לפניי בקשה לסלק את התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית או לחילופין, להעביר את הדיון בתובענה לסדר דין רגיל.

עסקינן בתובענה לפינוי מושכר שהוגשה לפי הוראות תקנה 215ז' לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). התובעת עותרת לפינוי הנתבעת מדירה מס' 18 ברח' הכרמל 5 ברחובות, המצויה בחלקה 74 בגוש 5908 (להלן: "המושכר"). טוענת התובעת כי המושכר מצוי בבעלותה; כי הסתיימה תקופת השכירות ואין בין הצדדים הסכם שכירות בתוקף; כי הנתבעת אינה משלמת לכאורה את שכר הדירה המוסכם והיא מחזיקה במושכר ללא רשות. התובעת מוסיפה כי בכוונתה לממש את המושכר כדי לצמצם את חובותיה.

הנתבעת מתנגדת לפינוייה המתבקש מהמושכר ומרחיבה בכתב הגנתה על מערכת היחסים בין הצדדים ואביה והרקע לסכסוך ביניהם, באופן המבסס לטענתה את זכויותיה במושכר כ"בת רשות". במקביל, הגישה הנתבעת את הבקשה דנן.

אשר לחוסר סמכות עניינית, טוענת הנתבעת, לפי הוראת סעיף 40(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), כי הסמכות העניינית לבירור התובענה נתונה לבית המשפט המחוזי. זאת כיוון שעסקינן בסכסוך שעיקרו בין בעלי מניות בחברה או בין חברה לבעל מניות בה לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). הנתבעת מצרפת לבקשתה אסמכתאות לעניין המבחן לפיו נקבעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי . לעמדתה, בשונה מהכלל הקובע כי יש לבחון סמכות עניינית לפי מבחן הסעד המתבקש, במחלוקת דנן יש לבחון את הסמכות העניינית לפי מבחן מהות הסכסוך. טוענת הנתבעת כי בין בעלי המניות נחתם הסכם ובו נקבע כי אביה זכאי להתגורר במושכר עד לרכישתו בתמורה לתשלום הפרשי מע"מ ומס הכנסה; כי אביה העביר לה את החזקה במושכר והיא מתגוררת בו כיום כ"בת רשות" וכי נוהל מו"מ בין הצדדים לשם מכירת המושכר בהתאם לאותו הסכם נטען. כן מגוללת הנתבעת טענות נוספות בדבר קיפוח התובעת את זכויותיו של אביה כבעל מניות.

אשר להעדר יריבות, טוענת הנתבעת כי היא מחזיקה במושכר מכוח זכויות חזקה של אביה כבעל מניות בתובעת וככל שקיימת יריבות, היא בין התובעת לבין אביה.

אשר לשימוש לרעה בהליכי משפט, לדידה של הנתבעת התביעה הוגשה תוך הסתרת עובדות מהותיות, מסירת תצהיר כוזב ובמטרה "לטרפד" את מינויה ככונסת נכסים על מניותיו של אחד בעלי המניות של התובעת (ר' אסמכתאות בסעיף 34 לבקשה לסילוק על הסף).

לחילופין, מבקשת הנתבעת להעביר את הדיון בתובענה להליך סדר דין רגיל בהתאם להוראות תקנה 214יב ותקנה 215יב לתקנות. לטענתה, מורכבות מערכת היחסים בין התובעת לבין אביה מצדיקה את בירור המחלוקת בסדר דין רגיל, מסגרת בה תוכל הנתבעת להשלים הליכי גילוי ועיון במסמכים, שמיעת עדים נוספים ומיצוי הגנתה כדבעי. מודגש כי העברת הדיון כמבוקש תמנע עינוי ועיוות דין.

התובעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי מערכת היחסים בין התובעת לאביה של הנתבעת אינה רלוונטית לתובענה לפינוי המושכר, אשר הוגשה כנגד הנתבעת בשל מגוריה בפועל במושכר. עוד טוענת התובעת כי טענות שעניינן קיפוח ואכיפת הסכם מכר המושכר אינן יכולות למצוא מקומן במסגרת הליך זה. לעמדת התובעת, בקשת הנתבעת להעביר את התובענה לפסים רגילים נועדה כדי לשרת את רצון אביה לבצע "דיג" אסור של מסמכים באצטלה של הליכים מקדמיים.

התובעת מדגישה כי המושכר מצוי בבעלותה וכי זכויותיה הקנייניות של הנתבעת מסתכמות, לכל היותר, בזכות "בת רשות". רשות זו, ככל שניתנה, ניתנת לביטול בכל עת ובעצם הגשת התובענה דנן יש כדי לבטלה.

ביחס לטענה בדבר העדר יריבות, טוענת התובעת כי הנתבעת ומשפחה עושים שימושים במושכר ולכן מטבע הדברים, קיימת יריבות בין הצדדים.

ביחס לטענה בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט, מפנה התובעת להתנהלותה בתום לב על פני ציר הזמן ולהיעדר קשר בין טענות הנתבעת לשאלה שבמחלוקת, שעניינה הזכויות הקנייניות במושכר.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובנסיבות העניין, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה.

כידוע, לא בנקל יעשה בית המשפט שימוש בסעד הדרסטי של סילוק תובענה על הסף. סעד שכזה בשל כה מוקדם בהליך זה פוגע בזכות הגישה לערכאות ויש לנותנו במקרים חריגים בלבד (ר' ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.2007); ע"א 2582/09 גנאים נ' בית חולים רמב"ם (8.8.2010)).

לעניין העדר יריבות, מאחר והנתבעת היא זו שמתגוררת בדירה והיא זו שטוענת לזכויות כ"בת רשות" על יתר הזכויות הנטענות (קיפוח ואכיפת הסכם מכר) קבעתי כי קיימת יריבות בין הצדדים.

לעניין עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט, הנתבעת לא ביססה טענתה בדבר הסתרת עובדות או מסירת תצהיר כוזב ואלו נותרו בעלמא. לא שוכנעתי כי התנהלות התובעת, לכשעצמה, מגלה הצדק לסילוק התובענה על הסף.

דחיתי את טענת הנתבעת כי בית משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בתביעה.

בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ביום 31.7.2007 (ר' נספח 4 לכתב התביעה, להלן: "הסכם השכירות") ובו הוסדרה מערכת היחסים החוזית בין הצדדים לרבות סיומה. בין היתר, הוסכם כי המושכר מצוי בבעלות התובעת (ר' "הואיל" ראשון להסכם השכירות); תקופת השכירות הוגבלה לשנה ונסתיימה ביום 31.7.2008 (ר' סעיף 9 להסכם השכירות); הוגדרה זכותה של התובעת לדרוש תשלום דמי שימוש בהעדר פינוי המושכר בתום תקופת השכירות ואף לקבל צו פינוי כנגד הנתבעת אם לא תפנה את המושכר בתום התקופה (ר' סעיף 12 להסכם השכירות).

מלבד הסכם השכירות, לא מונח לפניי הסכם אחר כלשהו בין הצדדים המעיד על מערכת יחסים עסקית אחרת כלשהי בין הצדדים, המצדיקה את קבלת הבקשה. הנתבעת מרבה בטענות הקשורות במערכת היחסים בין התובעת לאביה, אך אלו אינן ראויות להתברר במסגרת הליך זה, אשר הוגש ביוזמת התובעת וכנגד הנתבעת בלבד, שבבסיסו עומד הסכם שכירות שכלל אינו מצוי במחלוקת.

על פניהם של הדברים, המושכר רשום במרשם המקרקעין בבעלות התובעת (ר' נספח 2 לכתב התביעה), הנתבעת הגדירה את עצמה, ביוזמתה, כ"בת רשות" במושכר ולא ביקשה לייחס לעצמה זכויות קנייניות נוספות (ר' עמ' 24 לכתב הגנה ובכלל). כמו כן, לא מצאתי בטענותיה של הנתבעת זכות לכאורית כלשהי לפי חוק החברות, המצדיקה העדפת "מבחן העילה", כחריג, על פני "מבחן הסעד" המתבקש בתובענה. בשלב מקדמי זה, לא ראיתי מדוע הנושא אינו ראוי להתברר בגדר התביעה שהוגשה כתובענה לפינוי מושכר.

בנסיבות העניין ומאחר שמהות המחלוקת נעוצה בשאלת החזקה והשימוש במושכר וביחסים בין שוכר ומשכיר, הסעד שבכתב התביעה הנו בתחום סמכותו של בית משפט זה.

בנוסף, דחיתי את בקשתה החלופית של הנתבעת בדבר העברת הדיון לסדר דין רגיל. לאור מסקנתי כי הסכם השכירות הוא ברור ופשוט, לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת כי המסכת העובדתית בין הצדדים מסובכת במיוחד. טוענת הנתבעת לסכסוך בין בעלי מניות ומגוללת מערכת יחסים מורכבת בין אביה לתובעת, אך הנתבעת אינה חלק ממערכת יחסים זו, אינה בעלת מניות בתובעת והיא זו שמתגוררת במושכר. אביה של הנתבעת אינו צד להליך זה ומבלי לקבוע מסמרות בדבר זכויותיו כבעל מניות בתובעת, לא הונח מלפניי הסכם פירוק שיתוף שנערך לכאורה בשנת 2007 בין בעלי המניות בתובעת, מכוחו טוענת הנתבעת שניתנה לאביה הזכות להתגורר במושכר עד למכירתו. מעיון בנספח 9 לכתב התביעה נחזה כי במועדים קודמים לתביעה זו התובעת התנגדה לקיומו של הסכם שיתוף שכזה והכחישה את הוראותיו הנטענות.

בעלי הדין הרלוונטיים רשאים לפנות לערכאות המתאימות. כך גם בדבר טענותיה של הנתבעת ביחס לאכיפת הסכם מכר, אשר ביוזמתה ציינה כי בכוונה לפנות לבירורן בהליך המתאים (ר' סעיף 11 לתשובה לתגובה לבקשה לסילוק על הסף).

לא נמצא ממש גם בטענות הנתבעת בדבר עיוות דין שייגרם לה, ככל שתידחה הבקשה. לא ראיתי טעם בקיום הליכים מקדמים נרחבים נוכח חזית המריבה הברורה שיצרו הצדדים בדמות בירור זכותה הקניינית של התובעת אל מול זכותה הנטענת של הנתבעת כ"בת רשות".

מכל המקובץ – הבקשה נדחית.

הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסכום כולל של 1,500 ₪ ללא תלות בתוצאות ההליך. לתשלום בתוך 30 ימים.

הדיון הקבוע – יתקיים כסדרו.

לידיעת הצדדים.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ה, 13 יולי 2015, בהעדר הצדדים.