לפניי תביעת התובע, שביקש לנסוע ביום 16/3/15 בלילה מירושלים, מקום עבודתו לחיפה, עיר מגוריו, להצביע בבחירות ביום 17/3/15 בבוקר, ולשוב לירושלים לעבודתו בסיקור יום הבחירות.

התובע ביקש לנסוע בקו 972, באוטובוס האחרון לאותו יום, המתין בתחנה עם נוסעים נוספים, אך האוטובוס לא עצר בתחנה.

התברר כי האוטובוס היה מלא, ועשרה נוסעים עמדו עוד מהתחנה הקודמת, ועל כן הנהג נמנע מלהעלות נוסעים נוספים. העובדות אומתו ע"י נהג האוטובוס, מר דוד לוי, ואין במחלוקת.

התובע מלין על כך שהנתבעת השיבה לפניותיו הטלפוניות רק לאחר כ-50 דקות, ותשובתה היתה כי לא יצא אוטובוס נוסף באותו יום. התובע נשאר לישון בחיפה בבית הוריו, לא הצביע בבחירות, עמד כ-50 דקות בחוץ, ואיבד זמן יקר כולל שעות שינה יקרות, בנוסף לאי הנוחות ועגמת הנפש. התובע העמיד את נזקיו על הסך 5,000 ₪.

לאחר ששמעתי את הצדדים אני קובעת כי יש להטיל על הנתבעת אחריות אזרחית לפצות את התובע על נזקיו מכח הפרת החובה החקוקה הפלילית שבתקנה 399 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

הצידוק לכך "... נעוץ בשיקול העליון של טובת הציבור, במקרה שלפנינו - שהאזרח הנזקק להסעה באוטובוס בקו פלוני יוכל לדעת כמעט בודאות שאם יגיע לתחנת המוצא (אליה בלבד מתיחס לוח הזמנים) יאסף בשעה הקבועה בלוח, ואם יהיה באחת התחנות האחרות - יוכל לחשב בערך מתי יצא לדרכו. זהו שירות יום-יומי רב חשיבות לחלק נכבד מן הציבור וזכותו שהחברה המפעילה את הקו תעשה כל מאמץ, אף מעבר לסביר, כדי לעמוד בחובה שהמחוקק הטיל עליה כתנאי להפעלה זו" (ע"פ 222/78 דן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 566 (1979)).

על הפרת חובה חקוקה כהוכחת חובת זהירות שהופרה ברשלנות ראו ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה, פ"ד לו(3) 32 (1982).

הנתבעת הציגה את יומן התנועה (נ/1), לפיו יש רק שתי נסיעות ביום בקו זה, והנסיעה נשוא התביעה, שיצאה בשעה 23:00 היתה האחרונה. האוטובוס יצא בזמן ובשעה 23:19, כדברי התובע כבר דיווח הנהג בנווטן על עשרה נוסעים בעמידה, ולא קלט עוד נוסעים (נ/3). הנתבעת הציגה גם את הנחיות משרד התחבורה (נ/4), האוסרות על העלאת נוסעים רבים יותר בעמידה, אך באותה נשימה נכתב "בכל מקרה בו מספר הנוסעים בתחנת המוצא יעלה על המסמרים הנקובים לעיל, יעשה מפעיל השירות כמיטב יכולתו להוסיף נסיעות תגבור בקו באופן מיידי, ובהיקף שיידרש עד לעמידה במקדמי המילוי המפורטים לעיל ומתן מענה לכל הנוסעים הממתינים ברציף...". לא שמעתי מפי הנתבעת מה עשתה "כמיטב יכולתה" ובוודאי שלא "מעבר לכך" על מנת לתת מענה לנוסעים רבים, המבקשים לצאת את ירושלים בלילה שלפני הבחירות באוטובוס האחרון בקו זה. הצעת הנתבעת למסלול חלופי, באמצעות קו 402 לבני ברק (נ/2), משם במונית לרכבת, ומשם ברכבת לחיפה אינה מעשית, יקרה וארוכה, ואינה שוות ערך לנסיעה מתוכננת בקו אוטובוס ישיר וקבוע מירושלים לחיפה. עוד שמעתי בדיון כי תחנת מרכזית של הנתבעת מצויה בקרבת מקום, הנתבעת היתה מודעת לצורך כללי בתגבור קווים בין עירוניים ערב הבחירות, אך לא בקו דנן, שהוגדר כמשרת את הקהילה החרדית. הנתבעת לא הוכיחה מה עשתה על מנת לתת מענה לנוסעים הרבים ברחוב שמגר, שלא עלו לנסיעה, ואני קובעת כי התרשלה בהתנהלותה, מראש ובדיעבד. אין בכך שהתובע לא פנה בתלונה למשרד התחבורה, כפי זכותו וכדוגמת הפונה במוצג שהגיש התובע (ת/2) כדי לשלול את תרופתו האזרחית.

לעניין הנזק, מצאתי כי התובע לא הפריז בהערכת נזקו. בכתב התביעה לא ציין התובע מה עשה לאחר שלא הצליח לנסוע לחיפה באותו לילה, ובדיון לשאלתי השיב כי ישן בבית הוריו. בכך הקטין את נזקו. אני מעמידה את אי הנוחות הנגרמת משיבוש בתכניות, מחוסר בפריטים אישיים לילה לפני יום עבודה ארוך בעיר, שאינה עיר המגורים הקבועה, ההמתנה באי ודאות במשך 50 דקות בחוץ בלילה הירושלמי הקר, ואי היכולת לנצל את זכות ההצבעה בבחירות על סכום התביעה, 5,000 ₪. סכום התביעה גבוה רק במעט מסכומים, שנפסקו ע"י בתי המשפט בגין איחור בהגעת אוטובוס, שאינו האוטובוס האחרון (בת.ק. (טבריה) 18113-02-09 אור סיני נ' אגד (30.9.2010), נפסקו 1,000 ₪ בנוסף לעלות המונית, בת.ק. 31393-09-13 (ירושלים) טנצר נ' אגד (24.2.2014) נפסקו 1,500 ₪ בגין איחור ברבע שעה, בת.ק. (חיפה) 7991-10-11 קורלדנסקי נ' אגד (27.3.2012), נפסקו 1,600 ₪ בגין איחור בחמישים דקות, גם הוא בקו 970 מחיפה לירושלים).

הנתבעת תשלם לתובע לסילוק תביעתו את הסכום 5,000 ₪ ועוד אגרת המשפט, בה נשא, בסך 50 ₪ והוצאות משפט בסכום מתון של 300 ₪, בהתחשב בכך שהתובע הופיע באותו יום לדיון בתיק נוסף.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום מסירת פסק הדין.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ו, 18 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.