רקע

1. לפני תביעה, במסגרתה עותרים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם פיצויים בסך של 6,972 ₪ בגין נזקים שנגרמו לטענתם, לרכבם עקב פגיעת המונית של נתבע 1, בתאונת דרכים, אשר אירעה ביום 07/01/15 ברחוב ויצמן, בכפר סבא.

2. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה וממילא להטבת הנזקים.

3. התקיים לפני דיון, בו העידו התובעים וכן הנתבע 1.

טענות התובעים

4. התאונה קרתה בעת שברכב התובעים נהג התובע ובת זוגו התובעת, ישבה לצדו במושב ליד הנהג. התובעים נסעו בנתיב הימני בכביש, באותה עת עמדה המונית של הנתבע במקביל לתחנת אוטובוס וחסמה את הנתיב הימני. לכן, נאלץ התובע לעקוף את המונית של הנתבע.

התובע החל בביצוע העקיפה, פנה לנתיב השמאלי, אותת ימינה, הסתכל במראה הימנית והבחין שהמונית עדיין עומדת. התובע התחיל להשתלב בנתיב הימני, במטרה לסיים את העקיפה ואז המונית החלה בנסיעה ופגעה ברכב התובעים.

מוקדי הנזק ברכב התובעים היו בצד ימין בדלת הקדמית ובדלת האחורית. בעת התאונה, התובע טרם סיים לבצע את העקיפה לכן, הרכב היה בהטיה ימינה. ( ש' 15-18 ע' 5 לפרוטו').

התובעת בעדותה טענה שלא שמה לב אם התובע אותת כשהיה במקביל לרכב הנתבע.(ש' 24-26, שם)

טענות הנתבע

5. הנתבע עמד בנתיב הימני בכביש במקביל לתחנת אוטובוס, מקום העמידה היה במקרה, מכיוון שבאותה עת היה מופע הרמזור אדום ולפני המונית של הנתבע עמדו כלי רכב אחרים. לאחר שמופע הרמזור התחלף לירוק, הסתכל הנתבע במראות, התחיל בנסיעתו בנתיב הימני ואז רכב התובעים, סטה לנתיב נסיעתו במהירות ופגע בכנף הימני של המונית. הנתבע לא היה יכול למנוע את התאונה שכן לאחר שהתחיל בנסיעתו , רכב התובעים סטה לנתיב נסיעתו במהירות.

דיון והכרעה:

6. כידוע על התובע החובה להוכיח את תביעתו בהתאם לעיקרון "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל ההוכחה הוא נטל הבאת הראיות נקבע במשפט האזרחי על פי "הטיית מאזן ההסתברות" לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות שבפניו, את דיותן ואת משקלן (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"ד נז (4)981(2003).

7. כפי שעולה מטענות הצדדים, מהעדויות שנשמעו ומהמסמכים שצורפו, עומדים אנו בפני מקרה של "גרסה מול גרסה". כל צד העלה את גרסתו לקרות האירועים, כאשר לא הובא כל עד חיצוני, ניטראלי, אשר יוכל להטות את הכף. כל אחד מהצדדים טען, כי מיקום הנזקים וצורתם תומכים בגרסתו. כאמור לעיל, הצדדים חלוקים באשר לאופן התרחשות התאונה ומקום התאונה, כאשר כל אחד מהם סבור כי האחריות לתאונה ולנזקים שנגרמו בעטיה, מוטלת על הצד שכנגד.

8. לאחר עיון בכתבי הטענות, במסמכים ובתמונות שהגישו הצדדים והתרשמותי הישירה מעדויות הצדדים בדיון שהתקיים לפני, אני קובע שהתאונה קרתה בעת שרכב התובעים ניסה לסיים את עקיפת המונית של הנתבע, סטה לנתיב נסיעתה של המונית, הנתיב הימני מבלי לתת זכות קדימה כחוק. למעשה, רכב התובעים חסם את רכב הנתבע ובכך נגרמה התאונה. אני מחליט שהאחריות לקרות התאונה מוטלת במלואה על התובעים לפיכך, אני דוחה את התביעה. כפי שינומק להלן;

9. אין חולק כי עובר לתאונה, המונית עמדה במקביל לתחנת אוטובוס.

לטענת התובעים, מקום העצירה היה במכוון על מנת להוריד נוסע, בעוד שלטענת הנתבע, מקום העצירה היה במקרה, משום שעמדו לפניו בנתיב הימני, כלי רכב אחרים שאף הם המתינו לכך שמופע הרמזור יתחלף לירוק.

אני סבור שמקום עצירת המונית, במקביל לתחנת האוטובוס, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין קביעת האחריות לקרות התאונה.

10. עדותה של התובעת מחזקת את טענתו של הנתבע כי בנתיב הימני עמדו לפניו 2 כלי רכב לפני הרמזור.

"כשנהיינו במקביל אליו, פה עמדו רמזור, שני רכבים. אנחנו לא יכולים ליסוע מהר כמו שנטען. נסענו כל כך לאט, כי אי אפשר לנסוע מהר כשעומדים לך פה שני רכבים. רצינו להכנס לנתיב הזה ולעמוד. לשאלת בית המשפט מה המרחק שהיה בינינו לבין המכונית לפני, אני לא יודעת להגיד כמה מטרים".(ש'25-27, ע' 5 –ש' 1-2 ע' 6) ( הדגשות אינן במקור, א.ד)

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מה היה מופע הרמזור בעת התאונה.

לטענת התובעים, מופע הרמזור היה אדום. לכן, בסיום העקיפה, היה בכוונתם לעמוד אחרי 2 המכוניות האחרות שעמדו לפני הרמזור. הנתבע טוען לעומת זאת, שבעת התאונה היה מופע רמזור ירוק שכן רק אז יכול היה להתחיל בנתיב נסיעתו בו עמדו קודם לכן, 2 מכוניות אחרות.

הצדדים חלוקים גם בשאלה האם בנתיב הימני, היה מרווח לפני המונית בו יכול היה רכב התובעים להשתלב .

לטענת התובעים, הדבר היה אפשרי שכן היה מרווח של מס' מטרים בו התכוונו התובעים לעמוד.

הנתבע טוען לעומת זאת , כי לא היה מרווח בינו ובין 2 המכוניות שעמדו לפניו בעת שמופע הרמזור היה אדום. לכן הוא לא יכול היה להתקדם ונאלץ לעמוד במקביל לתחנת האוטובוס. מסיבה זו, התובעים היו יכולים להשתלב בנתיב הימני, לפני המונית שלו, רק לאחר שמופע הרמזור התחלף לירוק, כלי הרכב שהמתינו לפני המונית, החלו בנסיעתם ורק אז התפנה בנתיב הימני מרווח לפני המונית, אליו סטה רכב התובעים במהירות ופגע במונית.

הפרת הוראות הדין על ידי התובעים

11. תקנות התעבורה התשכ"א -1961 קובעות :

"לא יחסום נהג נתיב נסיעה של רכב אחר:

40 (א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או

לסיכון..."

"אין פנייה אלא בבטחה,

41. נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל

לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה, ובמידה שהוא יכול

לעשות זאת בבטחה בלי להפריע לתנועה ובלי לסכן אדם או רכוש".

" עקיפה

47(א) נוהג רכב לא יעקוף בכביש רכב אחר, בין שהוא באותו נתיב-נסיעה ובין אם

לאו, אלא מצדו השמאלי...

(ד) נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו

את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון

לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא".

12. הצדדים חלוקים ביניהם באשר למהירות נסיעתם עובר לתאונה. לטענת התובעים, הנתבע הוא זה שנסע במהירות שכן הם לא היו יכולים לנסוע מהר כי היו לפניהם רכבים (ש'6 ע' 6 לפרוטו'), בעוד שהנתבע טוען כי התובעים הם אלו שנסעו במהירות וגרמו בכך לתאונה ( ש' 19-20 שם ').

כידוע, בהיעדר כלי מדידה אובייקטיבי כגון: מכשיר הטכוגרף המותקן באוטובוסים ובמשאיות ומודד באופן רציף את מהירות כלי הרכב וכן נתונים נוספים לגבי הנסיעה, לא ניתן לדעת בוודאות מה הייתה מהירות רכבו של מי מהצדדים עובר לתאונה.

התרשמותו של הנהג לגבי מהירות רכבו של הצד שכנגד, הינה עניין סובייקטיבי בהתאם לתחושותיו ולכן, לא ניתן להסתמך עליה בכדי לקבוע ממצאים לגבי האחריות לתאונה.

אף לא הוגשה חוות דעת של בוחן תנועה או מומחה אחר לתמיכה בטענות מי מהצדדים שהתאונה נגרמה עקב העובדה שהצד האחר נסע במהירות. לפיכך, אני קובע כי עובדה זו לא הוכחה על ידי מי מהצדדים.

13. בדיון טען התובע כי ברשותו הקלטות של שיחות טלפוניות בינו ובין הנתבע המוכיחות כי הנתבע הודה באחריותו לתאונה. ( ש' 12-13, ע' 7 לפרוטו').

התובעים הגישו הקלטות ותמלול של השיחות הטלפוניות הנ"ל .

אני מקבל את טענת הנתבעים שאין בראיות אלו כדי לחזק את גרסת התובעים לפיה, הנתבע מודה באחריותו לקרות תאונה. יתרה מזו, מראיות אילו אף עולה גרסה עקבית של הנתבע כי אינו אחראי לתאונה. למרות כל מאמציו, ניסיונות התובע, "לשים מילים" בפיו של הנתבע, כדי שיודה באחריותו לתאונה, אינם עולים יפה. טענתם של התובעים כי הנתבע הודה באחריותו לתאונה לא הוכחה.

14. אני מקבל את גרסת הנתבע שלא נסתרה כי עמידתו הייתה בהמתנה לכך שמופע הרמזור יתחלף לירוק.

לטענת הנתבע כאמור בסעיף 10 לעיל, הוא הסתכל במראות בטרם החל בנסיעתו, לאחר שהרמזור התחלף לירוק וכלי הרכב שעמדו לפניו בנתיב הימני נסעו, או אז נוצר מרווח אליו ניסה רכב התובעים להיכנס במהירות.

אין חולק שהתאונה קרתה בעת שרכב התובעים היה בהטיה ימינה וטרם סיים את העקיפה. הדבר אף עולה ממוקדי הנזק הכנף השמאלית במונית ובצדו הימני של רכב התובעים בדלת הקדמית ובדלת האחורית.

התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, להוכיח כי היו רשאים להשתלב בנתיב הימני. גרסת התובע כי בטרם נכנס לנתיב הימני, ראה שהמונית עומדת, לא הוכחה כלל.

טיבה של זכות הקדימה

15. כידוע, זכות הקדימה אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית בלבד. לכן, גם על נהג לו מסורה זכות הקדימה, מוטלת חובת הזהירות כלפי נהגים אחרים המשתמשים בדרך.

יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו והתרשמתי כי במקרה שלפנינו, לנתבע לא היה סיכויי למנוע את התאונה. הנתבע העיד כי החל בנסיעתו לאחר שהביט במראות, הדבר יכול להתיישב גם עם גרסת התובעים שכן סביר להניח כי באותה עת, רכבם של התובעים נסע בנתיב השמאלי. התובעת אף העידה כי אינה זוכרת האם התובע אותת בעת שהרכב היה במקביל למונית.(ש' 24-26 ע' 5 לפרוטו').

האם הנתבע יכול היה למנוע את התאונה

16. אם כך הדבר, הנתבע לא יכול היה לצפות כי רכב התובעים יתפרץ בפתאומיות אל נתיב נסיעתו. מגרסת הנתבע ניתן להסיק כי המרחק בין המונית לצומת היה קטן. באורך של 2 כלי רכב שהמתינו לפניו למופע רמזור ירוק. להערכתי מדובר על מרחק כ 8-10 מטרים בלבד.

בנסיבות אלו, כשלא הוכח שהתובע אותת והמרחק מהצומת היה קטן, אני קובע כי לא ניתן היה לדרוש מהנתבע כנהג סביר כי יצפה את האפשרות כי בסמוך לפני הצומת, יתפרץ לנתיב נסיעתו רכב אחר.

לכן אין לייחס לנתבע אשם תורם בשיעור כלשהו לקרות התאונה שכן התאונה הייתה בלתי נמנעת .

סוף דבר

17. לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה.

בנסיבות העניין, לפנים משורת הדין, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין לבימ"ש המחוזי מרכז-לוד.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ז, 13 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.