מראש, וכי ישלם על עבודתה של התובעת רק לאחר קבלת אישור העירייה – וזאת בניגוד להתחייבותו המפורשת בהסכם. התנהלות כזו, של התחייבות שבעקבותיה הפרה בוטה ולא מתנצלת של אותה התחייבות עצמה – על בית המשפט לגנות.

על כן התביעה מתקבלת במלואה. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,296 ₪ (80% מתמורת החוזה בתוספת מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (9.4.2016) ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות ההליך בסך 1,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 8,775 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשע"ו, 04 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.