בשם התובעת: עו"ד רות צביאל

בשם הנתבעת: עו"ד גיא הלוי

הנתבעת, בתבונה, השכילה במהלך הדיון בהליך זה הנסב על סכום פעוט של 1,133 ₪ לייתרו. זאת בדרך של הסכמה שתחויב בסכום התביעה, הנסבה על השאלה האם בין הצדדים נכרת חוזה לרכישת ארבע מחסניות דיו ("טונרים") נוספות למדפסת שרכשה הנתבעת קודם לכן מן התובעת, או שמא מדובר במחסניות דיו שהובאו לנתבעת אגב תיקון המדפסת בידי התובעת ושלנתבעת לא היה בהן צורך. זאת עשתה כהצעת בית המשפט ולאחר שהתובעת בתצהירים שהגישה צירפה תמליל שיחה של נציג שירות עם מנהל הנתבעת, שבו אגב שיחה על תיקון המדפסת וזיקת הטונרים לתיקון הוצע למנהל הנתבעת לרכוש עוד סט מחסניות דיו "על הדרך" והוא נעתר, אף שקישר זאת לתיקון. עם זאת נותרה שאלת ההוצאות כאשר התובעת עמדה, כפי זכותה המלאה ובלא שהדבר עומד לה לרועץ, על כך שפסק הדין ינומק, ולא יינתן בהתאם להוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט. התובעת עוד עתרה וקיבלה להוסיף סיכומים בכתב; ב"כ הנתבעת נשא מראש דברים אחדים והותירם לשיקול דעת בית המשפט.

אשר להוצאות: נקודת המוצא ידועה – עליהן להיות ריאליות (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600 (2005); ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 (2005)). זאת יש להכפיף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות להליך. עם זאת, זו רק נקודת מוצא: יש לבחון מגוון שיקולים נוספים, דוגמת אופי התביעה ומורכבותה, ובעיקר דרך התנהלותו של בעל הדין, שיכול לדוגמה במקרה של הארכת ההליך שלא לצורך למצוא עצמו ללא הוצאות כלל גם אם זכה בדינו (עניין ביאליק בפסקה 3).

בענייננו: בהיעדר הסכמה, לתובעת אין ברירה אלא למחול או להגיש תביעה לבית משפט השלום, יהא הסכום פעוט כאשר יהא. עם זאת, כאן מדובר בהתנהלות של משווקת מדפסות וציוד נלווה שהותירה תמיהות עמוקות בכל הנוגע לדרך שבה היא נוהגת כלפי לקוחתה, שניכר כי לא ניסתה להרוויח דבר על חשבונה של התובעת. מחסניות הדיו נמכרו בשיחת טלפון "על הדרך" (כהגדרת נציג התובעת עצמו), בלא ציון מחיר, בעוד מנהל הנתבעת עמל על קבלת השירות לתיקון המדפסת המושבתת שקנתה הנתבעת מן התובעת והיא באחריות, וניכר כי הוא מקשר את מחסניות הדיו הנוספות לתיקון בידי טכנאי התובעת ("תזמין, תזמין אין בעיה. תביא לו את כל הטונרים שלו ואת מה שצריך להחליף הוא יחליף פה"). מחסניות הדיו הושארו אצל הנתבעת ביום התיקון (שמתצהיר התובעת עצמה עולה שאכן היה קשור במחסנית הדיו, אך לא דרש את החלפתה). מנהל הנתבעת לא נכח, וכאשר למד על הותרת המחסניות הנוספות וביקש להשיבן, באריזתן, סירבה התובעת. מדוע החליטה לנהוג כך התובעת, לא נדע. החוסר בהסבר צורם בעיקר כאשר ברור שאין מדובר בעסקה רגילה שבה לקוחתה ביקשה לרכוש את המוצרים אלא הזמינה אותן "על הדרך" כאמור ובעת צורך בקבלת שירות מן התובעת, שהיא זכאית לו. גם אם משפטית יש לקבוע כי נכרת חוזה (ומכאן הסכמת הנתבעת לתשלום הקרן), הרי שהתנהלות התובעת, שאי-נכונותה להאזין לטרוניות לקוחתה ניכרות גם מחלופת המיילים ביניהם, הובילה את הצדדים להליך משפטי. שוב, זו זכותה; שאלה נפרדת היא שאלת ההוצאות במקרה כזה.

גם ההליך עצמו הוארך שלא לצורך. את התמליל, שממנו עולה שמשפטית נכרת חוזה (גם אם ניתן בהחלט להבין מנין באה תפיסתו הסובייקטיבית הנוגדת של מנהל הנתבעת), הציגה התובעת רק בשלב הגשת התצהירים. פורמלית זו זכותה. ברם המחלוקת – האם נכרת הסכם בשיחה בין נציג התובעת ומנהל הנתבעת – הייתה ידועה לה מן הרגע הראשון. העובדה שיש בידה הקלטה – הייתה ידועה לה. אך הדברים לא הועלו על הכתב בפניה לנתבעת; הם לא צוינו בכתב התביעה; ורק בשלב התצהירים התחוורו. התנהלות (מותרת) זו מנעה אפשרות לנתבעת לשקול צעדיה מן הרגע הראשון, וחזקה על בא כוחה שהיה מדריכה להסכים לתשלום הקרן, לאחר עיון בתמליל, בדיוק כשם שעשה כן בדיון שהתקיים בבית המשפט לאחר הצגתו. בכך הוארך ההליך, הנסב על סכום פעוט, שלא לצורך. על כך יש להוסיף שחרף הוראות התקנות המפורשות, המחייבות נציג תאגיד להתייצב לישיבה המקדמית בדיון בסדר דין מהיר (גם אם לא הורה בית המשפט מפורשות, ואלא אם הופטר), החליטה התובעת, על דעת עצמה, שלא להשחית את זמנה שלה בתביעה דלת היקף זו ולא שלחה נציג מטעמה לצד באת כוחה, בעוד הנתבעת פועלת כמצוות המחוקק, ואף מובילה כך לקיצור ההליך בהסכמתה.

נוכח כל האמור תשלם הנתבעת לתובעת את סכום התביעה בסך 1,133 ₪, תשפה אותה בגין אגרת המשפט בה נשאה או תשא התובעת בפועל, בהתאם לקבלות, ומעבר לאמור יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ו, 25 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.