12 דצמבר 2017

1. התובע, מר יהונתן בן מנחם, הגיש תביעה זו נגד החלטת פקידת התביעות מיום 12.3.15, על פיה נדחתה תביעת התובע להכיר במחלת הסכרת כ"פגיעה בעבודה" לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.
2. בשלב זה של ההליך מוטל על בית הדין להכריע בשאלה האם עלה בידיו של התובע להוכיח כי אירע לו אירוע מיוחד תוך כדי ועקב עבודתו בסמוך למועד פרוץ מחלת הסכרת, או שאירע לו אירוע כזה לאחר פרוץ המחלה באופן שמצדיק בחינת האפשרות שהוא גרם להחמרת המחלה.

הרקע העובדתי וההליכים

1. התובע, יליד 1957, עבד ברשות השידור משנת 1983 עד ליום 11.8.14. בעבודתו מילא תפקידים שונים. בשנים 2003-2008 שימש התובע כמנהל קול ישראל. ביום 18.9.11 מונה כמנכ"ל רשות השידור וביצע תפקיד זה עד לסיום העסקתו ברשות השידור.
2. התובע אובחן כחולה בסכרת בחודש 2/12 בבדיקה שעשה במסגרת חידוש פוליסת ביטוח מפני אבדן כושר עבודה.
3. ביום 18.11.14 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בה טען כי חלה בסכרת. ברובריקת "תיאור הפגיעה" הפנה התובע לחוות דעת רפואית של ד"ר אגבאריה שצורפה לתביעה. בחוות הדעת נאמר שבחודש ספטמבר 2011 החל התובע בעבודה חדשה כמנהל כללי של רשות השידור תוך מאמץ נפשי ופיזי רב, שעות עבודה מרובות, עומס ולחץ עבודה בלתי סביר, ובפברואר 2012 אובחן כחולה סכרת. ד"ר אגבאריה חיווה דעתו שאין ספק שמחלת הסכרת התפרצה בעקבות עומס העבודה מאז שקבל את התפקיד החדש.
4. תביעת התובע נדחתה ביום 12.3.15 בנימוק שלא הוכחה אירוע תאונתי תוך עדי ועקב עבודתו.
5. ביום 16.4.15 הוגשה תובענה זו, כנגד החלטת פקידת התביעות מיום 12.3.15.
6. לאחר שהנתבע הגיש כתב הגנה, קוים דיון מוקדם בו החליט בית הדין (כב' השופטת בר"ג-הירשברג) כי בהתאם לפסיקה, הרי שלצורך הכרה במחלת הסכרת כפגיעה בעבודה, על המבוטח להצביע על אירוע מיוחד בעבודה אשר בסמיכות זמנים אליו פרצה מחלת הסכרת. מההחלטה עולה עמדה לפיה כתב התובענה שהוגש אינו מתאר אירוע כזה, וניתנה לתובע רשות לתקן את כתב התביעה.
7. לאחר שהתובע הגיש כתב תביעה מתוקן וכן תצהיר עדות ראשית, הודיע הנתבע כי אינו עומד על חקירת התובע והצדדים הסכימו כי תינתן החלטה לאחר הגשת סיכומים.
8. כאמור, המחלוקת הטעונה הכרעה הינה האם התובע הוכיח קיומו של אירוע מיוחד תוך כדי ועקב עבודתו בסמיכות למועד פרוץ מחלת הסכרת, או לאחריו, להבדיל ממתח מתמשך.

תצהיר התובע

1. בתצהירו העיד התובע כי מאז שהועלתה מועמדותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, כשנה לפני מינויו בפועל, הוא נתקל בהתנגדות ובהפרעה קשה לעבודתו על ידי גורמים שונים בתוך רשות השידור ומחוץ לה, ובין היתר הוגשה בחודש 7/11 עתירה לבג"צ כנגד הכוונה למנותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור.
2. התובע מתאר בתצהירו אירוע של הגשת תלונה שקרית נגדו לנציבות שירות המדינה, במטרה לסכל את קידומו לתפקיד מנכ"ל.
3. כן מתאר התובע אירוע שבו לאחר הגשת מועמדותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, פורסמה עליו כתבה בערוץ 2, שבה הוכפש על ידי אדם שלבש פאה על ראשו, שהיה למעשה עובד בכיר ברשות השידור ששמו אריה שקד, אשר אף הוא התמודד על תפקיד המנכ"ל. הפרסום גרם לו מתח נפשי וצער ואילץ אותו להתמודד עם פרסום לשון הרע והכפשת שמו. הפרסום גרם לו הלם, שכן מעולם לא נגרר לתרגיל משפיל כלפיו במסגרת התמודדות על תפקיד. התובע הגיש תלונה למשטרה נגד מר שקד, וזו המליצה להעמיד את מר שקד לדין אך הפרקטיות סגרה את התיק מחוסר ענין לציבור. התובע סבל מייסורים נפשיים קשים בשל החלטת הפרקליטות ושקל לנקוט הליכי ערר.
4. האירוע השני הינו העתירה לבג"צ נגד מינויו (בג"צ 5599/11), שהוגשה בחודש 7/11 לפני מינויו. העתירה גרמה לו ללחצים ולמתח קשים והיה עליו להילחם ולהיאבק על צדקתו ולהדוף את הטענות שביסוד העתירה. האירוע בעניין אריה שקד אירע תוך כדי שהעתירה לבג"צ הייתה תלויה ועומדת. עצם הגשת העתירה נגדו פגעה בו באופן קשה והסבה לו צער, אכזבה וחרדה.
5. כמו כן, תוך כדי עבודתו כמנכ"ל בפועל נבחנה מועמדותו ב"ועדת שפניץ" על רקע העתירה לבג"צ, ששמעה התנגדויות למינויו וכל מי שביקש להכפישו עשה זאת במטרה לגרום לו לסיים את הקריירה. באחד הימים הוא קיבל מכתב מוועדת שפניץ שכלל הכפשות רבות והוא נאלץ לשכור עורך דין כדי להגיב למכתב, ונדרשה השקעת זמן ומאמצים רבים.
6. בהמשך תצהירו תיאר התובע את הצורך שלו כמנכ"ל רשות השידור להתמודד עם הרפורמה שהייתה מתוכננת ברשות השידור, לרבות קיום דיונים אינטנסיביים עם נציגות העובדים ועם משרד האוצר, והכל תוך כדי ניהולה השוטף של הרשות שהייתה במצב כלכלי ותדמיתי קשה. לטענתו, מעסיקתו לא העמידה לו תנאי עבודה הולמים וסביבת עבודה מוגנת והוא הופקר ללחצים ולפגיעותיהם של גורמים רבים ברשות ומחוצה לה.
7. בהמשך נאלץ התובע להתמודד עם הליך משפטי של אגודת העיתונאים נגד החלטתו למנות אדם מסויים כעוזרו. כן עבר ניסיון לתקיפה פיזית נגדו בשל רצונו לצרף לתכנית בוקר שדר נוסף על רקע טענות להיעדר איזון והוא הגיש תלונה למשטרה ביום 6.8.12. כן נדרש להתמודד עם לחצים של יו"ר מליאת רשות השידור שנועדו להביא להדחתו בתואנות שווא, לרבות בהגשת תלונות לפוליטיקאים, למבקר המדינה ולנציב שירות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, וכן פגע בתנאי שכרו ופרישתו, דבר שאילץ את התובע לבקש צו הגנה ממבקר המדינה. בהמשך נאלץ להתמודד מול מינויים שונים בניגוד לעמדתו, הכל תוך כדי המשך פרסום שקים והכפשות נגדו. כן נאלץ להתמודד עם התערבויות בוטות בעבודתו מצד גורמים במליאת רשות השידור, ועם ניסיונות לפגוע כספית ברשות השידור ועם ניסיונות להפללתו. בהמשך נתקל בקשיים ביישום התכנית להעברת שידור דיגיטלי HD, וכן חווה התנכלות בדמות הורדת תכנית שידור אישית ששידר. מתנגדיו אף ניסו לפגוע בתנאי שכרו על ידי פנייה לממונה על השכר במשרד האוצר.
8. בהמשך, נאלץ התובע להתמודד עם ביטול הרפורמה שהוא הגה וקידם ואשר נחתמה בשנת 2013. שר האוצר ושר התקשורת החליטו לבטלה, והדבר הסבר לו צער והיווה מכה קשה עבורו.

דיון והכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי מתח נפשי ממושך אינו "תאונה" ואף אינו רצף של "תאנות זעירות (דב"ע נג/0-228 גד אלזם – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 25). בהתאם לכך, נפסק כי לצורך הכרה במחלת הסכרת כפגיעה בעבודה, על המבוטח להצביע על אירוע מיוחד בעבודה שבסמיכות זמנים אליו פרצה המחלה, ואשר יכול לקיים את היסוד ה"תאונתי" של הגדרת "תאונת עבודה". האירוע אינו חייב להיות "אירוע חריג", אך נדרש אירוע מיוחד, מוגדר במקום ובזמן" (עבל 4662-03-13 כמאל ספדי – המוסד לביטוח לאומי (מיום 4.12.14)).
2. כמו כן, נפסק שיש לבחון את ה"חריגות" או ה"ייחוד" של האירוע על פי הראייה הסובייקטיבית של המבוטח, אך יש צורך בראיות אובייקטיביות להוכחת אותה התייחסות סובייקטיבית (עב"ל 21292-06-11 שלום דראב – המוסד לביטוח לאומי (מיום 3.12.12).
3. התובע טוען כי כל האירועים שתוארו על ידי התובע ממלאים אחר דרישת ה"אירוע המיוחד", ואין לקבל את עמדת הנתבע לפיה כל שהוכח הוא קיומו של לחץ נפשי מתמשך, מבלי שהוכח אירוע מיוחד.
4. התובע הפנה לפסיקה שעל פיה קיומו של לחץ מתמשך אינו שולל קיומו של אירוע חריג, אשר יכול להתרחש גם על רקע של מתח מתמשך.
5. לטענת התובע, האירועים שתיאר, הינם ספציפיים, תחומים בזמן וסמוכים למועד פרוץ מחלת הסכרת אצלו.
6. לאחר שבית הדין עיין בתצהירו של התובע ובסיכומי הצדדים, בית הדין סבור שלא עלה בידי התובע להוכיח אירוע מיוחד סמוך למועד פרוץ מחלת הסכרת, אשר במהותו יכול היה להביא להתרגשות או לדחק נפשי מיוחדים שניתן לראות בו מעין "אירוע תאונתי". להלן נימוקינו:
7. כאשר התובע הגיש את תביעתו למוסד, הוא לא פירט אירוע כלשהו. הוא ציין בטופס התביעה את תאריך 2/12, התאריך בו אובחנה אצלו סכרת, כתאריך הפגיעה. כאשר נדרש לתאר את הפגיעה, הוא הפנה לחוות הדעת הרפואית של ד"ר אגברייה, אשר כאמור התייחסה באופן כללי לעבודתו החדשה של התובע כמנכ"ל רשות השידור, אשר כרוך בעבודה בשעות מרובות ובלחצים נפשיים מתמשכים.
8. גם בעת הגשת תובענה זו, התובע לא פירט אירוע כלשהו כאירוע שהוא מתייחס אליו באופן סובייקטיבי כאירוע מיוחד. התובע טען בכתב התובענה המקורי כי בתקופת עבודתו של התובע כמנכ"ל הוא היה שרוי בלחצים בלתי סבירים במשך כל שעות היום והלילה מגורמים שונים ברשות ומחוצה לה, ללא אפשרות לטיפול רפואי ראוי.
9. טענות התובע בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו נוסחו על ידו לאחר שהועמד על כך שאופן הגשת תביעתו לפקיד התביעות ואופן ניסוח התובענה שהגיש, אינה מגלה עילה.
10. התובע לא הגיש כל ראיה שתומכת במסקנה שבזמן אמת הוא התייחס לאירוע מן האירועים שמנה כאל אירוע מיוחד שגם לו לדחק נפשי מיוחד, וההשתלשלות העובדתית הקשורה לאופן הצגת תביעתו למוסד ולבית הדין אינה תומכת במסקנה שהיה אירוע כאמור שהתובע ייחס לו באופן סובייקטיבי ייחוד מבחינת הדחק הנפשי שהרגיש. הדברים נאמרים מבלי להמעיט בקשיים המשמעותיים שהתובע חווה במהלך האירועים, ואולם בית הדין לא שוכנע כי איזה מן האירועים שהתובע תיאר הינו אירוע מיוחד, מוגדר במקום ובזמן, ביחס למתח הרגיל שנלווה לעבודתו בתפקיד בכיר ברשות השידור שמתמודד על תפקיד המנכ"ל.
11. מפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 5599/11, שלהגשתה קדם מכתב התראה, עולה כי תהליך הגשת המועמדות של התובע לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, כלל ראיון לפני וועדת איתור שמצאה את התובע ומועמד נוסף מתאימים לתפקיד, וזימנה אותם לראיון נוסף והמליצה על התובע. מליאת רשות השידור המליצה לממשלה למנות את התובע ביום 25.7.11. ביום 27.7.11 הוגשה העתירה ובה בקשה לצו ביניים, שנדחתה. בעתירה הועלו טענות שונות ובהן קבלת ציון נמוך על ידי התובע במבחני התאמה בשנת 2002, היעדר תואר אקדמי, מעורבות התובע בעבודות פרטיות ללא היתר, תלונה לנציב שירות המדינה על חשד לרישום כוזב במסמכי תאגיד, מעורבות התובע בתשלומי יתר ששילמה רשות השידור, ביקורת שנמתחה על התובע בפסקי דין והיותו מינוי פוליטי ובעל זיקה פוליטית לראש הממשלה. בהמשך, מועמדותו של התובע נבדקה על ידי הוועדה לבדיקת מינויים לפי סעיף 18ב לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975 – היא "וועדת שפניץ". הוועדה קבעה שבאו לפניה ראיות שלא היו לפני וועדת האיתור המצדיקות הפנייתן לראש הממשלה, שהיה השר הממונה על רשות השידור. מדובר בעיקרו של דבר בפסקי דין ומסמכים נוספים בהם הובעה ביקורת על התובע, וכן מכתב אנונימי. ראש הממשלה ביקש ממליאת רשות השידור לכנס את וועדת האיתור לבחון את החומר שהועבר לו על ידי הוועדה לבדיקת מינויים. זו התכנסה פעם נוספת והותירה על כנה את המלצתה והממשלה אישרה את מינויו של התובע בחודש 9/11. העתירה הייתה תלויה ועומדת על למתן פסק דין הדוחה אותה ביום 24.11.11.
12. לא ברור כיצד ניתן לכנות את כל התהליך המתואר, החל ממכתב ההתראה, הגשת העתירה, הדיון בה, הליכי המינוי וההתנגדויות, כ"אירוע" אשר מקיים יסוד של "פתאומיות" אשר נדרש כדי לאפשר ראייתו כ"תאונה". מדובר בתהליך של התמודדות עם לחץ נפשי מתמשך. אין בכך כדי להמעיט מן הצער שנגרם לתובע עקב הידיעה שטענות שמציירות את התובע באור שלילי נדונות בציבור. אך מנגד – הדעת נותנת שאין מדובר בהתרחשויות בלתי צפויות, ויש לכך השלכה על הערכת האירועים כאירועים מיוחדים, שכן סביר לקבוע שהייחוד או החריגות של דחק נפשי שנוצרים עקב אירוע נתון, תלויים בין היתר בקיומו של אלמנט ההפתעה.
13. אשר ל"פרשת אריה שקד" – נראה לבית הדין כי מדובר בחלק מן התהליך של ההתנגדות למינויו של התובע, אשר גם התרחשה במקביל לדיון בעתירה הנ"ל. ניתן לומר שקיים אלמנט של הפתעה בכך שדווקא המתמודד מול התובע הוא "האיש עם הפאה" (כפי שכונה בכתבה שצורפה לתצהיר התובע), אך עצם קיומו של ראיון עיתונאי עם אדם שזהותו מוסתרת, המשודר בטלוויזיה, שבו נשמעות טענות שליליות על מועמדותו של התובע, הוא חלק מן התהליך של ההתמודדות עם התנגדויות למינוי. לפיכך, בית הדין מאמין כי אכן התובע הופתע כאשר גילה שדווקא מר שקד היה הדמות שרואיינה ואשר השמיעה טענות שליליות כנגד מועמדותו. אך לא הוגשה ראיה אובייקטיבית שתתמוך בטענה שגילוי זה גרם לדחק נפשי מיוחד או חריג, ובאותה מידה לפחות מסתברת המסקנה כי גילוי העובדה ש"האיש עם הפאה" הוא יריבו אריה שקד, דווקא יצר אצל התובע תחושת הקלה בשל האור המגוחך שבו הועמד יריבו עם הגילוי.
14. מכל מקום, האירוע של הראיון של אריה שקד התרחש כשמונה חודשים לפני אבחון מחלת הסכרת אצל התובע.
15. יתר האירועים שהתובע מתאר, שעל יסודם הוא טוען כי יש לבחון אפשרות של החמרת מחלתו, אף הם בגדר רצף של מתח מתמשך, ולא אירוע מיוחד. ניתן לומר על תצהירו של התובע וטענותיו בהליך כי "תפסת מרובה לא תפסת": כאשר מוטל על התובע להוכיח קיומו של אירוע מיוחד הסמוך למועד גילוי מחלת הסכרת, הניסיון להראות מספר רב של "אירועים מיוחדים" תומך דווקא בראיית כולם כרצף של אירועים נטולי ייחוד, היוצרים מתח מתמשך.
16. באשר לטענה כי נעשה ניסיון לתקיפה פיזית – האירוע האמור אינו מפורט, ולא צורפה הודעת התובע במשטרה בתלונה שלטענתו הגיש (ואף לא הוגש אישור בדבר הגשת תלונה). מתצהירו של התובע עולה כי מדובר בניסיון תקיפה, וניתן להבין כי התובע לא נפגע פיזית. אין ראיה אובייקטיבית התומכת בכך שהתובע חווה אירוע זה כאירוע שגרם לו לדחק נפשי מיוחד ביחס לדחק הבלתי פוסק המתואר על ידו בתצהירו.
17. העולה מכלל האמור הינו כי דין התביעה להידחות כבר בשלב זה, מבלי שנדרשת עדות מפי רופא. לעניין זה ייאמר, כדי להסביר לתובע את המגבלות המשפטיות בהן פועלים המוסד לביטוח לאומי ובית הדין, כי אף אם בית הדין היה מאמץ את חוות דעתו של ד"ר אגבארייה שצורפה לכתב התביעה, לא היה בכך כדי להועיל לתובע, שכן כפי שנקבע בפסיקה, הביטוח מפני פגיעה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי אינו מכסה את כל הפגימות הרפואיות שנגרמו עקב עבודה, אלא רק את אותן פגימות שהן תוצאה של "תאונת עבודה" (לרבות פגימות שנגרמות במנגנון המיקרוטראומה) או "מחלת מקצוע". בהיעדר "אירוע מיוחד" שאירע לתובע תוך עדי ועקב עבודתו, לא ניתן לראות את מחלת הסכרת בה לקה כנובעת מ"תאונת עבודה".

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. אין צו להוצאות.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ח, (12 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".