1. בפני בקשת הנתבע להימנע מחיובו בהוצאות בגין הגשת התביעה לאחר תשלום החוב על ידי אחר.

התובעת הגישה בפברואר 2015 תביעה כספית בסך 1,812 ₪ חוב בגין צריכות מים וביוב בנכס ברח' לאן 37 ברמת גן (להלן: "הנכס") לחודשים 2-6 בשנת 2012, 3-7 בשנת 2013 ו- 4-5 בשנת 2014.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התובענה וטען כי אינו מתגורר בנכס משנת 2008 ולפיכך, אינו הנתבע הנכון.

טענה זו הוכחה כנכונה לאחר פניית התובעת לבעל הזכויות בנכס אשר שילם את החוב.

התובעת לא ויתרה על תשלום הוצאות הגשת התביעה ולפיכך הוגשו טיעוני הצדדים בעניין זה בלבד.

הנתבע טען כי קיבל בנובמבר 2014 את מכתב ההתראה לפני הגשת תביעה שנשלח אליו על ידי ב"כ התובעת, השיב במכתב חוזר לפיו הינו מבקש פירוט חוב. הנתבע צירף להתנגדות עותק המכתב מיום 25.11.14 ומציין את מספר הפקסימיליה במשרד ב"כ התובעת ואף מצרף אישור משלוח באמצעות הפקסימיליה למספר זה.

עוד טוען הנתבע כי לאחר חודש וחצי ללא מענה למכתבו, פנה טלפונית למשרד ב"כ התובעת ושוחח עם נציגה ממשרדו. הנתבע אינו מציין באיזה יום שוחח ועם מי.

2. ב"כ התובעת מכחיש שקיבל את המכתב ושיחה עם נציגת משרדו.

אין צורך בתצהיר לאימות טענה זו. חזקה עלי הצהרתו של ב"כ התובעת וממילא מדובר ביסוד שלילי שאינו ניתן להוכחה.

הטענה כי היה על הנתבע לוודא כי המכתב התקבל במשרד ב"כ התובעת תמוהה. אין מדובר בכתב בית דין כך שהנתבע לפחות הציג ראיה לכאורה כי המכתב אכן התקבל במשרד ב"כ התובעת.

בנסיבות העניין, היה מקום מצד ב"כ התובעת להמציא דו"ח מסמכים שהתקבלו במכשיר הפקסימיליה במשרדו באותו יום. לא ניתן לדחות טענת הנתבע בדבר משלוח רק בהכחשה סתמית של ב"כ התובעת.

עם זאת, טענת הנתבע כי שוחח עם מאן דהוא במשרדו של ב"כ התובעת – לא הוכחה בהעדר פרטים מספיקים.

3. מבלי לתת דעתי יותר מדי לאמור לעיל, הרי ממילא לא היה מכתבו של הנתבעת מתקבל על דעת ב"כ התובעת והתביעה היתה מוגשת בכל זאת והטעם לכך הוא כי ב"כ הנתבע שלח לב"כ התובעת מכתב ביום 1.4.15 בטרם הגשת ההתנגדות לביצוע התובענה ובו טען את אותן הטענות ונענה בעמידה על עילת התביעה.

ב"כ התובעת המשיך ועמד על טענתו כי כל עוד לא בוצעה החלפת מחזיקים בעיריה, נותר הנתבע חב את התשלומים הנתבעים ועל כן נדרש הנתבע להמציא אישור כאמור.

ב"כ התובעת אף עמד על קיומו של הדיון כאשר רק לאחריו בוצעה פניה לבעלים אשר שילם ברצון את החוב.

דהיינו, מכתבו של הנתבע לא היה מועיל ממילא.

הנני להעיר כי דרישה זו של ב"כ התובעת לנתבע על המצאת ראיה בדבר הודעה על החלפת מחזיקים אינה סבירה כאשר לטענת הנתבע עזב את הנכס 12 שנה קודם לכן.

4. אינני מסכימה עם ב"כ התובעת בטענתו כי לא היה מקום לפנות אל הבעלים נוכח טענה מצד הנתבע כי אינו מחזיק בנכס מאז שנת 2003.

אין קל מזה לבדוק מי שילם במשך כל השנים את חיובי הארנונה והמים ולראות כי אין מדובר בנתבע. ניתן לראות בדפי החשבון שצורפו לתביעה כי בוצע תשלום באמצעות כרטיס אשראי ולראות כי אין מדובר בנתבע אלא בבעלי הנכס שלא לדבר על פניה בכתב אל הבעלים אשר בידיו המידע הרלוונטי.

קשה לקבל את הגרסה לפיה במשך כל כך הרבה שנים נשלחו חשבונות לתשלום על שם הנתבע מבלי שהמשלם בפועל, במקרה זה הבעלים, לא שם לבו לכך והמשיך לשלם מבלי להודיע לעיריה כי הוא המחזיק ולא הנתבע.

על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בשוכר של נכס ככל שהמחזיק היה שוכר אחר.

היה מקום מצד התובעת לבצע ולו בדיקה ראשונה ופשוטה של טענות הנתבע.

מקובלת עלי האמור בפסק הדין בת"א 26845-10-12 (שלום חיפה) בר עוז נ' עיריית חיפה מיום 4.1.14

לפיו אין הרשות המקומית רשאית לעצום את עיניה תוך התעלמות מנתונים הזועקים ביחס למצב

ההחזקה בנכסים.

5. בנסיבות העניין, הנני דוחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות התביעה.

מאחר וגרסתו של הנתבע בדבר מתן הודעה על החלפת מחזיקים לא הובאה להכרעה ולא נדונה לגופה מאחר והחוב שולם על ידי גורם אחר, אינני פוסקת הוצאות לחיוב התובעת.

רשות מקומית נדרשת לטפל ולנהל מאות אלפי נכסים בתחום שיפוטה ולפיכך, הקל המחוקק על הליכי הגבייה בכך שהטיל את חובת החלפת שמות המחזיקים בעיריה על המחזיקים עצמם ואף פטר את הרשות המקומית מניהול סכסוכי חזקה בין מחזיקים.

בדיקת גרסתו של הנתבע עוד בשלב הראשון בטרם הגשת התביעה היתה חוסכת הוצאות לתובעת שאין להטילן על הנתבע אך אין להטיל על התובעת חובה מוחלטת של בדיקת הגרסה עם הגשתה באופן המצדיק חיוב בהוצאות משום שלא בדקה. סבורני שדי בהוצאות שהוציאה אשר לא הושבו לה.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ו, 09 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.