1. לפניי שתי תביעות כספיות שאוחדו, כל אחת על סך 442,417 ₪. התביעה הראשונה ( ת.א. 21772-08-13, להלן: "ההליך הראשון") הוגשה מטעם התובע, מר רפאלוב רוברט (להלן: "התובע") כנגד הנתבע, מר פינחסוב אבאס (להלן "הנתבע"). התביעה השניה (ת.א. 24707-04-15, להלן: "ההליך השני") הנה תביעתם של ילדי התובע : מר רפאלוב רג'ו וגב' פינחסוב (רפאלוב) רינטה (להלן: "התובעים בהליך השני"), כנגד הנתבע.

הצדדים לתביעה זו היו בזמניים הרלוונטיים בני משפחה, כאשר התובע היה מחותנו של הנתבע.

1. עניינן של שתי התביעות- שתי הלוואות נטענות שניתנו לנתבע, כך על פי הנטען, בשנת 2009, כל הלוואה על סך 400,000 ₪. המסכת העובדתית בכל אחד מהתיקים הנה זהה, כאשר בעיקרה ניצבת טענת התובע והתובעים בשני ההליכים כי ההלוואות שניתנו לנתבע בסך כולל של 800,000 ₪ טרם הושבו, והכל בניגוד להסכמות הצדדים.
2. יוער כי בין הצדדים בהליך הראשון מתנהל הליך נוסף בבית משפט זה (ת.א. 19954-05-17) ,כאשר הנתבע בהליך דנן הגיש תביעה כספית כנגד התובע בהליך הראשון על סך705,524 ₪. בגין הוצאות נטענות הקשורות לרכישת מסעדה בה עבדו בצוותא לרבות חובות שהצטברו בגין תפעולה.

תמצית טענות התובע בתביעה העיקרית וטענות התובעים בתביעה השנייה.

1. על פי הנטען, במהלך שנת 2009 טען הנתבע לפני התובע כי הנו בעל עסק לייבוא שעונים שוויצריים ובקש להלוות ממנו סך של 800,000 ₪ הנחוצים לו מיידית לצורך מימון תשלום מס ערך מוסף עבור שעונים שהנתבע ייבוא מחו"ל. התובע טוען, שכבן משפחתו של הנתבע, נעתר לבקשתו והחל לגייס כספים מכל בני המשפחה על מנת להעמידם לרשות הנתבע. לטענת התובע, במעמד בני המשפחה במפגש שהתקיים בביתה של בתו של התובע- רינטה, מסר התובע לנתבע במזומן 400,000 ₪ והנתבע התחייב להשיבם לתובע בתוך שנה. לטענת התובע, ביום 16.12.2009 פנה הנתבע לתובע ובקש שגם ילדיו של התובע ילוו לו כספים למשך חצי שנה ועד ליום 20.6.2010.
2. התובע טוען שלילדיו נעתרו לבקשת הנתבע והלוו לו סכום נוסף בסך 400,000 ₪. לטענת התובע, ילדיו (התובעים בתביעה השנייה), פדו במעמד הנתבע את קרנות החיסכון שהיו בחשבונותיהם בבנק והעבירו הכספים לידי הנתבע במזומן. התובע טוען, כי בהסכם ההלוואה שנוסח בשפה הרוסית (תורגם לעברית) מאשר הנתבע כי קיבל מהתובע 800,000 ₪ והינו מתחייב להשיב את הסכום באופן הבא: סך של 400,000 ₪ ביום 20.6.2010 (חלקם של ילדי התובע), סך של 400,000 ₪ ביום 20.12.2010 (כספו של התובע). (הסכם ההלוואה צורף כנספח א' לכתב התביעה).
3. לטענת התובעת בתביעה השנייה, ביום 16.12.2009 פנתה ביחד עם הנתבע לבנק לאומי בסניף אור יהודה שבו ניהלה את חשבונה, נתנה הוראה לפתוח את חשבון החיסכון הסגור שבבעלותה, משכה ממנו 200,000 ₪ והעבירה הסכום לנתבע. (שובר משיכת התשלום צורף כנספח ב' לכתב התביעה השני).
4. על פי הנטען, ביום 17.12.2009 נפגש הנתבע עם התובע בתביעה השנייה, באותו סניף בנק והתובע משך מחשבונו 175,000 ₪ במזומן שהועברו לנתבע. (שובר משיכת התשלום צורף כנספח ג' לכתב התביעה השני). עוד נטען כי לאחר שבוע נוסף מסר התובע לנתבע במזומן סך של 25,000 ₪, כאשר התשלום בוצע בביתה של התובעת ובנוכחותה.
5. לטענת התובעת בתביעה השניה, ביום 21.11.11 נפרדה מבעלה והגישה כנגדו תביעת מזונות ואז הנתבע ניצל זאת והודיע שאינו מוכן להחזיר את ההלוואה ודרש שהתובעת תחזור לבעלה כתנאי להשבת ההלוואה.
6. על פי הנטען, לאחר חצי שנה פנה הנתבע וביקש מהתובע ומילדיו כי משך החזר ההלוואה יוארך לחצי שנה נוספת וכי ידחה בהתאם מועד השבת ההלוואה לילדי התובע. התובע נענה בחיוב ושכנע ילדיו ליתן הסכמה מקבילה. משחלפה שנה מיום מתן ההלוואות ולאחר שהנתבע לא השיב את ההלוואות שקיבל נדרש הנתבע להשיב ההלוואות והבטיח להשיבן בתוך 15 ימים, לאחר מכן ניתק עמם כל קשר.
7. התובע עותר להשבת סכום ההלוואה בסך של 400,000 ₪ +40,412 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת ההלוואה. התובעים בתביעה השנייה עותרים אף הם להשבת סכום ההלוואה בסך 400,000 ₪ +40,412 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת ההלוואה.

תמצית הגנת הנתבע בשתי התביעות

1. לטענת הנתבע, מערכת היחסים בין התובע לנתבע החלה בעת שהצדדים החליטו לפתוח ולנהל מסעדת בשרים ברחובות. לטענתו, התובע נתן בזמנו הלוואה לצד ג' – מר אדוארד אבייב ( להלן: "מר אבייב") בריבית של 4,000 ₪ לחודש, כאשר התובע והנתבע היו ביחסים טובים מאחר וילדיהם היו נשואים זל"ז ולהם ילדים משותפים. הנתבע טוען כי אבייב החל להסדיר את ההלוואה שנטל לרבות סכום הריבית בשווי 4,000₪ לחודש עד שנקלע לקשיים כלכליים והפסיק לשלם את הריבית, כאשר ביום 11.3.12 ניתן צו כינוס בעניינו.
2. לטענתו, התובע ביקש לעבוד עם הנתבע והשניים החליטו לרכוש מסעדה ברחובות בשם "פארק המדע", שתהיה בבעלות התובע, כיוון שלתובע לא היו המשאבים והכספים להשקעה במסעדה, ולכן הנתבע והתובע קיבלו החלטה משותפת וסיכמו ביניהם שהנתבע יישא בתשלומים הכרוכים לרכישת המסעדה במקום התובע, וכך הסכום שצד ג' חב לתובע יקוזז ויעבור לטובת הנתבע בהתאם להסכמתם. כלומר, צד ג' חב את ההלוואה המדוברת לתובע כאשר בחלוף הזמן ההלוואה חולקה לשניים, כך שחצי מסכום ההלוואה יוחזר לתובע וחצי מסכום ההלוואה יוחזר לנתבע. על פי הנטען, התובע לא השקיע דבר בניהול המסעדה לרבות הוצאות הקשורות תחזוקת המסעדה, משכורות והזמנת ספקים.
3. לטענת הנתבע, לאחר שהצדדים החליטו על ניהול המסעדה, התובע חתם על הסכם שכירות לשנתיים עם חברת מרקס קמחי אביליה השקעות ונכסים בע"מ, לפיו הצדדים החליטו לפתוח מסעדת בשרים בנכס, כאשר להסכם זה חתומים הנתבע ובנו מר אלי פנחסוב כערבים להסכם השכירות. על פי הנטען, התובע לא שילב את דמי השכירות ונשלח לתובע מכתב התראה להסדרת החוב שעמד על סך 314,209 ₪.
4. על פי הנטען, כאשר נודע לתובע כי צד ג' נקלע לקשיים כלכליים , הוא החל לדרוש את החוב של צד ג' מהנתבע, ומכאן החל סכסוך בין הצדדים שבעקבותיו סילק התובע את הנתבע ובנו מהעסק מבלי ששולמו משכורותיהם וללא קבלת מכתב פיטורין. עוד נטעם כי בעקבות התנהלות כושלת העסק קרס, התובע נקלע לקשיים כלכליים וגרר את הנתבע ואת בנו למצב שבו נדרשו לשאת בתשלומי השכירות.
5. באשר לתביעה השנייה טוען הנתבע, כי אין כל יריבות בין הצדדים, כאשר ההסכם נשוא התובענה נחתם בין התובע- אביהם של התובעים לנתבע, ושמם של התובעים (בתביעה השנייה) כלל אינו מצוין. הנתבע טוען כי האסמכתאות בעניין הכספים שנמשכו מהבנק לצורך תשלום ההלוואה אינן קשורות להסכם ואין להן דבר בעניין החוב הנטען.
6. עוד טוען הנתבע, כי עסקינן בהסכם למראית עין שאין לו כל נפקות משפטית, כאשר נערך מסמך חדש בין הצדדים שמבטל את ההסכם נשוא התביעה.
7. הנתבע טוען כי בתביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון נרשם כי סכום ההלוואה שהתבקש בסך 800,000 ₪ ניתן על ידי התובע בהליך הראשון ללא כל קשר לתובעים בהליך השני. עוד טוען הנתבע כי מצבם הכלכלי של התובעים בהליך השני לא אפשר להם להלוות כספים בסכומים הנטענים, כאשר ממילא הסכום הנטען באשר לתובעת בהליך השני שייך בחלקו לבעלה – בנו של הנתבע.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בתצהירים, בסיכומים ושמעתי עדויות הצדדים לפניי מצאתי לקבל את שתי התביעות במלואן, והכל כפי שיפורט להלן.
2. המחלוקת נשוא תובענה זו מתמקדת בהסכם שצורף כנספח 1 לכתב התביעה. התובע בתביעה העיקרית והתובעים בהליך השני טוענים כי ההסכם הנו הסכם הלוואה על סך של 800,000 ₪ שניתנו לנתבע והוא התחייב להשיבם. הנתבע טוען מנגד, כי הגם שהנו חתום על ההסכם, סך של 800,000 ₪ הועברו בפועל למר אבייב, כאשר הנתבע שימש מעין מתווך בעסקה ולא יותר מכך וכי ההסכם נשוא התובענה הנו הסכם למראית עין.

ההסכם נשוא התובענה

1. הסכם ההלוואה נרשם במקור ברוסית ותורגם לעברית. כך נרשם בתרגום שצורף לתיק בית המשפט: "אני, פנחסוב אבאס, לקחתי מרפאלוב ראובן, 309142199, 800,000 ₪ כהלוואה (שמונה מאות אלף שקל). אני מתחייב להחזיר סכום זה באופן הבא: 400,000 ₪, בתאריך 20.6.10, 400,000 ₪, 400,000 ₪ בתאריך 20.12.10. בנוסף, אתן סכום של 4,000 ₪ ב-20.1.10 כריבית על ההלוואה". (ראו נספח א' לכתב התביעה).
2. הנתבע מודה כי חתום על הסכם ההלוואה, אך טוען כי עסקינן בחוזה למראית עין שחתם בהוראת התובע, כאשר ההסכם האמיתי הנו הסכם בין התובע למר אבייב ו/או הסכם אחר נשוא הליך בו משמש כתובע.

סעיף 13 לחוק החוזים קובע כדלקמן: חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.

כב' בית המשפט העליון התייחס בעניין "גיל באשה" לחוזה למראית עין, וכך קבע: " כאשר חוזה נערך למראית עין בלבד, קיימת אי התאמה בין רצונם המשותף והמוצהר של הצדדים, אשר משתקף בחוזה, לבין רצונותיהם וכוונותיהם האמתיות. חוזה למראית עין מציג, כלפי חוץ, הסדר משפטי מסוים אליו הגיעו הצדדים, ואולם, בפועל, הם הגיעו להסכמה סמויה, אשר משקפת את כוונתם האמיתית. משכך, ההסדר המשפטי המופיע בהסכם הגלוי, אינו משקף את אומד דעתם של הצדדים, והוא נעשה למראית עין בלבד (ראו: גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 255 (2005) (להלן: שלו); ע"א 3642/11 כהן נ' גטאס, [פורסם בנבו] פסקה 6 (‏3.3.2014) (להלן: עניין כהן); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, [פורסם בנבו] פסקה 24 (03.02.2011) (להלן: עניין חזן); ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979) (להלן: עניין ביטון)). כך, למשל, יכול פלוני להעביר את זכויותיו המשפטיות למראית עין בלבד, "כדי להציג לפני נושיו מצב כאילו הזכויות אינן שייכות לו" (ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, 261 (1996) (להלן: עניין בוחסירה)).

סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע, כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". בטלותו של חוזה למראית עין נובעת מהתחקות אחר רצונם האמיתי של הצדדים להסכם, אשר לא התכוונו לייחס תוקף משפטי לחוזה הפיקטיבי שכרתו ולקיים את התנאים הקבועים בו. חוזה למראית עין בטל מעיקרו, מאחר שמיסודו לא היה לו כל תוקף ביחסים בין הצדדים. לפיכך, משנקבעה בטלותו של חוזה למראית עין, קמה בעקבותיו חובת השבה, אשר נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט, ולא מכוח חוק החוזים (ראו: ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, פסקה 21 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן [פורסם בנבו] (9.5.2012) (להלן: עניין אילן); עניין כהן, פסקה 6; עניין חזן, פסקה 24; ע"א 4360/90‏ בר חן‎ ‎נ' כוכבי, פ''ד מז(2) 311, 321 (1993); שלו, עמ' 257-255). יצוין, כי סעיף 13 סיפא לחוק החוזים מבהיר, כי "אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה", ומשכך, ניתן תוקף, בתנאים מסוימים, לזכויות שרכש צד שלישי בתום לב, על סמך חוזה למראית עין (ראו: עניין חזן, פסקה 24; עניין אילן, פסקה 21 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).

ההלכה הפסוקה מבחינה בין שני מצבים של חוזה למראית עין, אשר מסווגים על פי כוונתם האמיתית של הצדדים. המצב האחד הוא של "סימולציה חלקית", שלפיו קיים מאחורי החוזה למראית עין חוזה נסתר, אשר הצדדים מתכוונים לקיימו והוא מייצג את אומד דעתם. במצב של "סימולציה מוחלטת", לעומת זאת, הצדדים אינם מעוניינים בשינוי המצב המשפטי, שעמד בתוקפו ערב חתימת החוזה למראית עין, ואין תחתיו כל הסכם נסתר (ראו: ע"א 6634/15 טופ במרחבי השרון ייזום בע"מ נ' קפלן, [פורסם בנבו] פסקה 15 (‏24.10.2017) (להלן: עניין קפלן); עניין אילן, פסקה 2 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; עניין ביטון, 582-581; שלו, 261-259).

בהמשך נקבע: הנטל להוכיח, כי החוזה נעשה למראית עין בלבד רובץ על שכמו של הטוען לכך. (ראו: עניין חזן, פסקה 25; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003); עניין בוחסירה, 262). מאחר שהטענה כי מדובר בחוזה למראית עין עשויה לייחס מרמה או מצג כוזב לאדם שהטענה מופנית כלפיו, נדרשת רמת הוכחה מוגברת, והצגת ראיות משכנעות לשם ביסוס הטענה. כפי שציינה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין חזן, טענות בדבר "פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התורמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת" (שם, בפסקה 31, וראו גם, עניין כהן, פסקה 7; ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס פ"ד לח(2) 191, 198 (1984)). (ראו ע"א 810/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י , פסקאות 35-37 בפסק הדין, (31.10.18)).

1. הנתבע טוען כי חתם על ההסכם על פי בקשת התובע, ובפועל לטענתו, מר אבייב קבל סך של 800,000 ש"ח מהתובע.

כך טען הנתבע בחקירתו:

". ש. אני מציגה לך נספח א' לכתב התביעה?

ת. אני רשמתי את זה.

ש. מתי רשמת אותו?

ת. לפני כמה זמן.... הוא אמר שיש לו כספים והוא רוצה להשקיע , עם ריבית, הוא אמר שיש לו כסף, אני אמרתי שאני אבדוק, ויש מישהו מוכר אדי, אם הוא ירצה שיביא לו כסף, ויעשה מה שהוא רוצה. אח"כ הבנתי שהוא אמר שב-4,000 ₪ ריבית הוא יכול לתת 800,000 ₪ . אח"כ יצא ככה שדיברו, אני דיברתי עם אדוארד ואמרתי שהתובע רוצה להשקיע כסף, הם דיברו, בשנת 2008 התובע בא עם קרטון שהיו בו 800,000 ₪ , אדוארד אמר שספר ויש בו 800,000 ₪ , גם אם היה אומר 8 מיליון הייתי חותם לו כי האמנתי לו. התובע אמר לפני אמר לנו, שהוא מפחד לקחת מכתב מהעד אדוארד , ושאני אקח את המכתב לאדוארד ואח"כ נדבר. התובע אמר לאדוארד , העד, שהוא ירשום מכתב ש-800,000 ₪ שאני קיבלתי, ואח"כ התובע אמר שאני ארשום במכתב אמר לי שאני לקחתי כסף, הוא לא רצה לקחת מכתב כשאנחנו מאמינים אחד בשני, והוא אמר שאני אביא לו מכתב, בכל זאת, רשמתי מכתב שאני לקחתי ממנו 800,000 ₪ חתמתי, והוא לא חתם על המכתב...". פרוטוקול, עמ' 34, ש' 28-32, עמ' 35, ש' 1-7).

בהמשך העיד:

"ש. ואז כתבת את הסכם ההלוואה?

ת. אחרי שקיבלתי ממנו מכתב מאדוארד שהוא לקח 800,000 ₪ אני לא ספרתי את הכסף. אח"כ אדי נתן לי מכתב שהוא לקח 800,000 ₪ והתובע ביקש ממני לתת לו מכתב.

ש. באותו מעמד אתה כותב את הסכם ההלוואה הזה ?

ת. כן, אחרי שקיבלתי מאדוארד העד מכתב שהוא לקח את כסף מהתובע , לי הוא רשם, ואח"כ רשמתי לתובע.

ש. מי עוד היה בפגישה הזו?

ת. לפי מה שאני זוכר, אני התובע אדי והבן שלי. זה היה בבית של הבן שלי.

ש. אם אתה צריך לכתוב שקיבלת הלוואה של 800,000 ₪ מי כתב את זה ש-400,000 ₪ תחזיר ביום 20.6.10 עוד 400,000 ₪ תחזיר ביום 20.12.10? למה דווקא נרשם 800,000 ₪ ובהחזר חצי חצי לפי תאריכים?

ת. העד אדוארד לקח התחייבות כזו, 400,000 ₪ בתאריך מה שרשום שהוא יחזיר ואחרי שש חודשים 400,000 ₪ נוספים למה אמר שהוא עובד באולם. זה היה בשנת 2008" (פרוטוקול, עמ' 35 ,ש' 13-26).

מר אבייב תיאר אף הוא את השתלשלות האירועים שקדמה להלוואה וכך העיד:

"ש. תאשר שלי שמשנת 94 , 95 פנחסוב הלווה לך כספים?

ת. לא. אני פעם אחת ביקשתי ממנו כסף, לקחתי לא ממנו, בשנת 2008 בערך, היה לי כבר מסעדה הייתי זקוק לכסף, אולם אירועים כזה, באתי אליו ואמרתי לו שאני מכיר אותו טוב, שיעזור לי בכסף, הוא אמר שאין לו בעיה, אבל לי אין כסף הוא אמר שישאל מחברים אם מישהו יכול לתת , לו אישית אין. תוך שבוע הוא התקשר אלי ואמר שיש בן אדם אם אני רוצה שאני אבוא , ולדבר איתו. הוא אמר לי לאן להגיע , לבן של הנתבע הביתה , גם אישתו היתה שם... התובע אמר שהוא הביא כסף , שאני אקח 800,000 ₪ , ספרתי, רציתי לרשום פתק בשם של התובע , אבל הוא אמר שהוא לא מכיר אותי, ושאני ארשום כאילו לקחתי את הכסף מהנתבע. רשמתי פתק עם השם שלו שלקחתי מהנתבע כסף, חתמתי שם וזהו. אח"כ אמרו שאני אקח את הכסף, חתמתי, ולידי הנתבע רשם פתק לתובע שהנתבע לקח כסף מהתובע , זה מה שאני זוכר.

ש. באיזו שנה זה היה?

ת. אני לקחתי כסף בשנת 2008

ש. איך קבלת את הכסף, בחבילות, בתיבה, בשיק?

ת. במזומן בחבילות. (פרוטוקול, עמ' 20, ש'21-29, עמ' 21, ש' 1-2, עמ' 22, ש' 4-7).

עם זאת, בשלב מאוחר יותר בעדותו העיד :

"כולם יודעים, כל הבוכרים ברמלה יודעים שנפלתי בגלל אחי. היחיד שלקחתי ממנו כסף זה הנתבע. (פרוטוקול, עמ' 23, ש' 16-17), ומאוחר יותר העיד כי לקח את הכסף מהתובע בביתו של בן הנתבע. ( פרוטוקול, עמ' 27, ש' 15-16).

מר אבייב העיד, כי הנתבע קרע את הסכם ההלוואה על סך 800,000 ₪ והבין כי ההסכם המחייב הנו ההסכם עליו חתומים שלושתם. (פרוטוקול, עמ' 28 , ש' 1-7).

הנתבע העיד: אחרי שקיבלתי מאדוארד, העד, מכתב שהוא לקח כסף מהתובע, לי הוא רשם, ואח"כ רשמתי לתובע". (פרוטוקול, עמ' 35, ש' 17-18). כאשר נשאל הנתבע מדוע התובע לא רצה לקחת ממר אבייב מכתב על לקיחת סכום ההלוואה בפועל השיב: " התובע לא רצה לקחת מכתב ממנו, לא יודע למה". (פרוטוקול, עמ' 37, ש' 20).

כאמור, הנתבע טוען כי אמנם חתם על הסכם ההלוואה, אך מר אבייב הוא למעשה הלווה בפועל. התובע טוען מנגד כי כלל לא הכיר את מר אבייב עד יולי 2011 (פרוטוקול, עמ' 10, ש' 7). התובע טוען כי ההסכם מיום 20.12.2009 ואילו הנתבע טוען כי הנו מ 2008, מה שמצביע על סתירה בין טענות הצדדים בכל הקשור לנוכחים בפגישה הנטענת בבית בנו של הנתבע במהלכה ניתנה ההלוואה, באשר למועד מתן ההלוואה וזהות נוטל ההלוואה בפועל.

לא הוכח לפניי כי עסקינן בחוזה למראית עין. הנתבע טוען כי מר אבייב חתם על מסמך לפיו לקח את הכסף מהתובע, אך מסמך מעין זה לא הוצג לפניי. הנתבע אף לא הסביר מהו הרציונל בחתימה על מסמך מעין זה ומדוע היה אינטרס משותף לצדדים ליצור הסכם למראית עין.

1. הנתבע מתייחס בחלק ניכר מסיכומיו לחוות דעת הגרפולוגית של גב' פנינה אריאלי שמונתה על ידי בית המשפט, וזאת באשר למחלוקת באשר למסמך נשוא תיק אחר המתנהל בבית משפט זה. מצאתי טעם רב בדברי התובע בסיכומיו כי המסמך בגינו הוגשה חוות הדעת הגרפולוגית אינו מעניינו של תיק זה ואין בינו לבין ההלוואה נשוא תיק זה דבר. יוער כי במהלך הדיון בתיק, ולצורך ייעול ההליך, התרתי הגשת חוות דעת גרפולוגית מטעם בית המשפט אשר תשמש כראיה בשני התיקים, וזאת מאחר שגם התיק השני נוהל על ידי מותב זה, אך הועבר למותב אחר.
2. במסמך זה אשר לגביו נטושה מחלוקת באשר למהימנותו, נרשם כי אבייב נטל הלוואה על סך 950,000 ₪: 450,000 ₪ מהנתבע, ו 500,000 ₪ מהתובע. במסמך רשום כי אבייב מתחייב להחזיר החוב עד ליום 20.12.11 וזאת בתנאי שיעבוד בעסק של התובע והנתבע הנמצא ברח' אופנהיימר 10 ברחובות. (ראו חוות הדעת הגרפולוגית מאת גב' פנינה אריאלי מיום 28.8.2018).

במסמך זה לא נרשם כי הנו מבטל את ההסכם הקודם, ושני המסמכים אינם נושאים תאריך (על פי התרגום לעברית), כך שמעבר לעדויות הצדדים אין כל אינדיקציה לסדר הכרונולוגי המלמד על תאריך היווצרותם. מעבר לכך, ההסכם שבמחלוקת הנו באשר לסכום אחר מהסכם ההלוואה נשוא התובענה, כאשר בהסכם שבמחלוקת נרשם כי על אבייב להשיב 950,000 ₪ לשני הצדדים (על פי החלוקה שלעיל), דבר שאינו מתיישב עם הסכם ההלוואה על פיו אין מחלוקת כי סכום ההלוואה גויס על ידי התובע ולא על ידי הנתבע. לשיטת הנתבע, במסגרת ההסכם השני שהנו ההסכם האמיתי (כך לטענתו) על התובע למעשה לוותר על מחצית מסכום ההלוואה, דבר שאינו מתיישב עם השכל הישר.

1. בחוות הדעת קובעת גב' אריאלי כי "קיימת סבירות די גבוהה שהחתימה שבמחלוקת הנה מזויפת ולא נכתבה על ידי רוברט רפאלוב". הנתבע טוען בסיכומיו כי חוות הדעת מוטעית ומציג נימוקים שונים שיש בהם לטענתו, לסתור את חוות הדעת. המומחית נחקרה על חוות דעתה ונשארה איתנה בדעתה באשר לממצאיה. לא מצאתי לקבוע מסמרות באשר לקביעת המומחית, וכפי שציינתי, איני מוצאת רלוונטיות למסמך זה במסגרת ההליך דנן.

היריבות בין הצדדים

סעיף 6 לחוק המחאת חיובים התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המחאת חיובים") קובע כדלקמן:

"חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין".

הנתבע טוען למעשה כי על אף שחתום על מסמך ההלוואה, אין יריבות ישירה בינו לבין התובע. כאמור אין כל אסמכתא הקושרת בין התובע לאבייב בקשר להלוואה. גם אם חוב ההלוואה הומחה לצד ג'- מר אבייב בענייננו, המחאת חיוב דרושה הסכמה מפורשת של הנושה, ובענייננו- התובע. הנתבע טוען כי ניתנה הסכמה מפורשת של התובע, כאשר ההסכם הנו חוזה למראית עין, אך טענה זו לא הוכחה לפניי. כאמור, ההסכם בין התובע למר אבייב לא הוצג לפניי, כלומר שכך או כך, מסכת הראיות שלפניי אינה מתיישבת עם טענת הנתבע כי אינו צד להסכם וכי היריבות הנה למעשה בין התובע למר אבייב. אם כן, חרף המחלוקת בין הצדדים בדבר מהותו של ההסכם, לא שוכנעתי כי עסקינן בחוזה למראית עין ושהנתבע לא התכוון לכבדו. אין מחלוקת כי הנתבע חתום על ההסכם, ומשכך ישנה יריבות ישירה בין התובע לנתבע. מיותר לציין כי לנתבע היתה אפשרות להגיש הודעת צד ג' כנגד מר אבייב, אך בחר משיקוליו שלא לעשות כן, ככל הנראה בעקבות מעמדו המשפטי כפושט רגל. לא התעלמתי מעדותו של אבייב אשר טען כי קיבל לידיו את סכום ההלוואה בסך 800,000₪,אך אין בכך כדי ליצור חזית ישירה בין התובע אליו, כאשר הנתבע ולא אחר חתום על הסכם ההלוואה. גם אם הנתבע העביר בסופו של יום את סכום ההלוואה לצד ג', בענייננו- מר אבייב, אין זה מעניינו של התובע ובוודאי שאין בכך לבטל את הסכם ההלוואה ולעקר תוכנו. כאמור, המחאת החיוב לאבייב , ככל שניתנה, היתה דרושה הסכמתו המפורשת של התובע ולא הוכח לפניי כי ניתנה. מכאן, יש לקבוע כי המלווה הנו התובע והלווה הנו הנתבע, ומשכך על הנתבע להשיב לתובע חובו.

1. הנתבע טוען להיעדר יריבות בינו לבין התובעים בהליך השני. אין מחלוקת כי התובעים בהליך השני אינם מאוזכרים בהסכם ההלוואה נשוא התובענה. לשיטתם פגשו את הנתבע בסניף הבנק באור יהודה ומשכו חסכונותיהם מהבנק וזאת כדי להשלים 400,000 ₪ לצורך מתן ההלוואה לנתבע על פי דרישת אביהם. התובע בהליך השני צירף לכתב התביעה אסמכתא על משיכת 175,000₪, ואילו התובעת צרפה אסמכתא על משיכת 199,700₪ מהבנק. תאריכי משיכת הכספים (17.12.2009, 16.12.2009) מתיישבים עם טענת התובע באשר למועד מתן ההלוואה. התובעים מתארים שלוש פגישות בהם הועבר סכום ההלוואה לנתבע. בפגישה הראשונה הועברו 400,000 ₪ לנתבע (כספי האב) בפגישה השניה הועברו לנתבע 375,000 ₪ מחסכונות התובעים, ובפגישה השלישית השלים התובע( בהליך השני) 25,000 ₪ נוספים. (ראו סעיפים 15-16 בסיכומי התובעים, פרוטוקול, עמ' 22, ש' 18-22). עדויות התביעה וההגנה בעניין זה סותרות, כאשר על פי טענת הנתבע הסכום הועבר לאבייב בפגישה אחת בלבד שנערכה בשנת 2008. לטעמי, גם אם עסקינן בשלוש פגישות שנערכו עם הנתבע לצורך תשלום ההלוואה ובין אם עסקינן בפגישה אחת, עולה כי מלוא הסכום הועבר בסופו של יום לנתבע ו/או לצד ג'. הגם קביעתי לעיל, טענתו של הנתבע כי הלווה בפועל הנו מר אבייב אינה רלוונטית למחלוקת הישירה בין התובע לנתבע, כאשר חתימתו של הנתבע מחייבת לכל דבר ועניין. התובע אינו צד למערכת היחסים המשפטית בין הנתבע לצד ג', וככל שהנתבע העביר סכום ההלוואה לגורם אחר, אין זה מעניינו של התובע, ואין על האחרון כל חובה לפנות ישירות לצד ג' כדי להשיב חובו.
2. התובעים הוכיחו כי משכו מהבנק הכספים הנטענים לצורך גיוס חלקם בהלוואה. סך של 25,000₪ אמנם לא הוכח שנמשך מהבנק אך אין מחלוקת כי סכום ההלוואה הועבר במלואו דבר המתיישב עם גרסת התובעים, גם בעניין זה.
3. התובע העיד כי "מתוך 800 אלף ₪ נתתי 400 אלף ₪ ו400 אלף ₪ נוספים לקחתי מהילדים". (פרוטוקול, עמ' 14, ש' 8-9). כלומר, לטענת התובע מחצית מסכום ההלוואה שייכת לתובעים. אמנם, לא ברור מדוע הוגשו שתי תובענות באותו ענין ומן הראוי היה להגיש תביעה אחת על מלוא סכום ההלוואה. עם זאת, הנתבע וגם מר אבייב לא העידו כי גורם אחר הנו המלווה בקשר לסכום הנטען על ידי התובעים בסך 400,000 ₪ ולמעשה טוענים שניהם כי מלוא הסכום הועבר על ידי התובע. אמנם, תביעתו של התובע הנה על סך של 400,000 ₪ בלבד, אך אין להתעלם מכך כי הסכם ההלוואה הנו על 800,000 ₪ כאשר עדות התובעים כמלווים נוספים מתיישבת עם המסכת העובדתית. הנתבע לא סיפק הסבר המניח את הדעת כיצד גויסו 400,000 ₪ נוספים והתובע העיד כי קיבל הכספים מילדיו, דבר הנתמך באסמכתאות הבנק. מכאן יש לקבוע כי התובעים בהליך השני הנם מלווים בצוותא עם אביהם.
4. ניתן ליישב את היעדר חתימת התובעים על הסכם ההלוואה גם מכוח המחאת זכות, כאשר מסמך ההלוואה כלל גם את חובו של הנתבע כלפיהם.

כך קובע סעיף 1 לחוק המחאת חיובים:

(א)זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.

(ב)ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד.

דהיינו, זכותו של נושה- (התובע) ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב (הנתבע בענייננו). מאחר ואין מחלוקת כי הנתבע חתום על הסכם ההלוואה ומחויב לתובע על מלוא סכום ההלוואה, אזי קנויה לתובע זכות להמחות זכויותיו לילדיו, וכך ארע הלכה למעשה בענייננו, כאשר סכום ההלוואה כולל גם את כספי התובעים בהליך השני. במילים אחרות, מאחר שזכותו של נושה אינה דרושה הסכמתו של החייב, אזי גם אם התובעים אינם מאוזכרים בהסכם ההלוואה, ומאחר שהתובע העיד כי מחצית מסכום ההלוואה שייכת לילדיו, והנתבע לא טען כל טענה אחרת באשר לזהות מלווה אחר , ככל שקיים, אזי קמה יריבות ישירה בין התובעים לנתבע מכוח המחאת זכויות. מכאן שכך או כך יש לדחות טענת היעדר היריבות הנטענת כנגד התובעים. מעבר לכך הפיצול המנוי בהסכם בעניין החזר ההלוואה לשתי תקופות מתיישב עם העובדה כי עסקינן בשתי הלוואות שניתנו לנתבע המסתכמות לסכום ההלוואה הכולל.

1. מחלוקת נוספת בין הצדדים היא באשר לעמידתו של ההסכם בראי חוק הלוואות חוץ בנקאיות. הנתבע טוען כי הסכם ההלוואה מנוגד לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג 1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות"). יש להעיר בעניין זה כי תיקון מס' 5, התשע"ז–2017, שנתקבל לחוק הסדרת הלוואות בכנסת ביום 26.07.17, מתקן את שם החוק לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג–1993.
2. נקבע, כי על בית המשפט מיוזמתו להעלות את השאלה האם מדובר בהלוואה שחל עליה החוק. כן נקבע, כי לבחינת השאלה, האם החוק חל על מקרה מסוים, הכלל הינו שמי שנותן הלוואה יראו אותו כמי שנותן הלוואה בדרך העיסוק כהגדרת החוק, אלא אם יוכיח שלא כך הדבר. עוד נקבע בפסיקה כי אין הכרח כי מתן הלוואות יהיה עיסוקו העיקרי ו/או היחיד של המלווה.

סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות קובע:

"חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב... "

סעיף 3(ב) לחוק מונה את הפרטים והמידע שחוזה הלוואה בכתב חייב לכלול והם:

שמות המלווה והלווה, פרטים מלאים ומענם, סכום ההלוואה, הסכום שקיבל הלווה בפועל, שיעורי הריבית ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי כולל ריבית דריבית בהתאם למועדי פירעון ההלוואה, אם מדובר בריבית משתנה, מרכיביה והקרונות לשינוי, פרוט הצמדה לדולר – אם נקבע כך, שיעור עלות האשראי, תקופת ההלוואה, סכומי תשלומי הפירעון ומועדיהם, סנקציות ושיעורי ריבית פיגורים.

1. בפסיקה ענפה נידונה תכליתו של החוק, וזו עיקרה:

"תכלית החוק היא להגביל את הריבית המותרת ב"שוק האפור" מבטא זאת המבוא להצעת החוק שהזכרנו. כך נאמר בין היתר במבוא: "עניינו העיקרי של החוק המוצע הוא ריבית הנשך הנגבת בהלוואות שאינן בנקאיות והניתנו במה שקרוי "השוק האפור". עד כה היתה המנעות מלהתערב בדרך החקיקה, בפעילות כלכלית זו מחמת שתי סיבות... המציאות ראתה מקרים קשרים שלא מצאו פתרונות במסגרת המשפטית הקיימת ובתי המשפט וראשי ההוצאה לפועל מצאו עצמם חסרים כלים משפטיים מתאימים למניעת תופעות קשות. מוצע לקבוע בחוק שיעור מירבי לריבית בהלוואות שאינן בנקאיות ובדרך זו למנוע ממלווים שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים".

בע"א (נצ') 2020/02 פואנקינוס – טל מוריס נ' עז אלדין ואח' (טרם פורסם) נפסק, בין היתר, כי:"עיון בהוראות החוק מלמד על כך ברורות שתכליתו היא להגן על לווים שנזקקו ליטול הלוואות מחוץ למערכת הבנקאית. הגנה זו באה לידי ביטוי בחלק ניכר מההוראות הקבועות בחוק... בסעיפים 5 ו- 6 לחוק מתערב המחוקק באופן קיצוני בחופש ההתקשרות שבין הצדדים וקובע תקרה לשיעור עלות האשראי שרשאי המלווה לגבות מהלווה... ובהמשך אף מקנה לבית המשפט את הסמכות להתערב בהתקשרות שבין הצדדים, להתאימה להוראות החוק ואף להפחית את שיעור הריבית שנקבע בהסכם, במידה וזו עולה על התקרה הקבועה בחוק וראה על כך בסעיף 9 שם".

1. אין מחלוקת כי קיים הסכם הלוואה בין התובע לנתבע בו מנויה בצורה מפורשת קרן ההלוואה, שמותיהם מנויים בהסכם ההלוואה ואף נקבע מועד פירעון ההלוואה, קרי, תקופת ההלוואה. בהסכם אף נקבע כי תשולם ריבית על ההלוואה ביום 20.1.10. מהסכם ההלוואה כלל לא ברור אם עסקינן בתשלום ריבית חד פעמי, שמא ריבית שתשולם כל חודש בגין ההלוואה. עם זאת, הרציונל של החוק עוסק בהגבלת הריבית אותה ישלם הלווה ולא בעניין קרן ההלוואה עליה אין כלל מחלוקת. התובע אמנם לא הוכיח כי יש לראותו כמי שאינו עוסק במתן הלוואות בהתאם לחוק, אך מאחר שהריבית כלל אינה נתבעת בתובענה דנן, אזי אין כל רלוונטיות לטעמי אם החוק חל בנסיבות הענין, אם לאו. עם זאת, לא מצאתי נסיבות המצדיקות את אי תחולת החוק בענייננו.

אסכם נקודה זו- תחולת החוק בענייננו הנה אגבית לתובענה ואינה מעלה ו/או מורידה מהתחייבות הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי במסמך ההלוואה, כאשר אין מחלוקת בעניין קרת החוב והריבית כלל איננה נתבעת. מעבר לכך, מרבית הנתונים הרלוונטיים מנויים בהסכם, למעט עניין הריבית שאמנם אינו בהיר דיו, אך ממילא אינו נתבע. כאמור, הסכם ההלוואה כולל בתוכו גם את כספי התובעים בתביעה השניה, ודי בכך כדי לקבוע כי קיים הסכם הלוואה שריר וקיים בין התובע והתובעים לבין הנתבע, כאשר סכום ההלוואה כולל את כספי התובע וילדיו גם יחד.

1. התובעים והנתבע חלוקים בקשר לנסיבות שקדמו למתן ההלוואה, לשיטת התובע והתובעים סכום ההלוואה היה נחוץ לנתבע לצורך מימון תשלום מע"מ עבור שעונים אותם ייבא מחו"ל. (ראו סעיף 3 לכתב התביעה ). לטענת הנתבע מעולם לא היה בעלים של חברה שעסקה בייבוא שעונים, ולא עסק בכך. לטענתו, עבד כשכיר בחברה לייצור מדבקות ואף עבד כזמר. (ראו סעיף 45 בכתב ההגנה).
2. הנתבע צירף לסיכומיו את פסק הדין ופרוטוקול הדיון בהליך שנוהל בין בת הנתבע לבנו של התובע בבית המשפט לענייני משפחה. ( תמ"ש 60363-12-14). לשיטתו, של הנתבע יש בעדויות שניתנו בהליך זה כדי לסתור עדותם של התובעים. מצאתי להעיר כי בית המשפט לא התיר הגשת פסק הדין לתיק בית המשפט (בהליך שנוהל בין בן התובע לבת הנתבע בבית המשפט לענייני משפחה),כאשר המסמכים היחידים שהוגשו לבית המשפט במהלך דיון ההוכחות הם שלושה עמודים בלבד מפרוטוקול הדיון מיום 5.7.2016 בגין אותו הליך בבית המשפט לענייני משפחה ושסומנו ת/1 ות/2. עיינתי במסמכים שצורפו כמוצגים במהלך דיון ההוכחות ולא מצאתי כי יש בכוחם כדי להאיר באור שונה את הסכם ההלוואה נשוא התובענה. לטעמי, המחלוקת באשר לנסיבות שקדמו להסכם ההלוואה והצורך בגיוס הכספים אשר גם עליו חלוקים הצדדים, אין בהם כדי לעלות ו/או להוריד מהתחייבותו של הנתבע כלפי התובע וילדיו.
3. לאור כל האמור, מצאתי כי התובע בהליך הראשון והתובעים בהליך השני הרימו את הרף הראייתי הדרוש להוכחת תביעתם בהתאם למאזן ההסתברויות הנדרש. הובא לפניי הסכם הלוואה חתום כדין על ידי הנתבע, כאשר אין כל מחלוקת באשר למהימנות החתימה על ההסכם. הנתבע כשל מלהוכיח כי עסקינן בחוזה למראית עין, לא הוסבר מדוע יש להעדיף את ההסכם שהוגש בתיק אחר אשר לכאורה חתומים עליו התובע, הנתבע ומר אבייב, ולא ברור מהו האינטרס המשותף ליצור הסכם למראית עין כפי שנטען. יש להעיר כי המומחית שמונתה מטעם בית המשפט טענה בחוות הדעת כי חתימת התובע זויפה וזאת בסבירות גבוהה. המומחית נחקרה על חוות הדעת ולא מצאה לשנות מקביעתה. ככל שהנתבע המחה את החוב לצד ג' (מר אבייב), הרי שהדבר נעשה ללא הסכמת התובע, ומשכך פעל בניגוד לדין. לא הוצג לפניי הסכם בין התובע למר אבייב, ומשכך, ההסכם היחיד אליו יש להתייחס הנו ההסכם נשוא התובענה. התובע העיד כי סכום ההלוואה גויס במחציתו על ידי ילדיו (התובעים בהליך השני), כאשר הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי קיים גורם אחר שהלווה מחצית מסכום ההלוואה. לטעמי, ניתן לרפא העובדה כי התובעים אינם מנויים בהסכם גם על ידי חוק המחאת זכויות המאפשר המחאת זכות לאחר, כאשר לא דרוש אישורו של החייב לשם כך. מכאן שהנתבע לא יכול לטעון להיעדר יריבות בינו לבין התובעים, כאשר הוכח לפניי כי גויס מלוא סכום ההלוואה ומשכך על הנתבע להשיב את מלוא הסכום. הנתבע אינו יכול להיבנות מטעות פרוצדוראלית באשר לאופן הגשת התביעה, קרי, הגשת שתי תביעות, ולא אחת על מלוא סכום ההלוואה, ולטעון כי יש בטעות זו כדי לשמוט הקרקע תחת תביעת התובעים, אשר הוכיחו כי גייסו את חלקם בסכום ההלוואה. כאמור, ככל שהנתבע המחה את החוב לאחר, אין בכך כדי ליצור יריבות חדשה בין התובע לצד ג' ו/או בין התובעים בהליך השני לצד ג', ויש לפרש את הסכם ההלוואה פשוטו כמשמעו תוך התייחסות לראיות שהוצגו לפניי.
4. פרשנותו של חוזה הנה לפי אומד דעת הצדדים. היחס בין לשון החוזה לנסיבות העניין, נדונה בשורת פסקי דין וגם שאלת של השלכת תיקון מספר 2 לחוק החוזים על נושא זה ועל הפסיקה שקדמה לתיקון. סקירה של ההלכות בעניין זה והגישות השונות בעקבות תיקון מספר 2 לחוק החוזים ניתן למצוא בדעת המיעוט של כב' הש' סולברג בע"א 3894/11 דלק- חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (להלן: "פס"ד בן שלום").

הנתבע למעשה טוען כי יש לפרש את ההסכם בצורה שונה, כאשר לשיטתו עסקינן בחוזה למראית עין. כאמור, הנתבע לא הוכיח טענתו בעניין זה, ודומה כי טענתו נטענה בעלמא, והכל כדי לחמוק ממחויבותו המנויה בצורה מפורשת בהסכם.

סוף דבר

שתי התביעות מתקבלות במלואן .

הנתבע ישלום לתובע בהליך הראשון ( 21772-08-13) סך של 400,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

הנתבע ישלום לתובעים בהליך השני ( 24707-04-15) סך של 400,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

כמו כן, הנתבע יישא בהוצאות התובעים (בשני ההליכים) , בגין ניהול ההליך, ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ט, 17 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.