16 נובמבר 2015

לפני:

כב' הרשם אלעד שביון

החלטה

1. בפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, אם וככל שתידחה התביעה נגדה.

תמצית טענות הצדדים

2. לטענת הנתבעת מדובר בתביעה מופרכת, קנטרנית וטורדנית שאין מאחוריה דבר. התביעה הוגשה אך ורק מתוך רצון של התובע להתעשר שלא כדין על חשבונה של הנתבעת לנוכח מצבו הבריאותי והכלכלי הדחוק. הנתבעת מציינת, כי ברשותה הקלטות המוכיחות מעבר לכל ספק, כי תביעת התובע הינה עורבא פרח ונועדה לכסות את הוצאותיו הרפואיות ולשמש כמשקל נגד לחובו של התובע כלפי הנתבעת. תביעה זו הוגשה יחד עם תביעה שהגיש אחיו של התובע ומטרתן לגרום לנתבעת להתפשר לעניין חובו של התובע כלפיה. במסגרת הבקשה ציטטה הנתבעת קטעים נבחרים מהקלטות שביצעה וטענה, כי בהקלטות האמורות יש כדי להוכיח את מופרכות תביעתו של התובע. לטענת הנתבעת, לתובע אין כל נכס בישראל ומשכך יקשה עליה באופן משמעותי לגבות את הוצאותיה ככל ותביעתו של התובע תידחה.

3. לטענת התובע מטרתה של הבקשה הינה לחסום את דרכו בניהול תביעתו ולסבך את ניהול ההליך. זכותו להביא את עניינו בפני ביה"ד הינה זכות יסוד ואין להגבילה. לטענת התובע עליו להביא את תביעתו בפני פורום ישראלי כדי שטרונייתו תתברר ואין הוא יכול להגיש את התביעה בפני פורום פלסטיני כנגד גורם ישראלי. מדובר בתביעה שהגיש התובע בגין הפרת זכויותיו ודי בעיון בכתב התביעה על מנת לראות, כי אכן זכויות אלו הופרו באופן שיטתי. לעניין הטענה בדבר קושי בגביית ההוצאות טען התובע, כי לאחר שהושלמה בניית גדר ההפרדה מסביב לירושלים חלה תפנית חשובה ביכולת לאכוף חיובים כספיים על תושבי הרשות הפלשתינית.

4. במסגרת תשובה מטעם הנתבעת היא שבה על טענותיה כאמור בבקשה וציינה, כי בתגובתו של התובע הוא סרק את ההלכה הנהוגה בבית הדין, ברם לא התייחס לגופן של הטענות החמורות שנטענו כנגדו, בחזקת שתיקה כהודאה.

המסגרת הנורמטיבית

5. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן - התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

6. בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

7. ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, להלן "פס"ד אבו נאסר"), שם נקבע, כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט".

8. עוד נקבע בפס"ד אבו נאסר, בהקשר הצריך לענייננו, כי עצם היותו של בעל דין תושב הרשות הפלשתינאית, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה וכי יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, בשים לב, לשני פנים אלה: הפן האחד – כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה, כשהוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה; הפן האחר – נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

9. בפרשת אבו נאסר נקבע אף חריג לכלל זה, לפיו במקרה בו התנהגותו של בעל דין מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין או החלטה ו/או הטרדת בעל הדין השני - יהא מקום לשקול להטיל עליו ערובה.

10. באותו עניין הזכיר בית הדין הארצי אף את ההלכה לפיה בבואו של בית הדין לעבודה לדון בשאלת החיוב בהפקדת ערובה, יביא כמובן בחשבון את המיוחד במשפט העבודה (דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל-הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כ"ט 391, 394).

11. עוד פסק בית הדין הארצי כי יש ליתן משקל לעובדה שבתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות סד"א, שענייננן חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע ולפיכך, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה (ע"ע 13652-10-13 ARAGAWI AMLESET נ' י.ב. שיא משאבים בע"מ ואח', ניתן ביום 9.4.14).

מן הכלל אל הפרט

12. כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של התובע תושב הרשות הפלשתינאית אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

13. מבחינת כתב התביעה עולה, כי תביעתו של התובע סבה על מימוש זכויותיו הסוציאליות מכוח חקיקת המגן הנובעות, לטענתו, מעבודתו וסיומה של עבודתו אצל הנתבעת. בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת אבו נאסר, במקרה שכזה, ניתן להסתפק בראשית ראיה וכזו נמצאת בתביעתו של התובע. לא נעלמו מעייניי טענות הנתבעת בדבר הקלטת התובע, ברם משקל ההקלטות, פרשנותן ומשמעותן תתברר בשלב ההוכחות ואין בהן בשלב זה כדי להביא לחיוב התובע בהפקדת ערובה.

14. הנתבעת לא הביאה כל ראיה המעידה על נזק של ממש העלול להיגרם לה מעצם ההתדיינות עם התובע.

15. כמו כן , לא נטען בבקשה כי בעבר חויב התובע בהוצאות הנתבעת ואלו לא שולמו.

16. משכך ומשלא לא מצאתי בבקשת הנתבעת נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב התובע בהפקדת ערובה, דין הבקשה להידחות.

סוף דבר

17. הבקשה נדחית. הוצאות הבקשה יישקלו במסגרת פסק הדין.

ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ו, (16 נובמבר 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.