מונחת בפני תביעה לפיצוי התבועת בגין נזקי פח שאירעו לרכבה בתאונת דרכים מיום 6.11.14.

לטענת התובעת היא נסעה בנתיב האמצעי מבין 3 נתיבים, כאשר הנתבע 1 רצה לעקוף אותה מצד ימין ופגע בה. נקודת המגע בין הרכבים והפגיעה ברכבה היתה בחלק הימיני קדמי. לדבריה, ברח הנתבע 1 מהמקום, ועצר רק אחרי שעבר 2 רמזורים כאשר היא רודפת אחריו וצופרת. את תביעתה תמכה התובעת בחוות דעת שמאי שהעריך וקבע את הנזק.

לטענת הנתבע 1 הוא נסע בנתיב האמצעי כאשר חש בפגיעה מאחור במכוניתו. הוא לא מכחיש שהמשיך לנסוע, ועצר בתחנת אוטובוסים אחרי שעבר שני רמזורים. לטענתו התובעת היא שפגעה בו ולא הוא בה. לטענתו גם לא נגרם לרכבו כל נזק "אפילו לא שריטה". עוד לטענתו לא ברח אלא המתין לתובעת 10 דקות עד שהגיעה אליו.

לטענת נציג הנתבעת 3 לא היה מקום לתקן את הרכב של התובעת בחלקים מקוריים אלא חליפיים זולים יותר, שכן מדובר ברכב "ישן" מעל שנתיים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם ושמעתי את עדויות וטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל מן הנימוקים שיפורטו להלן:

1. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי היה מגע בין שני הרכבים.

2. מקום הפגיעה ברכב התובעת היה בצד הימיני קדמי ובמכונית הנתבע בצד האחורי שמאלי, דבר המתיישב עם גרסת התובעת כי הנתבע 1 ניסה לעוקפה מימין, לא הספיק להשלים את העקיפה ופגע בצדו האחורי שמאלי של רכבו ובצדה הקדמי ימיני של רכב התובעת.

3. שמעתי את התובעת והתרשמתי ממנה, מכנותה ומאמינותה, מה גם שצורת המפגש שבין המכוניות מתיישבת עם גרסתה כפי שתוארה בסעיף 2 לעיל.

4. שמעתי את עדות הנתבע 1 שטען כי הוא כבר בענף הרכב 42 שנים, אינני מאמינה לגרסתו כי נסע בנתיב האמצעי ונפגע מאחור. צורת המפגש בין שתי המכוניות מצביעה על ההיפך מכך, ואילו גרסתו היתה נכונה, היתה אמורה מכוניתו להפגע לרוחב חלקה האחורי, ולא כך הדבר.

זאתת ועוד, לטענת הנתבע "אני נוסע רגיל ומרגיש פתאום בום מאחורה, מסתכל במראה רואה משהיא מצפצפת ואומרת לעצור בצד, אני לא יכול לעצור, ... והמשכתי... עצרתי..." . הן ההגיון, הדעת והשכל הישר נותנים כי ככל שהנתבע הוא זה שנפגע (עוד בטרם יצא מרכבו והתוודע לנזקים ככל שהיו או שלא היו) הרי היה זה מעניינו לוודא התובעת תעצור אלא שגם הוא אומר שהתובעת היא זו שצפצפה לו ודרשה את עצירתו. ככל שהתובעת אינה חשה אחריות כלפי התאונה מה לה לדרוש כי הנתבע יעצור. ככל שהתובעת היא שפגעה בו מדוע לא דרש מהתובעת לעצור את רכבה והמשיך בנסיעתו. מדוע לא דרש ממנה את פרטיה. יתרה מזאת, הנתבע העיד כי פנה לבחון את נזקה של התובע "ישרתי לה את הכנף, נתתי לה אפשרות להמשיך לנסוע שהגלגל לא יפגע בבטנה של הכנף." ככל שהנתבע אינו חש אחראי לתאונה מה לו ולנזקי רכבה של התובעת.

5. על רקע נסיבות אלה אני קובעת כי התובעת נסעה בנתיב האמצעי והנתבע 1 נסע בנתיב הימיני ורצה לעקוף ולפנות לנתיב האמצעי, הוא לא הצליח בכך ופגע במכונית התובעת. הנתבע 1 אחראי לתאונה ולתוצאותיה, והוא הדין ביתר הנתבעים שהם בעלי המכונית וחברת הביטוח שביטחה את מכונית הנתבע.

6. בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם התובעת היתה עלות תיקון רכבה סך של 10,728 ₪ וכן תשלום לשמאי בסך של 950 ₪ ובסה"כ 11,638 ₪. חוות דעת זו לא נחקרה, לא נסתרה ואף לא הוגשה חוות דעת נגדית. אינני מקבלת גם את טענתה של הנתבעת 3 כי היתה חובה לתקן בחלקים חליפיים זולים יותר ולא בחלקים מקוריים. אין פגם בכך שהרכב תוקן בחלפים מקוריים. מעבר לטענות בעלמא לא הוכח כי ניתן היה בפועל לתקן בחלקים אחרים וממילא כי היו במלאי.

7. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים הדדית לשלם לתובעת סך של 11,638 ש"ח ₪ בצרוף רבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל וכן הוצאות משפט בסך של 700 ש"ח שישא רבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, תוך 15 ימים, לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ו, 23 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.