31 יולי 2017

1. זהו פס"ד בתביעת התובעת לדמי לידה לאחר שהתביעה שהוגשה על ידה לביטוח לאומי
(להלן: המוסד), נדחתה.

2. הרקע לתביעה:

א. ביום 26.8.2014 ילדה התובעת. בגין לידה זו הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי לידה מעבודתה כשכירה בחברת "יחד רהיטים בע"מ" (להלן גם: חברת יחד).

ב. אין חולק כי התובעת דיווחה על עצמה כעצמאית עד ליום 20/2/14. התובעת שילמה מקדמות בגין שנת 2013, אולם לאחר שהתברר שלא הייתה לה הכנסה, לפי דיווח שלה לנמס הכנסה – הוחזרו לה המקדמות, למעט תשלום מינימום, ונקבע כי הינה עצמאית ללא הכנסות.

ג. על פי טענת התובעת היא הועסקה כשכירה ב"יחד רהיטים בע"מ" החל מחודש פברואר 2014.

ד. בהחלטת הנתבע מיום 7.12.2014 נדחתה תביעת התובעת לתשלום דמי לידה, בטענה כי לא הייתה שכירה במקום.

ה. בדיון להוכחות לא הופיע נציג ציבור נוסף, ועל מנת למנוע בזבוז זמן מהצדדים ועינוי דין – קויים הדיון בהרכב חסר

3. המחלוקת בתיק:

האם התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לבין יחד, עובר ליום 26.08.2014

4. עיקר טענות התובעת:

א. לתובעת היה בעבר עסק רהיטים בבעלותה, תחת השם המסחרי "שולחן מלכים",
אך בשל חובות כבדים והפסדים (שנבעו בין היתר משריפת המלאי) מכרה את
העסק , שהיה בעל פוטנציאל עיסקי, למר שטיגליץ. בין השניים נחתם הסכם
בכתב מיום 16.2.14.

ב. מכוח הוראות אותו הסכם נשארה התובעת ועבדה בחנות לצורך חפיפה וסיוע
תמורת משכורת חודשית גולבאלית בסך 6,000 ₪.לאחר תקופת החפיפה נשארה התובעת להיות מועסקת בחברה כעובדת החברה לכל דבר ועניין, ובאותם תנאים.

ג. התובעת עסקה במכירות ללקוחות ופרסומות. התובעת קיבלה תלושים ככל עובדת
ויש לראותה כעובדת חברת יחד, לצורך קבלת דמי לידה.

5. עיקר טענות הנתבע:

א. התובעת לא הביאה ראיות לכך שהתקיימו בינה לבין חברת יחד. להיפך, מהראיות
בתיק עולה כי לא נכחה בחנות ולא עבדה בה, וזאת ע"פ עדותה של עובדת בחנות שנחקרה על ידי חוקר המוסד.

ב. מר שטיגליץ נרשם כבעלים אך לצרכי מיסוי והתנהלות מול נושים אולם הוא לא ניהל את החברה ולא היה מעסיק בפועל, ואף לא היה בעל רקע כלשהוא בתחום הרהיטים. כך גם נטען לגבי ההסכם שבין התובעת לבין מר שטיגליץ כי הוא הסכם למראית עין, לצרכי העלמת מס. לפיכך אין לראות התובעת כמי שעבדה בחברת יחד ולפיכך גם אינה זכאית לדמי לידה כשכירה.

6. דיון והכרעה:

א. המחלוקת בין הצדדים הינה, כאמור, האם התובעת שכירה והאם התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין חברת יחד. ככל שהתשובה חיובית - תשובה יהיה מקום לבדוק את גובה דמי הלידה להם זכאית התובעת.

ב. המבחנים לקביעת קיומם של יחסי "עובד ומעביד" הינם מבחן ההשתלבות, מבחן המרות והפיקוח, מבחן הקשר האישי, ומבחני עזר נוספים לרבות המבחן המעורב. אין הגדרה ואין מבחן אחד ויחיד היכול לשמש אמת מידה לקביעת יחסי עובד ומעביד. ההלכה הינה, כי בתי הדין נוקטים למעשה במבחן "המעורב" אשר המרכיב הדומיננטי בו "ההשתלבות במפעל", כל אימת שעליהם להכריע בסוגיה אם פלוני הוא "עובד" אם לאו (דב"ע נב/158-3 רות יאיר נ. גליברמן פד"ע כה, 31). מבין הסממנים והעובדות הנוספים אשר יש לבחון נקבע, כי:

"אופיו האישי של העיסוק, הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה – לפטרו, מי הוא המספק את כלי העבודה, צורת ניכוי מס ההכנסה והתשלומים לביטוח לאומי ולמס ערך מוסף ובאותם מקרים שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר – כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם". (מנחם גולדברג, עובד ומעביד – תמונת מצב, עיוני משפט יז' 19).

ג. התובעת הגישה תצהיר לבית הדין בו הצהירה בין היתר כדלקמן:
לאורך שנים עסקה התובעת כעצמאית בתחום שיווק רהיטים תחת השם המסחרי "שולחן מלכים", אך בעקבות הפסדים וחובות כבדים העסק נסגר והיא חדלה להיות עצמאית ב-2/14. ללא קשר לעסק העצמאי שלה, בשנת 2010 או בסמוך לכך משפחתה רכשה מפעל לייצור רהיטים שנרשם כחברת רהיטי עין חרוד מ. ל. בע"מ והיא ובעלה נרשמו כבעלי מניות בחברה. בהמשך פעילותה נקלעה החברה המשפחתית לקשיים. לעומת זאת, העסק העצמאי שלה בשיווק רהיטים היה מוצלח ורווחי. הבעיות התחילו לאחר שריפה שפרצה בשנת 2013 בסניף בבית מש וגרמה להפסד של כמיליון ₪. בשל ערבויות של הבעלים לחובות החברה המשפחתית שלא נפרעו, הגביל בנק המזרחי חשבונות, ועיקל כספים הן בחשבון חברת עין חרוד והן בחשבון העסק העצמאי של התובעת "שולחן מלכים" (שלא תפקד כחברה). דבר זה גרם להחזר צ'קים לספקים ופתיחת הליכי הולצל"פ כנגד התובעת באופן אישי. נסיבות אלו גרמו לסגירת העסק העצמאי חרף הפוטנציאל העיסקי הטוב שהיה טמון בעסק. זו הסיבה שהעסק האישי שלה נמכר למר שטיגליץ, אשר הסכים להשקיע את כספו בעסק בדרך של רכישת השם המסחרי, המידע המסחרי והמוניטין. זו גם הסיבה שבגינה סיכמו הצדדים שהתובעת תמשיך לעבוד בעסק כשכירה ולהדריך את מר שטיגליץ לאחר המכירה, תמורת סכום גלובלאי של 6,000 ₪.

ד. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת והשיבה:

"ש. בתקופה הזאת שעבדת שם מ 2014 מה בדיוק היה תפקידך?

ת. מכירות, לקוחות, ופרסומות הייתי עושה.

ש. עשית פרסומות?

ת. לא פיזית, הייתי חושבת מה להכניס, לא עיצבתי בגרפיקה.

ש. ממי הייתם מזמינים את הסחורה?

ת. כל מיני ספקים.

ש. תני לא שמות?

ת. רהיטי תמר, רהיטי הנגר.

ש. איפה רהיטי תמר?

ת. בירושלים.

ש. והנגר ומי עוד?

ת. כל מיני חברות היו, הודוקור, גן נוי. יש עוד." (פרו' ע' 16 ש' 3-14).

ה. באשר להיקף עבודתה העידה התובעת בחקירתה כך:

"ש. היית מדווחת על שעות עבודה?

ת. לא היה לי גלובאלי.

ש. מה זאת אומרת?

ת. היה סכום קבוע שסיכמנו שאני אקבל היו לי שעות מסודרות שעבדתי אבל לא רשמתי." (שם ש' 27-30).

יצויין כבר עתה כי לא מצאנו סתירות בעדותה של התובעת לעניין אופן עבודתה, שמות הספקים עימם עבדה וכד', ואף לא לעניין ה"הסטוריה" העיסקית כמפורט בתצהירה.

ו. מר שטיגליץ נחקר על ידי חוקר המוסד (נ/2). בחקירתו זו הסביר כי היה אברך, עם רקע משפחתי מסויים בענף הרהיטים וכי רכש את העסק מהתובעת, בהסכם מפברואר 2014. בין היתר השיב (עמ' 3 לחקירתו, משורה 62):
"היא עוסקת בעיקר יותר בקידום מכירות. היינו , בין היתר לתת רעיונות למבצעי מכירה. לשכנע לקוחות מתנדנדים. היא לא בקשר עם ספקים ופרסומעאים. את זה עושה רבקה כהן"
ובהמשך (משורה 69):
"אני כמי שרכש את העסק ומפעיל אותו כיום, מאשר כי אני ממשיך להעסיק את הנ"ל חברה...
ש.ת. ס"ה היא עבדה בחברה מיום רכישתה והפעלתה על ידי בחודש מרץ 2014 ועם הלידה שלה בסוף אוגוסט 2014.

ז. מר שטיגליץ נחקר בבית הדין על האמור בהודעתו לחוקר, ודבריו אלו לא נסתרו בחקריה הנגדית. בנושא השכר ודיווח השעות של התובעת נשאל העד והשיב:

"ש. האם הדיווח הזה היה חובה גם על התובעת?

ת. לא, היה לה שכר גלובאלי.

ש. כלומר?

ת. סיכמנו היא מקבלת 6,000 ₪ לחודש, ויש את התפקידים שלה.

ש. היא יכולה לבוא מתי שהוא רוצה וללכת מתי שהיא רוצה?

ת. לא, היו לה שעות קבועות בבוקר ובערב. אבל אם החסירה שעה או שעתיים זה לא גרע מהשכר שלה. אני לא פיקחתי." (פרו' ע' 9 ש' 32, ע' 10 ש' 1-6).
למרות טענות ב"כ הנתבע בדבר אמיתות ההסכם בין התובעת למר שטיגליץ – לא מצאנו פגם בהסכם זה, ולטעמנו אכן משקף את רצון הצדדים – למכור את העסק למי שיש לו כסף להשקיע, לאור ההפסדים, כשלעסק יש פוטנציאל טוב, ומצד שני – לאפשר לתובעת להמשיך ולהיות מועסקת בעסק אותו היא מכירה היטב, כשכירה, וגם להועיל לרוכש העסק בתקופת המעבר , שנמשכה בפועל (וכפי שגם עולה מהתלושים ומהצ'קים התואמים) אף מעבר לשלושת החודשים הראשונים לרכישה. בתקופה זו הועסקה – לא כמנהלת, אלא כמוכרת וכמקדמת מכירות.

ח. עיקר טענת ב"כ הנתבע הינה בשל חקירתה של גב' גיטה סופר, עובדת החנות, ולתשובותיה לחוקר ( נ/7). וכך מסרה גב' סופר לחוקר:
"אני עובדת פה ביחד רהיטים שזה השם של החברה המפעילה, והשם שולחן מלכים זה המותג. לפי מיטב ידיעתי שם הבעלים הקודמים של העסק שנמצא פה ברחוב נחל שורק 21... אני עובדת כאן כשנה שנה וחצי בערך בתור מוכרת בחנות. אני עובדת 5 ימים בשבוע בשעות 10:30 – 14:00. בעבר עבדתי משעה 11:00 עד 13:30 ולאחר מכן החנות נסגרת ובשעות הערב פותחת עובדת אחרת שמה גלורי"
לגבי התובעת השיבה גב' סופר:
"כן היא הייתה הבעלים הקודמים לפני יוסף שטיגליץ והוא רכש את העסק ממנה... אני לא רואה אותה אין לי תקשורת אליה.
ש. האם יצא לך לראות את מרים עובדת פה?
ת. לא. לא יצא לי לראות את מרים עובדת פה"..
בעדותה בבית הדין הסבירה גב' סופר כי שיקרה לחוקר מחשש שמדובר במי מנושיה של התובעת, אשר חיפשו את התובעת.

וכך נשאלה והשיבה גב' סופר בחקירתה בבית הדין:

"ש. אמרת לחוקר שאת לא רואה אותה בכלל במקום איך את מסבירה את זה.

ת. כי הייתי מאוד בלחצים הייתה תקופה מאוד קשה בחנות, והיו כל מיני ספקים באים, ובאו לדרוש דברים ואמרו שחייבים להם כסף והם רוצים לקחת כל מיני דברים, ואמרתי שהחליפו בעלים ואני לא מכירה את האחרים וזה לא קשור אלינו ושנכנס מישהו שאני לא מכירה ולא מתעניין במכירות אז זה לא קשור אלי.

ש. אז מגיע אליך חוקר המל"ל ואת אומרת לו דברים לא נכונים.

ת. אני הייתי לחוצה". (פרו' ע' 23 ש' 12-18).

ט. בנקודה זו, ולאחר שמיעת כלל העדויות מקובל עלינו כי אכן גב' סופר לא ידעה מי מתעניין בתובעת וחששה לה, בשל העובדה שחיפשו אותה נושים שונים, ולכן השיבה שאינה עובדת שם.
אכן, בד"כ בית הדין מייחס חשיבות רבה לחקירה הראשונית של הנחקר, תוך הבנה שאמר את האמת כאשר לא הבין את השלכות דבריו מבחינה משפטית על המבוטח עליהם הם שואלים. אלא שבמקרה הזה, מכיוון שהתובעת ממילא הייתה בחופשת לידה, ולאור העובדה שהייתה נתונה ללחץ של נושים שונים, מתקבל על הדעת כי העובדת ניסתה לחפות עליה מנושים פוטנציאליים שהתעניינו בה, ולטעון כי אינה בקשר עימה. נכון שיש סתירה מסויימת בשאלה האם גב' סופר שיקרה מיוזמתה, או שהתובעת הורתה לה להגיד למי שמתעניין בה שהיא לא עובדת שם. אלא שמכלל הנסיבות והחשש המובן של התובעת מנושים שונים, אין הבדל של ממש האם הדברים נאמרו מפיה באופן ממפורש לגב' סופר , או שמדובר בשדר שהועבר לה על ידי התובעת באופן לא מפורש. כך או כך מקובל עלינו כי גב' סופר חששה מאנשים שמתעניינים לפתע בתובעת, והעדיפה שלא לחשוף אותה בפני נושים פוטנציאליים – כפי שהיא הבינה.

י. אופן קבלת השכר והתמורה לעבודה

התובעת בהודעתה לחוקר (נ/5) אמרה כי חלק מהשכר שולם בצ'ק וחלק במזומן כשהרוב שולם לה במזומן בגלל שאין לה חשבון בנק, לעומת זאת המעסיק העיד כי הוא משלם בצ'קים אותם הוא מוסר לעובדים מידי חודש.

בעדותה נחקרה התובעת על הסתירה בדבריה:

"ש. לחוקר אמרת שאת המשכורת שלך קיבלת חלק בצ'ק וחלק במזומן ואמרת שנראה לך שהרוב ניתן לך במזומן.

ת. העדפתי לקבל במזומן כי אין לי חשבון בנק, ויוסף העדיף לתת לי בצ'ק.

ש. החוקר שאל אותך וענית חלק בצ'ק וחלק במזומן, ואמרת הרוב במזומן.

ת. אמרתי שנראה לי לא זכרתי בדיוק, עכשיו אני אומרת שחלק גדול היה כן בצ'קים שפרעתי אותם.

ש. חלק גדול היה בצ'קים?

ת. לא זוכרת, אני צריכה לבדוק.

ש. רשמת בתצהיר.

ת. לחוקר אמרתי לפי מה שנראה לי לפי זכרון, אבל אחרי שבדקתי לקראת כתיבת התצהיר ראיתי שיש יותר צ'קים אני זוכרת שבקשתי צ'קים מבלי שיהיה כתוב למוטב בלבד כדי שאוכל להשתמש בכסף מבלי להפקיד.

ש. בתצהיר לא כתבת שחלק במזומן וחלק בצ'קים, אלא שהכול ניתן לך בצ'קים ולא היה בכלל מזומן, נכון?

ת. יש חודשים שאפילו לא הלכתי לפרוט. לפעמים פרלי הלכה והחליפה לי את זה ונתנה לי מזומן לא ידעתי להגיד איך זה היה טכנית..." (פרו' ע' 18 ש' 18-2).
לא נעלם מעינינו כי בנקודה זו בתשובותיה של התובעת ושל מר שטיגליץ היו סתירות בעניין השאלה האם קיבלה את משכורתה במזומן או בצ'קים. יחד עם זאת, ולאור המצאת צילומי הצ'קים -מקובלת עלינו תשובתה כי בפועל קיבלה מזומן, לאחר שהצ'קים נפרעו עבורה. משמע – אכן הוצאו עבורה צ'קים אך היא קיבלה לידיה בד"כ את הכסף במזומן, בשל החובות שהיו לה, דבר שיש בו כדי להסביר את הסתירות בדבריה.

יא. כאמור, אחת מטענות הנתבע הייתה כי ההסכם שבין התובעת למר שטיגליץ היה למראית עין. לא מצאנו תימוכין לטענה זו. בכל מקרה, מר שטיגליץ אינו קרוב משפחתה ואין ביניהם היכרות מוקדמת, ולא מצאנו סיבה מבחינתו לעריכת הסכם פיקטיבי זה (ובוודאי שלא ניתן לקבל כי כל כוונת ההסכם, על כל השלכותיו החוקיות והמיסיות היה רק על מנת שבבוא היום תקבל דמי לידה מביטוח לאומי). בכל מקרה, אין מחלוקת שבפועל החנות המשיכה לפעול גם לאחר ההסכם. אם אכן ההסכם היה פיקטיבי, וכוונת הצדדים הייתה שהעסק ימשיך לעבוד תחת ניהול התובעת ובבעלותה, כפי שנטען ע"י הנתבע, הרי שברור שהתובעת אמורה הייתה להמשיך ולנהל אותו בפועל, ולכן ממילא – לא ניתן היה לקבל את גירסתה של גב' סופר כאילו אין לה קשר עם התובעת! בכל מקרה מקובלת עלינו טענת ב"כ התובעת בסיכומי התשובה כי הצהרת התובעת על היעדר הכנסות ערב מכירת העסק אינה מלמדת על כך שהעסק הפסיק לפעול. לפי כל העדויות – העסק המשיך לפעול אם כי צבר חובות, וזו הייתה הסיבה למכירתו למר שטיגליץ, על מנת שישקיע בעסק וימשיך את פעילותו. גרסת התובעת נתמכת בעדות של מר שטיגליץ שאישר כי התובעת קיבלה את משכורתה ככל העובדים בתשלום באמצעות צ'קים (צילום תלושי השכר והצ'קים צורפו לתצהיר התובעת). כאמור, גם טענתה של התובעת כי חתמה על הצ'קים ואלו נפרעו עבורה למזומן (בהיותה בקשיים כלכליים) מתקבלת על דעתנו.
ונקודה נוספת: לטענת ב"כ הנתבע, העובדה שמר שטיגליץ חסר ידע בתחום הרהיטים יש בה כדי לחזק את הטענה כי ההסכם ביניהם היה פיקטיבי, שלולא כן - כיצד נכנס להשקיע בתחום אותו אינו מכיר. אלא שטענה זו אינה מקובלת עלינו. מי שרוצה להשקיע בעסק עם פוטנציאל טוב, אין הכרח כי יהיה לו רקע בתחום. לטענת מר שטיגליץ היה לו רקע מסויים בתחום, שהספיק לו לצורך ביצוע הרכישה, מטעמי השקעה, דבר שאינו בלתי סביר. יתרה מכך - חוסר מקצועיותו בתחום מסביר את הרצון שלו כי התובעת תישאר מספר חודשים בעסק ותמשיך לעבוד בו כמוכרת שכירה בחברה החדשה שהקים – עניין שהיה בו לשניהם אינטרס: היא חיפשה פרנסה כשכירה בתחום המוכר לה היטב, בבחינת "שקט תעשייתי" לאחר תקופה של חובות, והוא – היה מעוניין בידע ובניסיון השיווקי שלה.

יב. מכל האמור לעיל, מסקנתנו היא כי למרות ההודעה לחוקר של גב' סופר, עדותה של גב' סופר בבית הדין מקובלת עלינו. כמו כן עדותה של התובעת ושל מר שטיגליץ אמינות עלינו, וכי בהתחשב גם בתלושים ובצ'קים התואמים שהוצאו לה – כי ההסכם אכן משקף את הסכמת הצדדים ולא רק למאית עין, וכי בפועל עבדה כשכירה בחברת יחד וכי התקיימו עימה יחסי עובד ומעביד. בהערת אגב יצויין כי אכן בתלושים כתובה כתובת התובעת "יוסי בן קיסמא 13 בית שמש. לטענת ב"כ הנתבע – העובדה שהכתובת רשומה בתלוש מלמדת כי זוהי כתובת החברה שהמשיכה להיות הכתובת הפרטית של התובעת לאחר המכירה. לעומתה טוענת ב"כ התובעת כי הרשום ע"ג התלוש הוא אכן כתובת התובעת ולא צויין ע"ג התלוש כתובת החברה , שהיא ברח' הרב ש"ך 64 בבני ברק. מעיון בתלוש, אכן לא ברור האם הכוונה לכתובת התובעת או לכתובת העסק. מכל מקום – אין ברישום זה די כדי לקבוע שההסכם היה פיקטיבי וכי העסק המשיך לפעול ממקום מגוריה של התובעת.

יג. בהתחשב בכל העובדות הגענו לכלל מסקנה כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בדבר עבודתה בעסק כעובדת שכירה, כי השתלבה בעיסקו החדש של מר שטיגליץ בחברת "יחד", כי לא היה לה עסק עצמאי באותה עת, ומשכך התקיימו בינה לבין חברת יחד יחסי עובד ומעסיק בתקופה לה טענה בתביעתה. לפיכך, התלושים משקפים את גובה שכרה לצורך חישוב הסכומים המגיעים לה כדמי לידה.

סוף דבר:
התביעה מתקבלת.
משהתובעת מיוצגת על ידי הסיוע המשפטי - אין צו להוצאות.
ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום, ח' אב תשע"ז, (31 יולי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.