1. ביום 06.03.2014, נחתם הסכם לכאורה למכירת רכב, בין הנתבעת 3 לבין בעלה של התובעת.

המסמך צורף כנספח א' לתביעה והעיון בו מעלה כי חרף כותרתו, לא נאמר בו שהנתבעת 3 מוכרת את רכבה לבעלה של התובעת, ואף לא צוין במסמך סכום התמורה.

אני מוצאת שבהעדר פרטים מהותיים, לא ניתן לקבוע כי מדובר בהסכם.

2. במסמך הנ"ל נקבע, שכל חיוב לגבי רכב סיטרואן ברלינגו מספר 3752150, ביחס לכביש 6 ולגבי דוחות כלשהם, או ביחס לתאונה כלשהי, יחולו, עד ליום 25.02.2014, על הנתבעת 3.

כן קבעו שמאותו מועד תחול על בעלה של התובעת אחריות להסדיר חובותיו ביחס לרכב הנ"ל.

המסמך נחזה כחתום על ידי הנתבעת 3 בלבד.

3. בתביעתה, טוענת התובעת כי מי מהנתבעים מכר את הרכב לבעלה תוך שהבטיח לבצע העברת בעלות, להסיר עיקול ולבצע מבחן רישוי לרכב. עוד היא טוענת כי בחודש יוני 2014, נלקח הרכב לצורך ביצוע מבחן רישוי ומאז לא הוחזר.

התובעת טוענת כי בעלה הבחין ברכב באחד המוסכים, כשעליו שלט "תיקוני דרך" של מוסך "ג'נה". בשיחה עם ג'נה ואחמד, הבטיחו להסדיר את העניין, אך ללא הועיל.

4. אמת היא כי מכתב התביעה כמפורט לעיל ומהמסמך שצורף לו, כלל לא ניתן להבין מה היא מהות התביעה וכיצד קשורה בה התובעת באופן אישי.

לפיכך, בישיבה שנערכה ביום 10.01.2016, ביקשה התובעת לתקן את תביעתה ובקשתה אושרה.

5. בתביעתה המתוקנת, עותרת התובעת לפיצוי בסך של 33,500 ₪ בגין העלמת הרכב על ידי הנתבע 1, בעלה של הנתבעת 3, שלקח אותו לצורך מבחן רישוי ולא החזירו.

התובעת טוענת שהנתבע 1 טען בפניה כי מנוע הרכב נשרף ולא עלה בידו להשיג מנוע חלופי. אולם לאחר זמן, התברר לתובעת ולבעלה כי הרכב מופעל בשירות המוסך.

התובעת הבהירה בתביעתה המתוקנת כי היא דורשת מהנתבעים את שווי הרכב וכן דמי שימוש ראויים בו, מחודש ספטמבר 2014, עד למועד מתן פסק הדין.

6. איש מהנתבעים לא הגיש כתב הגנה. יחד עם זאת, בעת הדיון שנערך ביום 05.06.2016, העיד הנתבע 1 כי הרכב היה רשום על שם הנתבעת 3, נמכר לבעלה של התובעת ולא היתה כל מניעה מצידו לבצע העברת בעלות, משום שלא היה רשום עיקול. להבדיל מטענת התובעת, שהרכב נקנה עבורה במתנה, בעלה ביקש לבצע את רישום העברת הבעלות על שם: "התיכון שירותי מעליות בע"מ". ברם, הבעל לא הציג בפניו אישור מעורך דין לגבי החברה, כך שמנע ממנו את לסיים את הליך העברת הבעלות.

לעניין המסמך, נטען כי הקונה, הבעל, לא חתם עליו, אך גם החתימה המופיעה, איננה של הנתבעת 3.

7. הנתבע 1 המשיך והעיד כי ביום העסקה, נמסרה החזקה ברכב לתובעת. התובעת החזיקה ברכב עד ליום 01.10.2014, אז נטל אותו הנתבע 1 לצורך מבחן רישוי. לדבריו ביצע את מבחן הרישוי ולא החזיר את הרכב לחזקת התובעת, משום שהמתין למסמכים לצורך העברת הבעלות.

8. הנתבע 1 טען כי בין לבין, נצברו קנסות על אי תשלום אגרת כביש 6, נפתח תיק בהוצל"פ לגביית החובות, בסך 8,000 ₪, כנגד הנתבעת 3.

9. הנתבע 1 אישר כי במעמד העסקה למכירת הרכב, קיבל בעבורו 9,000 ₪ בשיקים שנפרעו.

10. הנתבע 1 הכחיש כי מסר את הרכב לשימוש המוסך. הוא טען כי הרכב מצוי שם, משום שהוא עובד במוסך והחנה אותו שם. לטענתו, הרכב אינו בשימוש ממועד מבחן הרישוי ועד היום, לא הגיש אותו למבחן רישוי מאז, מטעמים כלכליים.

11. הנתבעת 3 הצטרפה לעדות בעלה, בטענה כי החתימה על המסמך, איננה חתימתה. היא העידה כי לא נכחה בעסקת המכר, אך אישרה לבעלה למכור את הרכב. כמו כן, אישרה שקיבלו בעדו 9,000 ₪. היא הוסיפה, שלא ראתה את הרכב מאז, ולא ידעה שהוחזר לחזקת בעלה.

12. כאמור, הנתבע 2 לא התגונן ולא התייצב לדיון. אולם, אין בתיק אישור מסירה כדין, ללמד שקיבל את התביעה או שהוזמן כדין לדיון.

13. בעלה של התובעת העיד, בסתירה לעדות הנתבע 1, כי העברת הבעלות לא בוצעה בגין עיקול, אולם לא הוצגה אסמכתא לאימות טענה זו.

לעניין קנסות בגין נסיעות בכביש 6, טען שהנתבע 1, כשנטל את הרכב לחזקתו, התלונן על חוב בסך 1,000 ₪. לכן מסר לו שיק על סך 900 ₪, עבור החוב והשיק נפרע.

בעלה של התובעת העיד עוד, כי הגיע במפתיע למוסך של הנתבע 2, מצא שם את הרכב צבוע מחדש עם שלטים של המוסך, ולטענתו הרכב הופעל בשירות המוסך. מלבד עדות זו, התומכת את גרסת הנתבע 1 כי הרכב חונה במוסך, לא הובאו ראיות אחרות על כך שהרכב נוסע (ללא קשר לשאלה בשירות מי הוא מופעל).

14. התובעת העידה כי הרכב ניתן לה במתנה, על ידי בעלה.

היא אישרה כי תמורת הרכב הייתה 9,000 ₪, בשתי המחאות שנפרעו. החברה "התיכון שירותי מעליות בע"מ" הינה המעסיקה של בעלה, מעולם לא היתה כוונה לרשום את הבעלות ברכב על שם החברה.

15. עוד העידה כי בחודש יולי 2014, נטל הנתבע 1 את הרכב לצורך מבחן רישוי והעברת בעלות. התובעת לא ידעה מדוע הבעלות לא נרשמה על שמה, ביום העסקה, או סמוך לו.

16. התובעת הודתה כי אין בידה סימוכין לעניין שווי השימוש ברכב, או ראיות לעצם השימוש בו.

17. לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אין מחלוקת, בסופו של יום, כי התובעת ובעלה רכשו את הרכב מהנתבעת 3, באמצעות הנתבע 1, בתמורה ל-9,000 ₪. אף אין מחלוקת, שהייתה כוונה לבצע העברת בעלות והיא לא בוצעה עד כה.

18. אין חולק, כי לאחר פרק זמן שבו הוחזק הרכב על ידי בעלה של התובעת, הוחזר הרכב לנתבע 1 והוא בחזקתו עד היום. אין מחלוקת שהנתבע 1 התחייב להחזיר את הרכב לאחר ביצוע מבחן הרישוי והעברת הבעלות, ולא עשה זאת.

מן האמור עולה, כי הרכב נמכר לבעלה של התובעת, אולם החזקה בו לא הועברה כראוי ומכאן, לטעמי, יש מקום להורות על ביטול העסקה ועל השבת הכספים ששילמו התובעת ובעלה לנתבעים 1 ו-3.

19. משחלף זמן סביר ולא עלה בידי הנתבע 1 לרשום את העברת הבעלות (והטעם לכך לא מעלה ולא מוריד), היה מקום שיחזיר את הרכב לחזקת התובעת ו/או בעלה. אי מסירת הממכר בתוך זמן סביר מצדיקה את ביטול העסקה.

20. בהעדר ראיות מספיקות לעניין שווי השימוש ברכב, ככל והיה בו שימוש, מוגבל או בלתי מוגבל, לא מצאתי יסוד לחייב את הנתבעים 1 ו-3 בשווי השימוש.

21. אשר לעילות כאלה ואחרות שיש בפי הנתבעים 1 ו-3 לעניין חובות שנצברו בתקופה שבה הוחזק הרכב על ידי התובעת ו/או בעלה, רשאים הנתבעים 1 ו-3 לנקוט הליכים בהתאם לשיקול דעתם.

22. בהעדר מעש לעניין הנתבע 2 – התביעה נגדו נמחקת.

מכל האמור במצטבר, אני מחליטה לחייב את הנתבעים 1 ו-3, לשלם לתובעת סך של 9,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה המתוקנת ועד למועד התשלום בפועל.

אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-3 לשלם לתובעת הוצאות משפט מופחתות, בהתחשב בדחיית ישיבת יום 10.01.2016, לצורך תיקון התביעה, בסך של 300 ₪ בלבד.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ו, 03 אוגוסט 2016, בהעדר.