בהמשך לדיון היום, לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה נגד נתבעת 1 להידחות, וכי דין התביעה נגד נתבעת 2 להתקבל בחלקה.

אשר לתביעה נגד נתבעת 1, הואיל והרכב מושא התביעה נרכש מנתבעת 2, והואיל ונתבעת 2 היא המחויבת במתן אחריות לרכב, הרי שלא בוססה קיומה של עילת תביעה נגד נתבעת 1, ולכן, אני דוחה את התביעה נגדה.

אשר לנתבעת 2, למעשה, אין חולק – והנתבעת 2 אישרה (לרבות בדיון מפי נציגה) כי כך נמצא גם בבדיקותיה – כי מזגן הרכב החדש שנרכש ממנה אכן פלט, החל מבסמוך למועד רכישתו, ולאורך תקופה של מספר חודשים, ריחות רעים וחריפים.

לטעמי, אך מובן הוא כי מזגן רכב, ובמיוחד רכב חדש שנרכש מיבואן הרכב, אמור להיות תקין, ולפעול כנדרש, ובכלל זה, אינו אמור לפלוט ריחות בלתי נעימים.

משהודתה נתבעת 2, כי מזגן הרכב אכן פלט ריחות מעין אלה, דבר שכאמור, על פני הדברים, אין לצפות לו ממזגן תקין של רכב חדש, הרי שעליה הנטל להראות כי המזגן אכן היה תקין, וכי הריחות הרעים נבעו מגורם שאינו באחריותה.

לטעמי, הנתבעת לא הרימה נטל זה.

הנתבעת ייחסה את הריחות הרעים – שאין חולק כי נפלטו ממזגן הרכב – לזוג גרביים שאותר על ידה בתא הכפפות של הרכב (לאחר שניסתה קודם לכן להחליף מסנן ומאייד, פעולה שלאחריה נעלמו הריחות הרעים לתקופה של מספר חודשים).

לדבריה, מסנן המזגן מותקן בסמוך למקום הימצאות הגרביים, ולכן, לטענתה, הריח הרע מהגרביים חדר למסנן, ונפלט, לאחר מכן, מהמזגן (וגם נספג בספוגי המזגן). עוד טענה, כי הורתה לתובעת לאוורור את הרכב ולהפעיל את המזגן לעיתים ב"סירקולציה חיצונית", אך התובעת לא שעתה לעצותיה. בנוסך טענה, כי לו מדובר היה בבעיה של קורוזיה, לא היו הריחות נעלמים לתקופה מסוימת לאחר החלפת החלקים האמורים. יצוין כי דברים אלה לא נתמכו בחוות דעת מומחה העונה על דרישות הדין, אך נציג הנתבעת 2, שהביא הסברים אלה, העיד על מומחיותו הרבה בתחום.

טענות אלה אינן מסתברות בעיניי.

מעבר לעובדה כי קשה להלום את הטענה כי ריחות רעים הנפלטים לאורך תקופה של חודשים רבים ממזגן הרכב מקורם בזוג גרביים המצוי בתא הכפפות של הרכב, הרי שחומרת הבעיה גדלה או פחתה, לאורך התקופה, כפועל יוצא מפעולות שונות שבוצעו – דוגמת החלפת מסנן ומאייד – כאשר כל העת היו הגרביים בתא הכפפות. כמו כן, הריחות הרעים נמשכו תקופה של למעלה מחודש, ואפשר שגם מעבר לכך, לאחר הוצאת הגרביים מהרכב, ולאחר שביצעה התובעת, לדבריה, שאותם מצאתי לעניין זה אמינים, "אוורור" ושימוש ב"סירקולציה חיצונית" בהתאם להוראות הנתבעת.

בנסיבות אלה, סביר יותר, כי הריחות הרעים שנפלטו מהמזגן במשך תקופה של מספר חודשים – שכאמור אין עליהם חולק – נגרמו כתוצאה מתקלה כלשהי במזגן, שלא אותרה על ידי הנתבעת, ולא כתוצאה מפעולתן של גרביים.

יצוין, כי למסקנה זו הגעתי מבלי להידרש לחוות דעת מומחה התובעת, אשר לא התייצב להעיד בדיון, והעריך כי מקור התקלה, שלשיטתו אינה פתירה, בכשל מבני כלשהו ברכב.

אשר לנזק, התובעת מכרה את הרכב כעבור כשנה, ולטענתה, רכשה את הרכב על מנת לעשות בו שימוש למשך מספר שנים, ולכן היא מבקשת את ההפרש בין מחיר הרכישה למחיר מכירת הרכב. עוד דורשת התובעת פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בשל הצורך בעיסוק בנושא, חלף הנאה מרכב חדש שנרכש, ובגין שכר טרחת המומחה מטעמה.

אשר לרכיב הנזק הנטען הראשון האמור, אין חולק כי זמן לא רב לפני מכירת הרכב הפנו הנתבעות לתובעת רוכשת פוטנציאלית, שהסכימה לרכוש את הרכב בסכום גבוה יותר מזה שבו נמכר לבסוף. אין חולק גם, כי אף אחד מהשניים (הרוכשת הפוטנציאלית הראשונה והרוכש בפועל) לא הוטרד מנושא הריח, למרות שהתובעת, לדבריה, ציינה זאת בפניהם. בנוסף, אין חולק, כי רוכש הרכב לא פנה לאחר מכן לתובעת בטרוניה לעניין זה, ולא פנה לנתבעות, לפי היסטורית הטיפולים של הרכב, בתלונה לגבי בעיה דומה. התובעת אף עשתה שימוש (גם אם לא מיטבי) ברכב במהלך השנה שבו היה ברשותה.

בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין ההפרש בין מחיר מכירת הרכב למחיר רכישתו.

אשר לרכיב הנזק הנוסף הנטען, התובעת אכן נדרשה להגיע פעמים לא מעטות למוסך לצורך טיפול בבעיה, אשר על פני הדברים, ובשים לב לעדות התובעת שאותה מצאתי אמינה גם לעניין זה, פגמה משמעותית בהנאתה מהרכב החדש שרכשה, ובאפשרותה לעשות בו שימוש מיטבי, למשך תקופה של מספר חודשים, ואף דרבנה אותה למכור את הרכב לפני המועד שבו התכוונה לעשות כן מלכתחילה. התובעת אמנם לא הושבה ריקם על ידי הנתבעת 2, שניסתה לטפל בבעיה – אך זאת ללא הצלחה ותוך שבסופו של יום ייחסה את הבעיה לפעולתן של גרביים.

אני מעריך נזק זה, בסך של 6,000 ₪.

אשר לעלות חוות הדעת, ולהוצאות משפט נוספות שנגרמו לתובעת, בשים לב לעלות חוות הדעת, אך גם לכך שנותן חוות הדעת לא התייצב בסופו של יום לעדות ולכך שמסקנת חוות הדעת לא אומצה, אני מעמיד את הוצאות המשפט בסך של 2,500 ₪.

סיכומו של דבר, תשלום נתבעת 2 לתובעת סך של 8,500 ₪, בתוך 30 ימים מהיום.

התביעה נגד נתבעת 1 נדחית והתובעת תישא בהוצאותיה בסך של 500 ש"ח.

ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ו, 26 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.