ניתן ביום 16 אוקטובר 2017

השופט רועי פוליאק

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב – יפו (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור ה"ה אריה סומר ויוסף רובינשטיין; ב"ל 53602-05-12), אשר דחה את תביעת המערער כנגד המשיב להכיר בתאונה דרכים שארעה לו ביום 20.12.07 (להלן – התאונה) כתאונה בעבודה.

רקע

1. המערער, יליד שנת 1960, עבד כמנהל בטיחות בניין מקיף בחברת כפרי יעקב בע"מ (להלן – המעסיק) והיה אחראי על פיתוח כביש 431 בראשון לציון (להלן – האתר). ביום התאונה, שהיה מעונן וגשום, התובע נסע לאזור התעשייה הישן בראשון לציון הממוקם כ- 10 דקות נסיעה מהאתר. התובע החנה את רכבו במגרש החניה ליד השוק וכשעמד לחצות את אי התנועה החליק התובע, זרק את ידיו קדימה לעבר הכביש כדי לבלום את הנפילה, ולפתע רכב פגע בו בעוצמה בחלקי גופו. התובע הוטח לאי התנועה, ניסה לקום הסתובב ונפל. בעקבות התאונה פונה התובע באמבולנס לבית חולים "אסף הרופא".

1. המערער הגיש למשיב תביעה לתשלום דמי פגיעה. ביום 3.6.08 דחה המשיב את תביעת המערער בטענה לפיה: "על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד שכיר תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו. מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתי, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך".
2. בשנת 2012 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי להכרה בתאונה כתאונת עבודה. בהמלצת בית הדין, ויתר המשיב על טענת ההתיישנות והתביעה נדונה לגופה, ונדחתה. בית הדין לא שוכנע כי ארעה למערער פגיעת עבודה ולא הוכח לפניו כי המערער אכן היה בהפסקה לצורך ארוחת צהריים, כטענת המערער. בית הדין מציין בהכרעתו כי אין חולק שהמערער יצא ממקום עבודתו, אך אין נתון מתי המערער יצא מהאתר, מתי ולאן נסע, למי דיווח על יציאתו, כמה זמן שהה מחוץ לאתר וכיצד נפגע; המערער לא הוכיח כדבעי את פרקי הזמן והמרחק ממקום העבודה למאפיה שם, לדבריו, קנה את ארוחתו; המערער לא נתן פירוט כתובת מדוייקת של המאפיה ושל מקום הפגיעה; המערער, אליבא דבית הדין, לא טרח לתת מידע מלא, מדוייק מה באמת עשה מחוץ לאתר ולאן נסע. בית הדין לא שוכנע כי אכן המערער היה בהפסקת צהריים ועל כן התאונה אינה מהווה תאונה בעבודה; המערער בהודעתו השנייה למשיב ציין, כי יצא לאכול בשעה 12:00, אולם מהממצאים ומהמסמכים עולה כי יצא בשעה מוקדמת יותר, ככל הנראה בסביבות השעה 11:00; המערער יצא ממקום עבודתו ללא אישור (כפי שעולה ממכתב ששלח המעסיק) בשעה מוקדמת יותר מהרגיל ומהשעה עליה הצהיר לפני בית הדין. המשמעות הברורה של יציאה שלא באישור ולא תוך כדי העבודה היא כי לא ניתן להכיר בתאונה של המערער כפגיעה בעבודה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי). בית הדין מסתמך, בין היתר, בפסק דינו על עדותו של מר אבי שטיינר (להלן – שטיינר) שהיה מנהל עבודה אצל המעסיק. שטיינר העיד כי כאשר הגיע לאתר מצא אותו ריק, חיפש את המערער שלא ענה לו לטלפונים, וביומנו כתב: "בשעה 11:00 שמשון לא הודיע יצא מהשטח "לאכול" באזור תעשייה ישן בראשון החנה את הרכב ולדבריו הלך לאכול החליק במדרכה נפל על הכביש".
3. על פסק דינו של בית הדין הגיש המערער ערעור זה. טענותיו בערעור, בתמצית, הן, כי התאונה מהווה פגיעה בעבודה כהגדרתה בסעיף 80(4) לחוק הביטוח הלאומי, מאחר וארעה במהלך הפסקה לסעודה על דעת המעסיק ושאינה עולה על שלוש שעות; אין בעדותו של שטיינר, שאינו מנהלו של המערער ואין המערער חייב לדווח לו על פעולותיו בעבודה, כדי להשליך לעניין עצם קרות התאונה; שטיינר הצהיר בעדותו כי אין לו כל זיכרון באשר ליום התאונה, ועל כן אין לתת לעדותו משקל באשר לסיווג התאונה כתאונת עבודה; המערער הוכיח כי אין נוהג במקום עבודתו אשר מחייב אותו לדווח לפני יציאה לארוחת צהריים או שמחייב אותו להישאר באזור גאוגרפי מסוים בזמן ארוחת צהריים; מעדותו של שטיינר עולות סתירות מהותיות שיש בהן כדי להטיל ספק רב על מהימנותו של עד זה לעניין מועד קרות התאונה; נסיבות התאונה הן ברורות, וגם אם יש ספק הוא אמור לפעול לטובת המבוטח; לאור טיעונים אלו וטיעונים נוספים שהעלה, ביקש המערער לקבל את הערעור ולתת פסק דין המכיר בכך כי הוא עמד בנטל ההוכחה להכרה בתאונה אותה חווה כתאונת עבודה.
4. טענות המשיב מנגד הן, כי הערעור הוא עובדתי גרידא והוא נסב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין; המעסיק הסתייג מייחוס התאונה לעבודה. לטענת המשיב, קיים ספק אם התאונה הייתה במסגרת העבודה וכי המערער יצא מהעבודה תוך הפרת נהלים וללא רשות. בנסיבות אלה גורס המשיב, כי אין מדובר בפגיעה אשר ארעה למערער בתנאים הקבועים בחוק וכי חובת ההוכחה חלה על המערער אך הוא לא עמד בה.
5. במהלך הדיון בערעור נשאל המערער על כספים שקיבל בשל התאונה, והשיב כי: "לשאלת בית הדין מה שקיבלתי באותו זמן היה משהו בסביבות 60,000 ₪... אני לא קיבלתי מחברת הביטוח שום דבר. מה שקיבלתי זה העו"ד שלח אותי לבנק שלו ומה שקיבלתי זה לתרופות וזה הסתכם ב-60,000 ₪. אין לי מסמכים. אני יכול לתת לבית הדין את שמו של עורך הדין."

בית הדין החליט כי כל החומר הרלוונטי לעניין התביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפלת"ד), יומצא לבית הדין, ולאחר מכן יוחלט על המשך ניהול ההליך.

דיון והכרעה

1. לאחר בחינת כתבי הטענות, טיעוני הצדדים ומכלול החומר שבתיק, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

עסקינן בערעור עובדתי הנסוב בעיקרו סביב קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא ומופנה כלפי ניתוח העדויות שנשמעו בפניו. בית הדין קמא הוא זה שהתרשם, בצורה ישירה ובלתי אמצעית, מהעדויות והראיות שנשטחו בפניו. הכלל הידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא, אלא במקרים חריגים בלבד, והמערער לא הצביע על סיבה המצדיקה לסטות מכלל זה (עב"ל (ארצי) 294/05 יוסף דהן נ' המוסד לביטוח לאומי (12.11.06); ע"ע (ארצי) 299/03 חנן גרין נ' מילאון בע"מ (26.12.05); ע"א 3601/96 ע' בראשי ואח' נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ''ד נב(2) 582). לגופו של עניין לא מצאנו, לאור ניתוח הראיות שערך בית הדין האזורי, להתערב במימצאיו ובהחלטתו.

1. נוסיף ונציין, כי עיון בחומר שהומצא לבית דין זה לעניין התביעה לפי חוק הפלת"ד, שבה לא נטען קיומו של קשר בין עבודת המערער לבין התאונה, תומך ומבסס את קביעותיו של בית הדין קמא בקשר לשעת היציאה המוקדמת של המערער ממקום עבודתו, ומהווה נדבך נוסף המחזק את קביעותיו העובדתיות של בית דין קמא בקשר לתאונה.

מהחומר שהומצא לנו על ידי בא כח המערער, עולה כי המערער תבע את חברת הביטוח מנורה בגין התאונה, ובאותה תביעה תבע את חברת הביטוח הכשרת היישוב על תאונת דרכים נוספת שארעה לו כחצי שנה קודם לכן (ת"א (שלום ת"א) 45375/08 היזמי שמעון נ' הכשרת היישוב ואח'). הצדדים הגיעו להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ביום 27.6.11 בגין התאונה. בהסכם הפשרה הוסכם, כי מנורה תשלם למערער סך כולל של 156,208 ₪ לסילוק סופי ומוחלט של כל דרישותיו ותביעותיו של המערער. חישוב סכום הפשרה, התבצע ללא קיזוז תגמולי המשיב, לאחר שהמערער הציג מצג (נכון לשעתו) לפיה תביעתו לדמי פגיעה נדחתה על ידי המשיב (סעיף 15 לתחשיב הנזק של המערער) והוא לא ערער אחר הדחיה.

1. בכתב הקבלה עליו חתם למנורה, התחייב המערער, לפיכך, כי הוא "מוותר בזה לחלוטין ומוחל באופן סופי ומוחלט על כל זכויותיי, דרישותיי, תביעותיי ותביעות מיטיבים מכל מין וסוג שהוא, שנגרמו או ייגרמו, הכרוכות או הנובעות במישרין או בעקיפין מהתאונה בעבר בהווה ובעתיד... הריני מצהיר ומתחייב בזאת שלא קיבלתי ולא אקבל תשלום כלשהו בגין התאונה מגורם נוסף כלשהו, לרבות קרן פנסיה, וידוע לי כי אם אפר התחייבותי זו אהיה צפוי לתביעה משפטית ע"י הנתבעים בגין הפרת ההסכם..." [ההדגשות אינן במקור – ר.פ.]. המערער אף הוסיף והתחייב, כי יפצה וישפה את מנורה בגין כל סכום שתידרש לשלם עקב תביעת מיטיב ותביעת שיבוב. הנה כי כן, אלמלא דחיית ערעור המערער, היה שכרו של המערער עלול לצאת בהפסדו, משהיה עליו להשיב למנורה את התשלומים ששילמה, או, למצער, לשפות את מנורה בגין התשלומים שהיתה נדרשת לשלם למשיב בעקבות קבלת ערעור המערער.
2. בין כך ובין כך, דין הערעור להידחות לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, שלא נמצא כל טעם, כמפורט לעיל, להתערב בהן.
3. סוף דבר – הערעור נדחה. אין צו להוצאות

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ח (16 אוקטובר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.