השופטת יהודית שבח:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 29573-12-12 (כבוד השופטת א' פרוסט-פרנקל) מיום 05.03.2015, לפיו נדחתה תביעתו הנזיקית של המערער נגד המדינה, שנסבה על טענתו לעיכובו שלא כדין ע"י המשטרה.

האירוע

ביום 11.08.2011 נכנס המערער, עורך-דין במקצועו, למונית וביקש מהנהג להסיעו למשרדו השוכן ברחוב אבן גבירול בתל-אביב. במהלך הנסיעה שוחח המערער בטלפון הנייד שלו, וביקש מהנהג להנמיך את המוסיקה שהושמעה במונית, משזו הפריעה לשיחתו. דרישה זו לא נשאה חן בעיני הנהג, שביקש להנעים את זמן הנסיעה בהאזנה למוסיקה, ומשלא הושגה ביניהם הבנה, עצר הנהג את המונית ודרש מהמערער שיצא ממנה, אף ישלם לו את דמי הנסיעה (26 ש"ח), עד לקטיעתה ברחוב ראול וולנברג בתל-אביב. המערער מצדו דרש מהנהג להמשיך ולהסיעו עד להגעתו ליעד. איש משהשניים לא נסוג מעמדתו: המערער טלפן לתחנת המוניות ממנה הוזמנה הנסיעה, ואילו הנהג לא טמן ידו בצלחת והתקשר לתחנת המשטרה. האירוע, שתחילתו בזוטות, הלך והסלים: מתחנת המשטרה שמעבר לכביש הגיעו חיש קל שני שוטרי סיור: א' סודאי (להלן - השוטר) ו-ג' אוזטורק (להלן - השוטרת) ודרשו מהמערער לצאת מהמונית, להוציא ממנה את חפציו ולשלם לנהג את דמי הנסיעה; המערער יצא מהמונית אך סירב לשלם את דמי הנסיעה בטענה שהנהג לא זכאי לדמים אלו. בהמשך הודיעו השוטרים למערער כי הינו מעוכב, אף דרשו ממנו להילוות אליהם לתחנת המשטרה. בתחנת המשטרה נלקח מהמערער הטלפון הנייד שלו, הוא הושב תחילה במסדרון ולאחר מכן הושם בתא הנחזה להיות תא מעצר למשך יותר משעתיים, עד שנקרא לחקירה בחשד לביצוע עבירת הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור וקבלת דבר במרמה, ושוחרר. לאחר כשלוש וחצי שעות שוחרר המערער לחופשי.

התביעה

קצפו של המערער יצא על כל פעילות השוטרים מתחילתה ועד סופה: החל מדרישתם כי יצא מהמונית, המשך בהוראת העיכוב ובדרישתם כי יתלווה אליהם לתחנת המשטרה, וכלה בעיכובו במסדרון ובכליאתו בתא מעצר. המערער אף הלין על הטיפול הרשלני, לטעמו, של גורמי הביקורת בשתי התלונות שהגיש על פעילות השוטרים.

המערער הגיש לבית המשפט השלום תביעה כספית נגד המדינה ונגד השוטר (ששמו נמחק בהסכמה מכתב התביעה), בה עתר לפצותו בסך של 500,000 ש"ח בגין נזקיו, לרבות פיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב. את תביעתו סמך המערער על עוולת הרשלנות, על עילת כליאת שווא הן באשר לעיכובו שלא כדין והן באשר להחזקתו בתא מעצר אף מעבר לזמן המותר על פי חוק, וכן על עילת הפרת חובה חקוקה עת טען כי השוטרים פעלו בניגוד להוראות שבחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996.

המדינה הכחישה את טענות המערער וטענה כי המערער לא ציית לשוטרים, התבצר במונית, דיבר אל השוטרים בזלזול ובשפה בוטה, ולפיכך עוכב כדין. המדינה הוסיפה וטענה כי למערער לא נגרם כל נזק, כי לא הקטין את נזקיו, אף טענה לאשם תורם.

פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא שמע את עדויותיהם של כל המעורבים, למעט הנהג, אף ערך ביקור בתחנת המשטרה על מנת להתרשם במו עיניו מהתא בו הושם המערער, ואלו הם ממצאיו העובדתיים:

א. הנהג סירב להסיע את המערער והתפתח ביניהם ויכוח;

1. המערער נדרש ע"י השוטרים "להפסיק את שיחת הטלפון, לצאת מהמונית עם

חפציו והוא סרב";

1. לאחר שהמערער יצא מהמונית הוא "שב אליה חזרה", אף "לא ציית להוראות...

שהשוטר שב וביקש ממנו לצאת מהמונית";

1. השוטר הציע למערער "לסיים את האירוע ובין היתר, לשלם את דמי הנסיעה";
2. המערער "פגע והעליב את השוטר";
3. תפיסת הטלפון הנייד של המערער נעשתה ללא שימוש בכוח ולאחר "שהמשיך לדבר

בטלפון גם בתחנת המשטרה וסירב לדרישת השוטר להפסיק לדבר";

1. החדר בו שהה המערער אינו תא מעצר כי אם "חדר לעיכוב נחקרים";
2. עיכובו של המערער בחדר המעוכבים נעשה לאור הצורך בקבלת אישור קצין בכיר

לחקירת עורך-דין;

1. "גופי הביקורת פעלו כדין בבדיקת התלונות" שהגיש המערער.

על יסוד הממצאים העובדתיים שנקבעו כאמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי:

"בנסיבות שתוארו בפסק דין זה, כאשר התובע סירב לצאת מהמונית ולהישמע להוראות השוטר, ואף העליב אותו, כדי לסיים את האירוע, היה זה נכון כאשר לשוטרים היה יסוד סביר להניח שהתובע עבר עבירת הסגת גבול, העלבת שוטר ואי ציות להוראותיו, עמדה לו סמכות בדין לעכב את התובע" (פסקה 45 לפסק הדין).

עוד קבע כי:

"לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה... תוך שיכבד את מתחם שיקול הדעת הנתון לה"; וכי גם "הגופים שבדקו את התנהלות השוטרים... פעלו נכון משלא מצאו דופי בהתנהלות השוטרים".

מאחר ובית משפט קמא לא מצא בהתנהגות המשטרה, לכל אורכה, כל דופי, ממילא לא נדרש לטענת האשם התורם והקטנת הנזק, אף לא לשאלת הנזק וגובהו.

טענות המערער

המערער לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והגיש את הערעור שלפנינו.

בטיעוניו, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, פרש המערער, באמצעות בא-כוחו המלומד, יריעת מחלוקת רחבה, המתייחסת הן לקביעות העובדתיות של בית משפט קמא לאורכו של האירוע, והן למסקנותיו המשפטיות. ואלו הם עיקרי טענותיו:

דרישת השוטרים מהמערער לצאת מהמונית לא הייתה חוקית משהמערער היה זכאי על פי דין לדרוש מהנהג להשלים את הנסיעה; המערער לא סירב לצאת מהמונית ויצא ממנה לאחר שסיים את שיחת הטלפון; בית משפט קמא טעה בקבעו, בניגוד לראיות, כי המערער שב למונית אחרי שיצא ממנה; הסיבה האמתית בגינה עוכב ע"י השוטרים הייתה נעוצה בסירובו לשלם לנהג את שדרש, ולא בהעלבת שוטר במילוי תפקידו שהינה בבחינת טענה כבושה, אף לא הובאו ראיות לדברי העלבה; כי יש לזקוף לחובת המדינה את אי-העדתו של נהג המונית; כי לא התקיימו היסודות המקימים את סמכות העיכוב, ולחילופין אלו הסתיימו לאחר שיצא המערער מהמונית; לא התקיימו היסודות לקיומה של דרישת ההילוות; לאחר שהסתיים העימות האזרחי עם הנהג חייבים היו השוטרים לשחררו; תפיסת הטלפון נעשתה תוך שימוש בכוח וללא סמכות; המערער עוכב בתא מעצר ולא בחדר עיכובים; משך עיכובו היה מופרז, אף עלה על המותר על פי הדין.

עוד הלין המערער על אופן בירור התלונות שהגיש ויצא נגד מסקנת בית משפט קמא בדבר תקינות הבדיקה.

עמדת המדינה

המדינה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו ומדגישה כי בפעילות השוטרים לא נפל כל רבב. לטענתה, המערער תוקף ממצאים עובדתיים שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם; כי עיכובו של המערער לא נעשה בשל סירובו לשלם לנהג המונית, כי אם בשל אי ציותו להוראות השוטר ובשל העלבתו; כי דרישת ההילוות הייתה חוקית, מה גם שהמערער הסכים להילוות מכיוון שחפץ לשוחח עם מפקד התחנה, כי הטלפון הנייד של המערער נתפס כחוק לאור סירובו להישמע להוראות השוטר לנתק את השיחה ולפי הסמכות המוקנית בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969; כי לא הופעל שימוש בכוח בעת תפיסת הטלפון; כי המערער עוכב בחדר המעוכבים ולא בתא מעצר; וכי לא נפל כל דופי בבדיקת תלונותיו של המערער.

המדינה הוסיפה והדגישה כי אין לערב בין הפעלת שיקול הדעת, לכל היותר בטעות, לבין רשלנות והפרת החוק, וכי אין לבחון את התנהגות השוטרים על דרך "חוכמה בדיעבד", באופן שגם אם טעו בהפעלת שיקול הדעת, עדיין לא חרגו ממתחם הסבירות והתנהגותם אינה עולה לכדי רשלנות.

דיון והכרעה

1. המערער פרש בערעורו, כאמור, חזית טיעונים רחבת היקף בה תקף הן את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט ביחס לאירוע לכל אורכו, החל מרגע הגעת השוטרים לאזור עצירת המונית וכלה בחקירתו במשטרה, הן את מסקנותיו.

הלכה היא, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית האמונה על שמיעת העדים, על בחינת הראיות ועל קביעת הממצאים העובדתיים, משלה מוקנה היתרון שבהתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים וממהימנותם. וכפי שנקבע בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל:

"...ההלכה היא, שהביקורת של בית משפט לערעורים על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים...

... אלה הם חריגים. להוציא חריגים אלה, צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. כך, לדוגמה, במקרה בו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה בו הגרסה שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה וחסרת כל היגיון" (פ"ד נד (4) 632, 645-643).

בענייננו על אחת כמה וכמה, משהתאפשר לבית משפט קמא להתרשם ממהימנות עדויותיהם של השוטר סודאי, של רס"ר יצחק אורנשטיין ושל פקד תמי ניצן - באופן מוגבר, עת שמע את עדויותיהם פעם נוספת לאור מחיקתו של חלק מפרוטוקול הדיון. מכל מקום, לא שוכנעתי כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לפרטים מהותיים בחומר הראיות שיש בהם כדי לשנות מקביעתו, או שקיבל כמהימנה גרסה מופרכת או חסרת היגיון.

למעלה מהצורך ועל מנת להתיר ספק אתייחס להלן גם למקצת מטענותיו העובדתיות של המערער ואבחן אותן לגופן.

2. לא נעלם מעיני כי בית משפט קמא קבע כי העיכוב נבע מאי-ציות להוראות שוטר, מהעלבת שוטר בעת מילוי תפקידו (סעיפים 31 ו-32 לפסק הדין), אף "נוכח קיומו של יסוד סביר לחשד שהתובע ביצע עבירת הסגת גבול" (סעיף 45 לפסק הדין), למרות שב"דו"ח על עיכוב/מעצר/שחרור", שמולא ביום האירוע שעה 12:34 (נספח לת/8 למוצגי המערער) ציין השוטר סודאי ליד הכיתוב המודפס "הודעתי למעוכב את סיבת העיכוב כדלקמן" רק את הסיבה: "אתה מעוכב בגין אי ציות להוראות שוטר" (ראו אישורם לכך של יוסי פורת בפרוטוקול מיום 15.09.2014 עמוד 37 שורות 10-11, ובעדות פקד תמי ניצן בעמוד 40 שורות 19-20). אלא שאין בכך כדי להפוך את הקערה על פיה, שהרי די באי הציות להוראות שוטר, גם ללא "התוספות" לעיל, כדי להקים לכאורה עילת עיכוב. מאותה סיבה מיותר אף העיסוק בטענה לפיה סיבת העיכוב "האמיתית" הייתה סירובו של המערער לשלם את דמי הנסיעה.

3. המערער אף מלין על ממצאו של בית משפט קמא לפיו לאחר שיצא מהמונית "שב אליה חזרה", אלא שאף טענה זו חסרת תוחלת, שהרי די בסירובו הראשון של המערער לצאת מהמונית כדי להקים לכאורה את עילת אי הציות לשוטר במילוי תפקידו, ואין הכרח באי-ציות נוסף, מה גם שהמערער אישר כי אכן חזר למונית, הגם בהסתייגות לפיה "לא חזרתי אליה אלא כדי להוציא את התיק שלי שהיה שם בפנים. לא חזרתי והתיישבתי בה רק הכנסתי חצי גוף ויד כדי להוציא תיק" (הודעתו של המערער במשטרה מיום 01.08.2011 עמוד 3 שורות 45-46).

4. אף אין למצוא טעות בממצאו העובדתי של בית משפט קמא לפיו המערער "פגע והעליב את השוטר". מקובל עלי כי אזרח רשאי להביע את דעתו גם עת הוא ניצב בפני לובש מדים, ולומר לו שהוא חולק על דעתו, ובלבד שהשיח לא יחרוג מגבולותיו של ויכוח לגיטימי. בענייננו קיבל בית משפט את עדותו של השוטר כמהימנה, ועל פי עדות זו, שנתמכה בעדותה של השוטרת, הטיח המערער בשוטר סודאי באופן מתנשא שהוא אינו יודע חוק, וכי מיהו בכלל שיורה לו מה לעשות. די בכך על מנת להותיר את הממצא על כנו.

5. גם ממצאיו של בית משפט קמא בהקשר לתפיסת הטלפון ובאשר לאופי החדר בו עוכב המערער - אינם מצריכים התערבות, באשר מפלט שיחות הטלפון של המערער עולה כי הלה המשיך לשוחח בטלפון גם בתוככי תחנת המשטרה (השיחה שנערכה בשעה 12:23 ושארכה 2:37 דקות), ועת הממצא ביחס לאופי חדר העיכוב נקבע ע"י בית משפט קמא רק לאחר שטרח וביקר בתחנת המשטרה על מנת לבחון את המקום במו עיניו.

6. משהסרנו את רעשי הרקע, והותרנו על מכונן את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, שעל יסודן ייבחן הערעור, נפנה ונבחן את המסקנות שהסיק בית משפט קמא מקביעות אלו, בשים לב לטענה המרכזית שבפי המערער לפיה היה על בית משפט קמא לקבוע כי ההוראה על עיכובו, ולכל הפחות על המשך עיכובו, הינה לא חוקית או למצער רשלנית.

המדובר בשאלה לא פשוטה משהיא ממוקמת בצומת ההתנגשות שבין חובת השמירה על זכויות הפרט וחירותו לבין הצורך בחיזוק פעילות המשטרה האמונה על ביטחון הנפש והרכוש והחשש מפני הרתעת יתר שתביא לרפיון ידיה.

כאן המקום לציין כי לא מצאתי ממש במקבץ הטענות הנוסף המתייחס לאופן בדיקת תלונותיו של המערער על פעילות השוטרים ע"י גופי הביקורת.

7. עיכובו של אדם לצורך חקירתו ע"י שוטר פירושו פגיעה בחירותו, עת לכל אדם זכות יסודית לחופש תנועה ולהיותו חופשי מעיכוב "בהיותו בן-חורין", כעולה מסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן, אפוא, דעתנו להוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים), המסדיר את סמכות העיכוב.

סעיף 66 לחוק המעצרים קובע, בין השאר, כי:

"בפרק זה, 'עיכוב' - הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה"

סעיף 67(א) מסדיר את הסמכות ל"עיכוב חשוד במקום", וקובע:

"(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו".

8. נחזור ונבחן את עובדותיו של המקרה לאורן של הוראות החוק לעיל.

כתוצאה מוויכוח שניטש בין המערער, המבקש לשוחח בטלפון הנייד שלו בזמן הנסיעה, לבין נהג המונית, המבקש לשמוע מוסיקה בזמן הנסיעה, עוצר הנהג את המונית בצד הדרך, מול תחנת משטרה, ומורה למערער לצאת מן המונית. המערער מסרב, דורש מהנהג להמשיך ולהסיעו למחוז חפצו, ומתקשר לפקח תחנת המוניות ממנה הוזמנה הנסיעה ומתלונן על הנהג. הנהג לא טומן ידו בצלחת ומתקשר למשטרה. חיש קל מגיעים שני השוטרים מהתחנה שמעבר לכביש, ומבררים מפי הנהג, בעוד המערער נותר ישוב במונית וממשיך לשוחח בטלפון עם פקח המוניות, את אשר אירע. השוטרים מציעים למערער לשלם עבור הנסיעה וזה מסרב. השוטרים מורים למערער לצאת מהמונית וגם לכך הוא מסרב.

בהינתן שהמשטרה אמונה לא רק על מניעת עבירות, גילוין, תפיסת עבריינים והעמדתם לדין, אלא גם על "קיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש" (סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש] תשל"א-1971), הרי שפועלם הראשון של השוטרים להפריד בין הניצים ולגרום למערער לצאת מהמונית השייכת לנהג, היה אך נכון וראוי, ומשהפרדה זו דרשה את עיכובו של המערער, שסירב לצאת מהמונית, אין למצוא כל דופי בעיכוב.

9. אני דוחה בהקשר זה את טענת המערער לפיה שגה בית משפט קמא עת לא קבע כי "התעקשות הנהג שלא להסיעו אינה חוקית", וכי לו קבע כן היה מגיע גם למסקנה שגם הוראת השוטרים לא הייתה חוקית. אכן נקבע בתקנות התעבורה, בין היתר, כי "לא יסרב [נהג המונית], בלי סיבה סבירה, לרבות חשש לביטחונו, להסיע נוסע ומטענו" (תקנה 501(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961), אלא שהפרת חובה רגולטורית זו אינה מזכה את הנוסע ביכולת האכיפה, קרי: להיכנס למוניתו של הנהג בעל כורחו ולכפות עליו להסיעו, אלא מעמידה את הנהג בפני סיכון ענישתי. מכל מקום, שוטר סיור אינו שופט תביעות קטנות, אין זה מתפקידו להכריע מי מבין שני הניצים הוא הצודק, הגם שאין מניעה שיציע הצעה שיש בה, לדעתו, להביא לשלום. משפעלו השוטרים על מנת להפריד בין המערער לבין הנהג, ובתגובה לסירוב המערער לצאת מהמונית הורו לו לצאת ממנה על דרך הוראת עיכוב, נכון עשו.

מסקנת ביניים: עד ליציאת המערער מהמונית והזדהותו בפני השוטרים - פעולת העיכוב הינה כדין.

10. אלא שבמסקנה דלעיל לא הסתיימה המלאכה. משהמערער לא שוחרר לדרכו עת יצא מהמונית, אלא נדרש להילוות לשוטרים לתחנת המשטרה, אף עוכב שם במשך מספר שעות, יש להוסיף ולבחון את ההתרחשויות מרגע זה ואילך.

לצורך כך נשוב ונעיין בראיות. מעדויות הנהג, המערער, והשוטר סודאי למדנו כי בהיותו במונית שוחח המערער בטלפון בתחילה עם תחנת המוניות ולאחר מכן עם פקח המשמעת. עוד למדנו כי כשיצא המערער מהמונית הזדהה בפני השוטרים, וכי גם בהיותו בתחנת המשטרה שוחח המערער בטלפון הנייד שלו ("התקשרתי למשטרה להתלונן עליו" - נספח ז' לתצהיר המערער, מוצגי מערער ת/1) שאז נלקח ממנו הטלפון, שהוחזר לו רק עם תום חקירתו. עתה נתבונן בשנית בפלט שיחות הטלפון של המערער וניתן דעתנו לשיחות הקריטיות: שעה 12:13 - שיחה בת 19 שניות; שעה 12:17 – שיחה בת דקה ו-18 שניות; שעה 12:20 שיחה בת 2 דקות ו-27 שניות, ושיחה אחרונה בשעה 12:23 שאורכת 2 דקות ו-37 שניות. השיחה שלאחר מכן נערכת רק כעבור שלוש וחצי שעות בשעה 15:59.

מהאמור לעיל אין קושי להניח כי השיחה/ות שנערכו בשעה 12:17 ובשעה 12:20 או מי מהן, היא השיחה שניהל המערער עם פקח המשמעת של התחנה, עת היה ישוב במונית, כשזמן זה משקף למעשה גם את זמן הגעת השוטרים לאירוע ואת זמן מתן ההוראה לצאת מהמונית. השיחה שנערכה בשעה 12:23:35 היא כבר השיחה שנערכה, כולה או סופה, בהיות המערער בתחנת המשטרה, שהרי זו השיחה האחרונה שבוצעה בטרם נדם הטלפון עקב תפיסתו ע"י השוטר. משהמערער יצא מהמונית לאחר שסיים את שיחתו עם הפקח, ומששיחה זו הסתיימה לפי הפלט בשעה 12:23:07 אין גם קושי לקבוע כי סירובו של המערער לצאת מהמונית, כפי הוראת השוטרים, לא השתרע על יותר מ 3-4 דקות, וכי בשעה 12:23, דקות ספורות אחרי תחילת האירוע, כבר ניצב המערער מחוץ למונית, כשאין שום מגע בינו לבין נהג המונית, והשוטרים יודעים את זהותו לאחר שקבלו ממנו את תעודת הזיהוי שלו.

מה גרם איפוא לשוטרים, להמשיך את עיכובו של המערער, לדרוש ממנו להילוות אליהם לתחנה לצרכי חקירה, ולהמשיך ולעכבו ולשחררו לדרכו רק בשעה 15:48, עם תום חקירתו?

11. בית משפט קמא קבע כי:

"האירוע אירע ברחוב ראשי וסואן, כך שלא ניתן היה לחקור את התובע במקום האירוע אלא בתחנת המשטרה שהייתה סמוכה למקום האירוע, מה עוד שהשוטר אינו חוקר ואף לא היה בידיו טופס חקירה... העיכוב נבע מאי ציות להוראות שוטר והעלבת שוטר בעת מילוי תפקידו, מה שהצדיק את עיכובו של התובע" (פסקה 31 לפסק הדין).

בית משפט קמא כיוון, יש להניח, לסעיף 67(ב) לחוק, הדן בדרישת ההילוות, הקובע:

"(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה:

(1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);

(2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו"

עת הניח ככל הנראה כי מאחר שהמערער לא ציית להוראות השוטר והעליבו, נתמלא התנאי הראשון לפיו המערער "עבר עבירה" - כפי דרישת ס.ק.1, והוסיף והניח כי מחמת היות הרחוב ראשי וסואן, וגם מחמת היעדר טופס מתאים, לא ניתן היה לחקור את המערער ברחוב, וכך התקיימו גם יסודות ס.ק. 2.

12. לא אוכל לקבל זאת. הדרישה שבס.ק.2 לעיל אינה דרישה טכנית פורמאלית שדי בהתקיימה כדי להקים באופן אוטומטי את דרישת ההילוות לתחנת המשטרה לצרכי חקירה, משזו צריכה לקיים גם את דרישת הפגיעה המינימאלית וגם את דרישת הסבירות. ברירת המחדל הינה זימון מתואם לתחנת המשטרה, ולא דרישת הילוות מיידית.

מקור ראשון לסדר עדיפות מתבקש זה הינו לא אחר מאשר פקודת המטה הארצי (14.01.34) הקובעת:

"ככלל, במקום שאין בכך כדי להפריע להמשך הטיפול המשטרתי, יש להעדיף זימונו של אדם לתחנת המשטרה, על פני הדרישה להילוות לאיש המשטרה" (סעיף 3(ב)(ג)).

זוהי גם דעתה של רונית קיטאי-סנג'רו בספרה המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין 2011:

"ואכן, גם כאשר יש צורך בזימונו של החשוד לתחנת המשטרה, יש עדיפות לזימון מאוחר מאשר לדרישה להתלוות לשוטר באופן מיידי לתחנת המשטרה בעת האירוע בהיעדר חשיבות מיוחדת לגבות את העדות על אתר. זימון מיידי פותח פתח להתלהטות יצרים מיותרת. הוא אינו מאפשר לאדם להיערך לעיכוב, ולהתאים את תכניותיו לכך... לדעתי מוטב היה לחשוד, שאין נגדו עילת מעצר, להתייצב בתחנת המשטרה לאחר תיאום מראש איתו של מועד סביר להתייצבותו. דרישת התיאום מראש תחייב שוטר ליצור קשר ישיר עם החשוד וכן תוכל למנוע התעמרות באזרח באמצעות חיובו להתייצב בשעות לא נוחות" (עמודים 91-93).

המלומד אורן גזל סובר כי הפתרון הנכון הוא תשאול קצר במקום האירוע, כמופיע במאמרו עיכוב לחקירה, בספר יצחק זמיר/על משפט, ממשל וחברה. וכך הוא כותב:

"לדעתי, אין לפרש את המונח 'לא ניתן' כמתייחס רק למקרים שבהם אין כל אפשרות, בלא קשר למשאבים ולקשיים, לחקור את החשוד במקום הימצאו... כאשר ניתן לבסס קושי מיוחד בחקירת החשוד מחוץ לתחנה, כגון צורך בעזרים המצויים רק במתקני המשטרה, ניתן להצדיק כפיית החשוד להתייצב בתחנה. אולם בתשאול קצר ורגיל, שבמסגרתו כותב החוקר את הודעת החשוד, אין כל בסיס חוקי לדרישה לחייב את החשוד להתייצב בתחנה... אולם אם החשוד מסרב להתייצב לחקירה במשטרה, אין למשטרה סמכות לכפות הגעתו לחקירה, אלא אם זיהויו היה בלתי מספק או שלא ניתן לחקרו במקום הימצאו. רק במקרים אלו רשאי שוטר לדרוש מהחשוד להילוות אליו לתחנה או לזמנו לחקירה" (עמוד 385).

13. ניזכר אפוא בפרטי הפרשייה שהביאתנו עד הלום: ויכוח מילולי בין נהג מונית לבין נוסע בהקשר להמשך הנסיעה, והתמהמהות - שבית משפט קמא מצא אותה, כאמור, כאי ציות לשוטר - של 3-4 דקות בקיום הוראת היציאה מהמונית. נוסיף לכך את דברי המערער כי השוטר אינו מכיר את החוק ומיהו שיאמר למערער מה לעשות. זה כל הסיפור. בהינתן שסיבת העיכוב הייתה אי ציות לשוטר ובהינתן שהסכסוך האזרחי בין המערער לבין הנהג אינו עניין למשטרה לעסוק בו - חקירתו של המערער הייתה אמורה להתבטא במספר מצומצם של שאלות קצרות ופשוטות ולהימשך לא יותר מדקות ספורות, לא בשונה מתשאול נהג ששוטר עוצר את נסיעתו על אם הדרך עקב חשד לביצוע עבירת תנועה. עיכובו של המערער בעיתוי זה כבר לא היה נחוץ ולא שירת שום מטרה. לא נעלם מעיני שמיקומה של תחנת המשטרה בענייננו היה מעבר לכביש, אך לא שמעתי כי מיקום קרוב זה הוא שהביא את השוטרים לדרוש מהמערער להילוות אליהם, חלף גביית הודעתו בשטח, ואף לו ניתן היה לייחס להם כוונה טובה מעין זו, הרי זו הייתה מתאיינת משהחקירה החלה רק בשעה 14:49, דהיינו לאחר עיכוב של כשעתיים וחצי. עיכובו של המערער בשלב זה, חרף הרף הנמוך של חומרת האירוע כפי המתואר לעיל, מעורר תהייה מעיקה שמא מישהו גמר אומר בדעתו ללמד את המערער לקח ולהשפילו, אם בשל דבריו המתנשאים כלפי השוטרים, אם בשל סירובו להצעתם לפתרון הסכסוך.

14. עתה נעבור ונבחן את הטענות הקשורות למשך העיכוב.

מסקנת בית משפט קמא לפיה לא נפל פגם במשך העיכוב ה"מהווה זמן סביר בנסיבות העניין", בין היתר מחמת הצורך לקבל אישור לחקירתו – אף היא לא יכולה לעמוד. משך העיכוב המותר נקבע בסעיף 73 לחוק, הקובע כי:

"(א) לא יעוכב אדם או כלי רכב מעל לזמן סביר הדרוש, בנסיבות המקרה, לביצוע הפעולה שלשמה הוקנתה סמכות העיכוב.

(ב) בכל מקרה, לא יעוכב אדם או כלי רכב לפרק זמן העולה על שלוש שעות; ואולם בעיכוב הקשור למספר רב של מעורבים, רשאי הקצין הממונה להאריך את משך העיכוב לפרק זמן נוסף שלא יעלה על שלוש שעות נוספות, מנימוקים שיירשמו"

הנה כי כן, החוק מורה אותנו כי משך העיכוב לא יעלה על "זמן סביר הדרוש בנסיבות העניין", ובכל מקרה, לא יעוכב "לפרק זמן העולה על שלוש שעות".

15. ועיכובו של המערער לכמה זמן נמשך?

בדו"ח העיכוב אמנם נרשם כי העיכוב החל בשעה 12:30 אך לעיל ראינו כי בשעה 12:23 החל המערער את שיחת הטלפון האחרונה שלאחריה נלקח ממנו מכשיר הטלפון וזו הסתיימה בתחנת המשטרה בשעה 12:26:12. העיכוב החל קודם לכן, ליד המונית, לכל המאוחר עת יצא המערער ממנה, דהיינו בשעה 12:23.

בהמשך נלקח מהמערער מכשיר הטלפון, הוא הושב על ספסל במסדרון למשך כ- 25 דקות, שלאחריהן הושם בחדר מעוכבים עד לשעה 14:49 שאז החלה חקירתו ע"י השוטר אורנשטיין. חקירתו הסתימה בשעה 15:28. המתנה נוספת נדרשה מחמת הצורך בקבלת החלטה על שחרורו של המערער בערבות (סעיף 10 לתצהירו של החוקר אורנשטיין), שעם הינתנה חתם המערער בשעה 15:48 על כתב ערבות, ואז שוחרר. ככל הנראה בשעה זו גם הוחזר למערער מכשיר הטלפון שלו, שכן פלט השיחות שלו מצביע על חידוש השיחות בשעה 15:59.

סיכום לוח זמנים: מגבלת חופש התנועה של המערער החלה בשעה 12:23 והסתיימה בשעה 15:48.

16. מלוח הזמנים לעיל מתחייבת המסקנה כי משך עיכובו של המערער לא ענה על תנאי "הזמן הסביר", בשים לב למהות העבירה והזמן הסביר שנדרש לחקירה בעניינה.

מדובר, כאמור, באירוע שמימדיו וחומרתו, בשים לב למתרחש בכרך הגדול, פעוטים למדי, כמעט זניחים. חקירתו של המערער ליד שולחן עבודה, עת כל הטפסים הנדרשים מצויים ברשות השוטר החוקר (להבדיל מתנאי השטח, בגינם נדרשה, כזכור, ההילוות) לא הייתה אמורה להימשך מעבר לדקות ספורות, ולא שמענו על עומס עבודה חריג או דחיפות מיוחדת בגינה נצרכו השוטרים לדחות את חקירת המערער. השתלשלות העניינים לאחר מכן- הייתה מיותרת, חסרת תכלית, ומשפילה. התירוץ לפיו נעוצה התארכות העיכוב בדרישה לקבל את אישורו של הרענ"ח לחקירת המערער בהיותו עורך דין- אינו מספק.

אישור הרענ"ח לחקירת עורך-דין אכן נדרש לפי פקודות המטה הארצי גם בעניין שאינו קשור לעבודתו, אלא שלא הוצגה סיבה לאי קבלתו של האישור שעות קודם לכן. מוצג ב' למוצגי המדינה כולל בין היתר מזכר שערך שוטר בשם שלומי רוטמן בו נרשם "שוחחתי עם מאיר כהן רענ"ח ת"א, הסברתי לו את פרטי המקרה ואת האמירות מכיוון שהחשוד הינו עו"ד פעיל. הנ"ל אישר לי לחקור את החשוד". שלא במפתיע לא צוינה במזכר השעה בה נתקיימה שיחה זו, שההנחה היא שנעשתה בטלפון, ולא נטען, אף אין סיבה להניח, כי שיחת טלפון זו, לא התקיימה או לא יכולה הייתה להתקיים כבר בסמוך לשעה 12:30.

17. האם הופרה גם מגבלת שלוש השעות? פקודת המטה הארצי אמנם קובעת כי:

"חקירתו של עד או של חשוד, בתחנת המשטרה אינה חלק מהעיכוב המוסדר בחסד"פ - מעצרים ולכן משך חקירה זו...אינו נלקח בחשבון לצורך חישוב משך העיכוב" (סעיף 4(ג)), אלא שפרשנות זו אינה מחייבת, אף אינה משקפת את הדעה הרווחת, כמובא במאמרו של גזל לעיל:

"בכל מקרה העיכוב מוגבל למשך שלוש שעות בלבד. המשטרה רשאית לנהל חקירות למשך למעלה משלוש שעות כאשר הדבר נעשה בהסכמת הנחקר...בהיעדר הסכמה על המשך שהות המעוכב במקום, אין לנהל חקירה משטרתית של מעוכב (להבדיל מעצור) במשך למעלה משלוש שעות" (עמוד 369).

דעה דומה הובעה במאמר "חקירה אין קץ", דרור ארד איילון, הסניגור (אוקטובר 2003).

איני רואה צורך להכריע בשאלה "כיצד מונין" את זמן העיכוב והאם משך החקירה נכלל במניין, אם לאו, שטרם קיבלה תשובה חד משמעית בהלכה הפסוקה, שכן אין במענה זה כדי להפוך את הקערה על פיה, משדי במשך עיכובו של המערער בתחנה עד לתחילת חקירתו כדי להכריע את הכף ולקבל את ערעורו.

18. אין לקבל את הרמיזה שהמערער עוכב בהסכמתו. בהודעתו במשטרה מיום האירוע נכתב מפי המערער: "אמרתי לו בכניסה לתחנה ושוב פעמיים בזמן שישבתי בתחנה שהעיכוב שלי איננו חוקי והוא חמור מאד בעיני..." (עמוד 2 שורות 32- 33), אף קודם לכן כתב המערער בתרשומת בכתב ידו בזמן אמת: "בדרך אמרתי - רוצה לראות מפקד שלך. אמר- קודם חקירה אח"כ תתלונן. אמרתי- עיכוב לא חוקי" (מוצג ת/1 למוצגי המערער).

19. מוסיפה המדינה וטוענת כי עסקינן לכל היותר בטעות בשיקול דעת שאינה עולה לכדי רשלנות, אשר הטלתה במקרים מעין אלו עלולה לפגוע בחוסנה של המשטרה ולרפות את ידי שוטריה.

אכן, הצורך לחזק את ידיהם של העמלים על מלאכת שמירת החוק והעושים לילותיהם כימים במאמץ לשמור על ביטחון תושבי המדינה ושלומם, כמו גם ההלכה לפיה טעות בהפעלת שיקול דעת מקצועי אינו עולה בהכרח לכדי רשלנות (ראו ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פסקאות 88-91, 103-106, [21.03.2011]; רע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, פסקות 27-28, 35-37 לפסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן, ניתן [28.07.2009]) – אינם שנויים במחלוקת. סבירות פעולת כוחות הביטחון נבחנה, לא אחת, בפסיקה בהקשר לפתיחה באש ע"י חיילים, תוך מתן דגש ל"מרווח סביר של טעות", ולתנאי המקום והזמן בגינם נדרשת החלטה מהירה. נפסק:

"... כי לא כל הפרה של הוראות הפתיחה באש תיחשב בהכרח כמעשה רשלני (ראו ע"ע 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 304), וכי 'ראוי להותיר לחיילים מרווח סביר של טעות היכולה להיגרם כתוצאה מתנאי המקום, השטח והזמן העומדים ברקע האירוע המבצעי שבמחלוקת והמחייבים החלטה מהירה ולא התייעצות משפטית על המותר והאסור באותו רגע'...". (ע"א 7995/02 המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ואח' נ' מוחמד עבד אלכרים שענובי, פסקה 5 [25.09.2007]).

וכן:

"בתנאים קשים של חירום ולחץ - כגון מצב שבו כוח חיילים עומד תחת איום ועושה שחימוש בנשק כדי למלא את תפקידו ולשמור על חיי אנשיו- לא תמיד ניתן לפעול באותה רמת קפדנות וזהירות המתחייבת משימוש בחפץ מסוכן בחיי היום-יום..." (ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, פסקה 17, פ"ד ס(4) 337, 357).

20. גם בלי להידרש לאבחנה המתבקשת בין פעילות כוחות הביטחון המתעמתים על דרך השגרה עם גורמים עוינים ומצויים לא אחת בסכנת חיים בגינה נדרשת פעולה מהירה "בן רגע" שלא נכון לבחון אותה בחוכמה שלאחר מעשה, לבין פעילות שוטרי הסיור בתל אביב, נראה שהמסקנה המתבקשת בענייננו, משהאירוע נמשך על פני שעות, גם לאחר חלוף "גורם הדחק" וגם לאחר שהשוטרים כבר היו מצויים במשכנם שלהם - כי ההתרחשות חרגה מגבולותיה של "טעות בהפעלת שיקול הדעת".

אין מניעה להניח כי אי שחרורו של המערער עת יצא מהמונית וההחלטה להמשיך בהוראת עיכובו – אכן יכולים להיחשב רק כהפעלת שיקול דעת לא נכון, כמוהם גם דרישת ההילוות לתחנת המשטרה, לרבות הצעידה אל עבר תחנת המשטרה, הכניסה לתחנה, והושבתו של המערער על ספסל בתחנה- שאף הם מצויים בגדרה של הטעות האפשרית בשיקול הדעת. אולם עד מתי? מהו קו הגבול שאליו ניתן למתוח את ההחלטה נושא הביקורת כך שתיחשב כטעות בשיקול הדעת, שעם חצייתו תבחן ההתרחשות במבחני הרשלנות? וכלום יתכן שכל המעורבים לקו באותה הטעות עת הפעילו את שיקול דעתם: גם השוטר סודאי, גם השוטרת גלית, גם החוקר אורנשטיין, גם השוטר שלומי רוטמן שדיבר עם הרענ"ח וגם הרענ"ח מאיר כהן בעצמו?

הדעת נותנת, כי לאחר שהמשבר חלף והרוחות נרגעו שום דבר כבר לא מנע מהשוטר סודאי לבחון ביישוב הדעת את אשר אירע, אולי אף להתייעץ, ולשאול את עצמו שמא יצאה ההתרחשות מכל פרופורציה, והאם ניתן לתקן את הטעון תיקון. לו אך היה השוטר סודאי פונה למערער, אף לאחר שזה המתין עשרים וחמש דקות על הספסל בתחנה, ומושיט לו זימון נדחה לחקירה ומשלחו לדרכו, לא היינו באים עד הלום. חרף זאת התבצר השוטר בעמדתו, אף הקשיח אותה, והורה על המשך החזקתו של המערער בתא המעוכבים למשך שעתיים נוספות. איש מבין המעורבים לא מיחה, ולא נמצא מי שיקטע את המהלך. מתחילת עיכובו של המערער ועד לתחילת חקירתו חלפו 2:26 שעות, ומתחילת עיכובו ועד לשחרורו עם תום חקירתו חלפו לא פחות מ 3:25 שעות. פרק זמן ארוך זה נתן בידי סודאי, אף בידי הממונים עליו, נקודות יציאה לא מעטות, אך אלו לא נוצלו על ידם.

אין המדובר, אפוא, בטעות בהפעלת שיקול דעת, הנעשית במצבי לחץ רגעיים בהם נדרשת דחיפות בהכרעה, אף אין המדובר בדרישה לעמידה בסטנדרט זהירות נוקשה מדי, העלול לרפות את ידי השוטרים. חובת הזהירות המתחייבת מתבטאת בכך שמי שניתנו בידיו הכוח והסמכות על מנת לשמור על שלטון החוק ועל הסדר הציבורי, יעשה בסמכויות אלו שימוש למטרות לשמן נועדו, ומבלי לחרוג בצורה בולטת מהנדרש לצורך ביצוע המשימה, זאת, גם בעומדו מול התנהגות מתריסה ומתנשאת.

21. ומהי תרופתו של המערער?

המשטרה אינה חסינה בפני אחריות בנזיקין, ואף היא מצווה להפעיל את סמכויותיה בהתאם לחוק, תוך שמירה על כללי חובת הזהירות, במידתיות ובסבירות, והיא עתידה ליתן את הדין על נזק שתגרום אם לא תעשה כן. וכפי שנפסק:

"כאשר נאסר, נעצר או מעוכב פלוני, שלא כדין, על ידי כוחות הביטחון, ייתכן שיהיה זכאי לפיצויים בשל כך במסגרת תביעה נזיקית... גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופייה של שלילת החרות- האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח..." (רע"א 4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל, פסקה יא לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין, ניתן ב-06.01.2015).

וכן:

"... הפעלה לא ראויה של סמכויות מעצר, ולא כל שכן החלטה על מעצר ללא עילת מעצר, עשויות להניח בסיס לאחריות בנזיקין. הביסוס הפורמאלי לאחריות זו נמצא בפקודת הנזיקין, וליתר דיוק בעוולת הרשלנות, אך מן הבחינה העקרונית, אין ספק שהיא שואבת מן ההגנה החוקתית על הזכות לחרות..." (ע"א 6572/14 פלוני נ' משטרת ישראל, פסקה 17, ניתן ב-14.01.2015).

העולה מכל האמור לעיל הוא שהמערער היה זכאי לתבוע מהמדינה את נזקיו ואת עלבונו בגין העיכוב שתחילתו בהכשר אך המשכו בעוולה, ואין אני מביעה עמדה, מהו המשקל שיש לייחס, אם בכלל, להתנהגותו של המערער, המבוגר האחראי בחבורה, שהבעיר את אש המריבה, שלכך תיתן דעתה הערכאה הדיונית.

22. אציע לחברי לקבל את הערעור, ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא. מאחר ובית משפט קמא לא נדרש לטענת האשם התורם ולטענת הקטנת הנזק שנטענו על ידי המדינה, אף לא לשאלת קיומו של נזק וכימותו, אוסיף ואציע להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שייתן דעתו לשאלות אלו ויוציא מלפניו פסק דין חדש. בית משפט קמא יהיה רשאי להורות על השלמת טיעון בשאלות אלו, אם יתבקש לכך. כן אציע לחייב את המדינה לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח.

העירבון יושב למערער באמצעות באי כוחו.

סגן הנשיאה יצחק ענבר:

אני מסכים.

השופטת עינת רביד:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' שבח.

המזכירות תמציא העתק פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ו, 18 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.