בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות באשדוד ת.ק. 4833-12-12, מיום 29.3.2015 שניתן על ידי כב' השופטת אורנה סנדלר-איתן

1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באשדוד, אשר קיבל את תביעת המשיבים לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לדירתם, כתוצאה מנזילה ופיצוץ בצנרת, בדירת המשיבים.
2. בכתב התביעה נטען, כי בחודש ינואר 2012 הבחינו המשיבים, כי בשני חדרי השינה בדירתם, ישנה נזילה בתקרה; כי מקור הנזילה במרפסת דירת המבקשים (שנמצאת מעל דירת המשיבים); כי ביום 24.03.2012 ארע בדירת המבקשים פיצוץ בצנרת שגרם להצפת דירת המשיבים ונזק למיטלטליהם; וכי פניותיהם הרבות של המשיבים לתיקון הנזקים, העלו חרס. לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי בה עלות תיקון הנזקים הוערכה בסך 23,810 ₪, כאשר סכום התביעה כולה הועמד על סך 33,832 ₪ (הערכת השמאי בתוספת סכום של 1,522 ₪ בגין שכ"ט שמאי ו-6,500 ₪ בגין גרימת עגמת נפש).

בכתב ההגנה נטען ע"י המבקשים (הם הנתבעים), בין היתר, כי מדובר בתביעת סרק שהוגשה בחוסר תום לב; כי מדובר בתביעה מוגזמת וחסרת פרופורציה; כי מיד עם פנייתם הראשונה של המשיבים, הציעו המבקשים שיפוצניק מטעמם לצורך תיקון הנזקים, אולם, הם נענו בסירוב; כי השיפוצניק מטעם המשיבים, מר יבגני ז'וק, נתן הצעת מחיר לתיקון הנזקים בסך 1,600₪ וכי יממה לאחר מכן הביעו המבקשים את הסכמתם להצעה, ובלבד שיקבלו מהמשיבים פירוט בכתב באשר לחישוב הנזק; כי החל מאותו רגע התעלמו המשיבים מהמבקשים וניתקו עמם כל קשר; כי בעוד המבקשים ממתינים לתחשיב נזק, הם קיבלו מכתב עו"ד לפיו הם נדרשו לשלם סך של 4,274 ₪; כי מקור הנזק שנגרם בחדרי השינה של המשיבים אינו בדירת המבקשים, כי אם ב"חיבור הקירות החיצוניים" (דהיינו, מקור הנזק הינו ברכוש המשותף, כך לפי חוו"ד מטעם חברת ש.ח.ר נזקי צנרת בע"מ, שבדקה את הדירה במסגרת הפעלת פוליסת הביטוח); כי המבקשים החליפו איטום במרפסת - עובדה שצריכה להילקח בחשבון; וכי המשיבים לא נקטו בפעולות כלשהן על מנת להקטין את נזקם. המבקשים צרפו חוות דעת מטעמם, לפיה עלות התיקון הינה 1,521 ₪, כאשר הנזק כולו נפרס על 10 מ"ר בלבד (זאת בשונה מחוו"ד המשיבים, בה נלקח בחשבון 60 מ"ר).

1. ביהמ"ש שמע את הצדדים (ביום 17.07.2013 ע"י כב' הרשמת הבכירה, כתוארה אז, עפרה גיא), והורה על מינוי שמאי מומחה מטעם בימ"ש. בחוות דעת המומחה נמצאו נזקים במרפסת השירות, בחדרי הרחצה, בחדרי השינה, בסלון ובפינת האוכל, כאשר עלות התיקון הוערכה בסך 5,700 ₪ בתוספת מע"מ. לבקשת המשיבים, המומחה התייחס גם לקיר הדקורטיבי בסלון ובחדר הילדים, ובחוות דעת נוספת שהוגשה לבימ"ש, נקבע כי יש להוסיף 1,000 ₪ לחוות הדעת הראשונה.

בדיון (שהתקיים ביום 29.03.2015) בימ"ש (כב' השופטת אורנה סנדלר-איתן) שמע פעם נוספת את הצדדים, וכן את המומחה מטעמו (אשר הבהיר במהלך הדיון, כי הסכומים שנקבעו על ידו בחוות הדעת הינם על הצד הגבוה), והחליט לקבל את התביעה. בית משפט ציין בפסק דינו, כי המבקשים נהגו לאורך כל הדרך בהגינות רבה, והציעו שוב ושוב סכומי פשרה למשיבים, אולם אלו סרבו בתוקף לקבלם ואף סירבו להעביר את ההליך לגישור. בימ"ש חייב את המבקשים בסך 8,000 ₪ בגין עלות תיקון הנזקים, וכן ב-6,500 ₪ בגין הוצאות משפט (סה"כ 14,500 ₪). לעניין סכום ההוצאות הובא בחשבון הפער הגדול בין סכום התביעה לבין עלות תיקון הנזקים כפי שנקבעה ע"י המומחה מטעם בימ"ש וכן התנהלות המבקשים לכל אורך שנות ההתדיינות.

על פס"ד זה, ובעיקר על סכום ההוצאות שנפסקו, הוגשה הבר"ע נשוא החלטה זו.

1. במסגרת בקשת רשות הערעור חזרו המבקשים על טענותיהם, והוסיפו, כי עיקר בקשתם נוגעת לרכיב ההוצאות; כי מלכתחילה הם לקחו אחריות על קרות הנזק; כי לא ניתן משקל הולם לכך שלאורך ההליך כולו הם נהגו בהגינות; כי לא ניתן משקל לכך שבין הצדדים הייתה הסכמה, כבר בראשית הדרך, לפיה ישלמו המבקשים 1,600 ₪ עבור התיקונים; כי עפ"י חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש, הנזק בדירת המשיבים נפרס על 10 מ"ר בלבד ולא על 60 מ"ר; וכי לא ניתן משקל לכך שהמבקשים נאלצו להוציא כספים רבים הן לצורך ניהול ההליך והן לצורך תיקון הנזקים בביתם.
2. לאחר שקראתי את בקשת רשות הערעור ועיינתי בתיק בית משפט קמא, לא מצאתי כי יש ממש בבקשה ודינה להידחות.

מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות, היא לאפשר הליך מהיר, פשוט ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים. "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים, שלא יכלו לעמוד בהן, היה נגרם עוול. לא בכדי קבע המחוקק, כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]), כאשר בקביעה זו יש כדי לשקף את המשקל המשמעותי שיש ליתן להכרעת בית המשפט בערכאה המבררת.

מאחר ומדובר בהליך שאמור להיות יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד שאינו שבע רצון מהחלטת בית המשפט זכות ערעור והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התבררו עובדות המקרה.

הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה המבררת, מאחר והמשפט כולו מתנהל בפניה בלבד, היא זו ששומעת את העדים ומתרשמת מדבריהם ומהימנותם. דברים אלו נכונים מקל וחומר וביתר שאת, כשזכות הערעור אינה מוקנית, כדוגמת המקרה שלפנינו, בו מבוקש להתערב בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (רע"א 5773/05 "גול טורס" נופש ותיירות נ' שושנה ושמריהו לו, 2005).

1. ובענייננו, ביהמ"ש עיין בכתב התביעה, בנספחיו ובחוות הדעת שהוגשו; שמע את הצדדים (פעמיים!) ואת המומחה מטעמו; התרשם ממהימנותם; ובסיכומו של הליך מצא כי יש לקבל את התביעה, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעות אלה.

חלק נכבד מטענות המבקשים הינן כנגד עובדות וממצאים שנקבעו בחוות הדעת, וכאמור, אין מקום שערכאת ערעור תתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו, אלא במקרים חריגים שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עליהם.

1. בכל הנוגע לרכיב ההוצאות - הכלל הוא, כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בקביעת סכומם, כאשר ערכאת הערעור תתערב בהחלטות מסוג זה במצבים חריגים ויוצאי דופן בלבד, בהם נפלה טעות משפטית; כאשר התגלה פגם בשיקול הדעת; או כאשר התגלתה אי סבירות מהותית או סטייה בלתי מובנת מהרמה המקובלת [ראו: רע"א 5919/14 דוד בכר נ' המברשת רוחמה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (29.1.2015); ע"א 9535/04 סיעת ביאליק 10 נ' סיעת יש עתיד לביאליק (16.6.2005)].

הרציונל להלכה זו טמון בכך, שהערכאה הדיונית רואה לנגד עיניה את מכלול נסיבות התיק והיא זו שמודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת ההוצאות (ראו: עניין ביאליק לעיל, בפסקה 3).

במקרה שבפנינו, מדובר בתביעה קטנה שהתנהלה במשך שלוש שנים, בהן הוגשו מסמכים, חוות דעת, בקשות רבות, ואף התקיימו שני דיונים, בהם נשמעו הצדדים ועדים מטעמם. מאידך, התנהלות המבקשים לאורך הדרך, הייתה הוגנת והגונה, ובימ"ש ציין זאת במפורש בפסק הדין ואף לקח שיקולים אלו בחשבון בעת קביעת ההוצאות. לפיכך, ולאור ההלכה הנ"ל, אין מקום להתערב בקביעה זו, שהינה סבירה בנסיבות העניין.

לאור כל האמור, הנני דוחה את בקשת רשות הערעור, מבלי לבקש את תגובת המשיבים, זאת בהתאם לסמכות הקבוע בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

היות ולא התבקשה תגובת המשיבים, העירבון על פירותיו יוחזר למבקשים.

המזכירות תעביר העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ה, 14 מאי 2015, בהעדר הצדדים.