1. בפניי ערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים (ילד נכה) מיום 8.3.2015 (להלן: "הוועדה") אשר דחתה את ערר המערערת לעניין גמלת ילד נכה.

רקע

2. המערערת הינה ילידת שנת 1996, אשר עברה בגיל שש ניתוח הארכת גיד אכילס. המערערת הגישה תביעה לגמלת ילד נכה, תוך שהיא טוענת כי מתקיימים לגביה התנאים הקבועים לעניין "ילד הזקוק לטיפול רפואי מיוחד", שכן היא זקוקה לטיפול יומיומי בנוגדי פרכוסים, פיזיותרפיה יומיומית ומעקב במרפאת מומחים.

3. המחלוקת היחידה כיום בתיק הינה האם מצבה של המערערת נופל בגדרי טיפול רפואי שעניינו פיזיותרפיה יומיומית, כדרישת התקנות.

4. בגלגולו הקודם של התיק, ניתן ביום 31.3.2014 פסק דין בתיק ב"ל 35930-09-13 על ידי כב' השופטת אורית יעקבס, מכוחו הוחזר עניינה של המערערת לבחינה חוזרת בפני הוועדה, באותו ההרכב (להלן: "פסק הדין הראשון"). במסגרת פסק הדין נקבע כדלקמן:

"הריני מורה על החזרת עניינה של הקטינה לוועדה, על מנת שתזמין אותה שוב לדיון ועל מנת שתאפשר, להוריה, להסביר את טענתם לעניין קיומה של פיזיותרפיה יומיומית, כפי שהדבר נטען על ידם גם בדיון הקודם: "מקבלת פיזיותרפיה כל יום ומבצעת בבית.. למדו את התרגילים ומבצעים בבית" (עמ' 2 לפרוטוקול הודעה מיום 7/7/13), כן תאפשר, הועדה, לקטינה ולהוריה להציג מסמכים, רלוונטיים למועד התכנסות הועדה בישיבתה הקודמת, התומכים בטענתם.

לאחר מכן, תשקול הועדה, במנומק, קביעתה וזאת בשים לב לשאלה האם יש בטענה/במצב הנ"ל כדי לענות על הדרישה של "פיזיותרפיה יומיומית בשל ליקוי גופני לפי הוראות הרופא".

5. הוועדה התכנסה ודנה כאמור בעניינה של המערערת ביום 17.6.2014, ולאחר שעיינה במסמכים שהציגה המערערת, קבעה כי מאחר ואין בנמצא מסמך מאת רופא הקובע את הצורך בפיזיותרפיה יומיומית, יש לדחות את הערר.

6. על החלטה זו של הוועדה הוגש ערעור בתיק ב"ל 42145-09-14, במסגרתו טענה המערערת כי הוצגו בפני הוועדה מסמכים מהם ניתן ללמוד על כך שהיא קיבלה הוראה מרופא נוירולוג לבצע פיזיותרפיה, וכן הוראה מפיזיותרפיסטית לגבי הצורך בתרגול יומיומי, ואילו הוועדה לא הסבירה מדוע צירוף מסמכים אלו אינו עונה לדרישות התקנות.

7. מנגד, טען המשיב כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין הראשון, שכן היא הסבירה כי המסמכים אינם כוללים הוראה של רופא לפיזיותרפיה יומיומית.

8. כב' הנשיאה ורד שפר קיבלה את הערעור, ובמסגרת פסק הדין נקבע כדלקמן (להלן: "פסק הדין השני"):

"היה על הוועדה לשקול ולנמק מדוע שילובם של המסמכים המצויים – דהיינו מסמך הרופא המורה על פיזיותרפיה ומסמך הפזיותרפיסטית הממליץ על תרגול יומיומי – אינם עונים בנסיבות העניין על דרישות התקנות. גישתה הפורמליסטית של הוועדה, אשר באה לידי ביטוי בחיפוש דווקני של מסמך רופא המורה על פיזיותרפיה יומיומית, חוטאת למטרה ואינה מביאה לידי ביטוי את חובתה מכוח פסק הדין לנמק מדוע המסמכים הקיימים אינם עונים על דרישת התקנות. זאת ועוד, הוועדה עצמה מוצאת לנכון לציין כי המסמך של הפזיותרפיסטית מדגיש את חשיבות התרגול היומיומי, אולם אין בהנמקה של הוועדה כל הסבר מדוע לא ניתן משקל כלשהו למסמך זה."

9. ביום 8.3.2015 הופיעה המערערת בפני ועדת עררים בהרכב חדש, אשר שקלה את הערר והחליטה לשוב ולדחותו, וזאת בנימוק כי לא מתקיימות דרישות התקנה שעניינה בפיזיותרפיה יומיומית. על החלטה זו נסוב הערעור שלפני.

טענות הצדדים בתמצית

10. המערערת חוזרת וטוענת כי הוצגו לוועדה שני מסמכים אשר מצירופם ניתן ללמוד כי קיימת הוראת רופא לביצוע פיזיותרפיה, וכן הוראת פזיותרפיסטית לגבי הצורך בתרגול יומיומי, ואילו הוועדה שוב לא התייחסה במנומק למסמכים אלו ולא הסבירה מדוע הם אינם עונים לדרישת התקנות.

11. עוד טוענת המערערת כי הוועדה נתנה פרשנות לתקנות אשר הוסיפה תנאי סף שונים, אשר אינם מופיעים בתקנות, ובכל מקרה, יישום תנאי הסף הללו לגבי המערערת אינם מבוססים על תיעוד רפואי כלשהו או על התנהלות המערערת בפועל.

12. מנגד, טוען המשיב כי הוועדה נימקה באופן ממצה מהן הדרישות שצריכות להתקיים בנוגע לפיזיותרפיה יומיומית, וכן התייחסה למסמכים שהציגה המערערת, ולכן לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

דיון והכרעה

13. בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו בין היתר עב"ל 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999). עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 22.6.2006).

14. יחד עם זאת, אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

15. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל, כפי שיוסבר להלן. ראשית, במסגרת פסק הדין השני נקבע כי עניינה של המערערת יחזור לוועדה לעררים בהרכב חדש, כאשר פרוטוקולים קודמים ופסקי הדין שניתנו בעניינה של המערערת לא יעמדו בפני הוועדה, למעט ההנחיה לדון מחדש בערר שהוגש.

16. ואולם, הוועדה מציינת ברשימת המסמכים כי עומד בפניה פסק הדין מיום 21.1.2015, וגם מוסיפה ומדגישה במפורש בפתח החלטתה, כי עיינה היטב בפסק הדין החוזר. משמעות הדבר היא לא רק כי פסק הדין עמד לנגד עיני הוועדה, אלא למעשה שגם החלטות הוועדות הקודמות עמדו בפניה, שכן הן צוטטו במסגרת פסק הדין השני. יש בכך כדי לפסול את החלטת הוועדה.

17. מעבר לכך, עיון בהחלטת הוועדה לגופה מוביל למסקנה כי אכן החלטת הוועדה אינה חפה מכשלים. בפני הוועדה עמדו כאמור שני מסמכים הרלוונטיים לעניין שבנדון. תחילה, מסמך מרופא נוירולוג הממליץ על פיזיותרפיה, וכן סיכום סדרת הביקורים אצל הפיזיותרפיסטית אשר קובע בזו הלשון: "תמשיך לתרגל, האמא והיא הודרכו לחשיבות התרגול היומיומי של כל הגפיים התחתונות, חיזוק שרירים גדולים של הרגל וקטנים של כף הרגל....". הוועדה התבקשה על ידי המערערת בפתח הדיון לראות בשני המסמכים הללו כמקיימים את הוראת התקנות, ואילו הוועדה כתבה כדלקמן:

"הוועדה עיינה רב בחן בפס"ד החוזר המתייחס לעניין סעיף הפיזיותרפיה יומיומית. יש לציין כי כוות החוק בסעיף פיזיותרפיה יומיומית מתייחס לאותם מקרים בהם המטופל נזקק לטיפול שבלעדיו קיימת סכנה מהותית לבריאותו ולכן הוא עושה אותו או במכון פיזיטרפי או כאשר פיזיוטרפיסט מגיע לביתו באופן קבוע או במקרים של ילדים חולים מאוד מסוג מחלת CF או CF קשה מאוד, כאשר ההורה נדרש לפיזיוטרפיה ממושכת המהווה עומס טיפולי ניכר. במקרה הנדון כמו אצל הרבה מאוד ילדים הנדרשים לפיזיוטרפיה הומלץ על תרגול בבית, תרגול זה נדרש כדי לשמר תוצאות ניתוח שעשו לילדה אך לא בגין מחלה קשה מאד שיכולה להחמיר ללא ביצוע תרגילים אלו. הילדים יכולה לעשות התרגילים לבד ואינה זקוקה לעזרת מבוגר ובכל מקרה לא מדובר בעומס טיפולי על המשפחה, לציין שמדובר בנערה שיושבת בבית ואינה לומדת יש לה את הזמן לעשות תרגילים מסוג זה. הועדה דוחה את הערר ואינה מקבלת כי תרגול מסוג זה יכול להוות סעיף נוסף לזכאות בגמלה."

18. עינינו הרואות, כי הוועדה לא התייחסה לבקשת המערערת לדון בשאלה האם שני המסמכים שהוצגו בפניה יכולים להוות הוראת רופא לגבי הצורך בפיזיותרפיה יומיומית. מנגד, הוועדה קבעה כי קיימים מספר תנאים שצריכים להתקיים לצורך זכאות מכוח התקנה האמורה: הצורך בפיזיותרפיה נובע מסכנה מהותית למבוטח כאשר הטיפול נעשה במכון פיזיותרפיה או על ידי פזיותרפיסט המגיע לבית המבוטח, או כאשר מדובר בילדים הסובלים ממחלה קשה מאוד וההורה נדרש לפיזיותרפיה ממושכת המהווה עומס טיפולי ניכר.

19. הצבת תנאים אלו על ידי הוועדה אינה נקייה מספקות. אין מחלוקת כי הרציונל העומד בפני התקנות הינו מתן תמיכה להורים אשר ילדם נזקק לטיפול רפואי היוצר עומס על המשפחה. אולם, עיון ברשימת הליקויים האחרים המקנים זכאות תחת סעיף "טיפול רפואי מיוחד" מעלה, כי המדובר בטיפולים אשר אינם בהכרח קשים או דורשים הקדשת זמן ומאמצים מרובים (כגון אינהלציה או טיפול באנטיביוטיקה).

20. על כן, לא ברור מדוע דווקא לגבי פיזיותרפיה בוחרת הוועדה להחמיר את התנאים. בנוסף, התקנות כלל אינן מדברות על פיזיותרפיה ל"מחלות קשות מאוד" בלבד, וגם אין כל דרישה בתקנות כי הפיזיותרפיה תיעשה על ידי מטפל שאינו מבני המשפחה. התקנות גם אינן מגבילות את הזכאות לילדים צעירים בלבד.

21. מעבר לכך, במקרה הספציפי שלפנינו, קובעת הוועדה מספר קביעות עובדתיות אשר אינן מבוססות על מסמכים כלשהם. כך למשל, הוועדה קובעת כי מצבה של המערערת אינו יכול להחמיר, גם אילו היא לא תבצע את הפיזיותרפיה. אולם, אין כל תיעוד רפואי המצביע על כך, ומנגד אימהּ של המערערת הסבירה כי תרגול הפיזיותרפיה נמשך בין שעה לשעה וחצי ביום.

22. הוועדה גם קובעת כי המערערת יכולה לבצע את התרגילים לבד, וזאת מבלי לפרט כלל באילו תרגילים מדובר ומדוע היא אינה זקוקה לעזרה, וקביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריה של האם כי היא זו שקיבלה את ההנחיות מן המכון לפיזיותרפיה לגבי התרגילים הנדרשים.

23. ודוק, בהקשר של גמלת ילד נכה כבר נקבע על ידי בית הדין הארצי, כי "התכלית החקיקתית של מתן גמלת הילד הנכה הינה השתתפות, ולו חלקית, בהוצאות המיוחדות הנגרמות להורים עקב ליקוייו הרפואיים של ילדם. הוצאות מיוחדות אין משמען בהכרח הוצאה כספית ישירה בגין הילד, אלא אף אובדן יכולת לעבוד, ולו חלקית, עקב ריתוק ההורה לבית לצורך הטיפול בילד או תשלום למטפל שיטפל בו" (עב"ל 1059/00 המוסד לביטוח לאומי – בן חמו (קטין), פד"ע לו 433; כן ראו עב"ל 553/07 עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.7.2008; עב"ל 1212/04 ע.א. – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 9.1.2005). אומנם, פסיקה זו ניתנה טרם שתוקנו התקנות בנוסחן העדכני, ואולם התכלית החקיקתית של מתן גמלת הילד הנכה נותרה בעינה – השתתפות בהוצאות המיוחדות הנגרמות להורים עקב ליקוייו הרפואיים של ילדם, בין אם מדובר בליקויים בגינם תלוי הילד בעזרת הזולת, ובין אם מדובר בליקויים בגינם זקוק הילד לטיפול רפואי מיוחד.

24. וראו בהקשר זה גם דברי ב"כ המערערת, בדיון בפני בית הדין ביום 21.10.2015: "... זה עומס. זה הכבדה על ההורים... כל הרציונל של ילד נכה, זה קצבה להורים על מנת לפצות אותם ולו באופן חלקי על ההוצאות שנגרמו להם על כך שהם מגדלים ילד נכה" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 4, 17 – 18).

25. ראוי גם להעיר, כי בב"ל (אזורי ת"א) 3024/06 ראכל – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 19.11.2006, קבעה כב' השופטת גילצר-כץ כי "... מלשון התקנה עולה כי אין אבחנה בין טיפול פיזוטרפיה הניתן על ידי פיזוטרפיסט לבין טיפולי פיזוטרפיה יום-יומיים הניתנים על ידי ההורים בהנחיה ובהפעלה של איש מקצוע, כל עוד יש צורך בטיפולי פיזוטרפיה יום-יומיים לפי הוראת הרופא". מסקנה זו מקובלת עלינו.

סיכום

26. על בסיס כל האמור לעיל, אני סבור כי נפלה טעות משפטית בהחלטתה של הוועדה. אומנם המדובר בוועדה בהרכב חדש, אולם נוכח הפגמים שתוארו לעיל, אין מקום להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה באותו הרכב. אין מנוס איפוא מהחזרת עניינה של המערערת לוועדה רפואית בהרכב שונה, אשר תדון מחדש בערר שהוגש.

27. יודגש במפורש, כי בפני הוועדה בהרכבה החדש לא יעמדו פרוטוקולים קודמים של וועדה רפואית לעררים, וגם לא פסקי הדין שניתנו בעניינה של המערערת עד כה, כולל פסק דין זה.

28. המשיב ישלם למערערת סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

29. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ב חשוון תשע"ו (25 אוקטובר 2015), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.