כתב אישום

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את ביצוען של העבירות הבאות: פריצה לרכב בכוונה לגנוב לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), גניבה מרכב עבירה לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין וכן חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

2. על פי עובדות כתב האישום, המתלוננת הינה הבעלים של רכב מסוג קאיה (להלן: המתלוננת ו-הרכב, לפי העניין). ביום 8.4.15, בשעה 10:00 או בסמוך לכך, חנתה המתלוננת את הרכב ברחוב איינשטיין בלוד (להלן: המקום) ועזבה אותו שהוא נעול וסגור. באותו מועד במקום בין השעות 10:30 או בסמוך לכך, התפרץ הנאשם לרכב בכך שניפץ את חלון המשולש של דלת אחורית ימנית של הרכב (להלן: החלון) ונכנס לתוך הרכב בכוונה לבצע גניבה. הנאשם גנב מתוך הרכב את תיקה האישי של המתלוננת שהכיל בין השאר מסמכים אישיים, כסף מזומן, כרטיסים שונים וביניהם כספומט של בנק דיסקונט, כרטיס אשראי מסוג ישראכרט וכרטיס נטען "רב קארד".

עדותם של עדי התביעה למול עדות הנאשם

3. מטעם המאשימה העידה המתלוננת שמסרה שהיא עובדת במשק בית בדירתה של קשישה שמתגוררת בתחומי העיר לוד (להלן: הקשישה). היא חנתה את הרכב בחניה של הבניין ונעלה אותו ולאחר מכן עלתה לדירתה של הקשישה. לאחר כחצי שעה עד שעה לערך, היא חזרה לרכב, ביטלה את הנעילה המרכזית של הרכב באמצעות השלט שהיה בידה וחיפשה את תיקה האישי שהשאירה מתחת לכיסא הנהג. לטענתה לא מצאה את התיק ואז הבחינה שהגומי של החלון נתלש ממקומו, קיימים שברי זכוכית בתוך הרכב וכן כתמי דם על כיסא הנהג. בהמשך, חזרה לדירתה של הקשישה והודיעה לבנה של הקשישה בשם ויקטור (להלן: ויקטור) כי רכבה נפרץ. כמו כן, התקשרה למשטרה והמתינה להגעתה. לאחר הגעת שוטרת למקום היא הלכה לתחנת המשטרה להגשת תלונה (פרוט' עמ' 9 ש' 21 – עמ' 10 ש' 10, עמ' 10 ש' 21 – 32). כמו כן, הבהירה שבעת שיצאה לכיוון הרכב לא היה אף אחד ליד הרכב והיא לא מכירה את הנאשם ולא פגשה בו והמתינה יחד עם ויקטור עד הגעת המשטרה (עמ' 11 ש' 3 – 31). יתר על כן, מהרכב נגנב התיק עם כרטיסי אשראי, רישיון נהיגה, כסף וכרטיס נטען של הסופר "רב קארד" (פרוט' עמ' 10 ש' 6). בהיותה בתחנת המשטרה נמסר לה שויקטור מצא את התיק לאחר חיפוש שערך ולאחר שהוחזר לה התיק מצאה שחסרים בו סך מזומן של 200 ₪ והכרטיס הנטען של "רב קארד" (פרוט' עמ' 12 ש' 9 – 23).

4. בעדותו של ויקטור בבית המשפט מסר שבאותו היום ישן בתוך הדירה של אימו ובהמשך המתלוננת הודיעה כי פרצו לה לרכב ושהזמינה משטרה למקום. לאחר שהמשטרה עזבה את המקום, הוא ערך סיור קצר בשכונה על מנת לבדוק אם התיק נזרק במקום קרוב ואכן מצא את התיק מאחורי גינה ציבורית בשכונה שבה נמצא הבניין שבו מתגוררת אימו. לטענת ויקטור, לאחר שהמשטרה והמתלוננת עזבו את המקום, הוא פגש את הנאשם שמסר לו שראה ילדים רצים ולכן הוא הלך בכיוון שבו רצו הילדים עד שמצא את התיק (פרוט' עמ' 13 ש' 19 – עמ' 14 ש' 16). כמו כן, הבהיר שהמתין יחד עם המתלוננת ליד הרכב עד הגעת המשטרה ובשלב זה הנאשם לא היה במקום ופגש בנאשם רק לאחר שהמשטרה עזבה את המקום (פרוט' עמ' 15 ש' 16 – עמ' 16 ש' 6).

5. יש לציין שגרסתו של הנאשם היתה מתפתחת החל משלב החקירה במשטרה ועד לעדותו בבית המשפט. הנאשם לא נעצר במועד האירוע אלא כ-18 יום לאחר מכן (ראו ת/7, שהינו דו"ח הפעולה שמתעד את מעצרו של הנאשם, ואשר הוגש בהסכמה). להלן שלבי ההתפתחות של גרסת הנאשם:

א. בהודעתו הראשונה של הנאשם במשטרה מיום 26.4.15 מסר שראה ילדים רצים עם תיק וכאשר שאל אותם לפשר מעשיהם, הם זרקו את התיק. בהמשך, פגש בויקטור שהינו שכנו והנאשם הודיע לו שראה ילדים רצים עם תיק והכווין את ויקטור למקום זריקת התיק. כמו כן, טען שלא נגע ברכב כלל ובכל מקרה, גם לא נכנס לתוכו (ת/2, ש' 29 – 43). בהמשך, נמסר לו על ידי החוקר שנמצא ה-DNA שלו בתוך הרכב והנאשם המשיך בהכחשתו שלא נכנס לתוך הרכב ולא נגע בו ולאחר מכן טען שייתכן וכן נכנס לרכב אך אינו זוכר (ת/2, ש' 54 – 85).

ב. בהודעתו השניה של הנאשם במשטרה מיום 28.4.15 טען שעמד יחד עם המתלוננת וויקטור ליד הרכב ובהמשך טען שיתכן שהסתכל לתוך הרכב ויתכן גם שחיפש את התיק בתוך הרכב (ת/3, ש' 19 – 26). בהמשך הוסיף שיתכן ונגע בדלת הרכב ואף נכנס לתוכו במטרה לסייע למתלוננת (ת/3, ש' 31 – 39). כמו כן, טען שאכן היה בתוך הרכב פנימה (ת/3, ש' 43). אם לא די בכך, אף טען שייתכן והדם שלו "עף" אל תוך הרכב, כלשונו (ת/3, ש' 65).

ג. בעדותו בבית המשפט הנאשם מסר שפגש את המתלוננת וראה אותה בוכה ולאחר שהודיעה לו שפרצו לה לרכב וגנבו לה את התיק, נכנס לתוך הרכב והתחיל לחטט בתוכו ובהמשך יצא ממנו (פרוט' עמ' 19 ש' 25 – 28). משנשאל בחקירה ראשית האם ויקטור עמד יחד איתה, שאלה שהינה כשלעצמה שאלה מדריכה, השיב בשלילה (פרוט' עמ' 19 ש' 30 – 31). בהמשך, טען שויקטור אכן היה נוכח במקום (פרוט' עמ' 20 ש' 4 – 6). לטענתו, הוא רדף אחרי הילדים שזרקו את התיק והביא את התיק לויקטור (פרוט' עמ' 20 ש' 4 – 22). בנוסף, הנאשם הוסיף שהוא מכיר את המתלוננת מאחר והוא בן בית אצל ויקטור וחבר של אחיו (פרוט' עמ' 20 ש' 23 – 26). כמו כן, בחקירתו הראשית נשאל שאלה מדריכה נוספת והיא האם נגרמו לו חבלות במהלך כניסתו לתוך הרכב והשיב על כך בשלילה וטען שיתכן ונפצע מעבודות שביצע במקומות אחרים (פרוט' עמ' 20 ש' 27 – 32).

6. הנני קובע שיש להעדיף את גרסתם של המתלוננת וויקטור על פני גרסתו של הנאשם לגבי אופן השתלשלות האירוע נשוא כתב האישום. להלן נימוקיי:

א. גרסתה של המתלוננת נתמכת בעדותו של ויקטור בכל העניינים הבאים: העובדה שהמתלוננת ירדה מדירתה של הקשישה לאחר סיום עבודתה וחזרה אליה והודיעה לויקטור שפרצו לה לרכב; המתלוננת וויקטור המתינו ליד הרכב עד הגעת המשטרה והנאשם לא היה במקום; המתלוננת לא נפגשה עם הנאשם כלל; הנאשם לא נכנס אל תוך הרכב בנוכחות המתלוננת וויקטור.

ב. עדותו של הנאשם, כאמור, היתה מתפתחת וזאת באופן הבא: הנאשם תחילה הכחיש שנגע ברכב או נכנס לתוכו; בהמשך, לאחר שנמסר לו בתחנת המשטרה שנמצא ה-DNA שלו בתוך הרכב, מסר גרסה חדשה שיתכן והסתכל לתוכו ויתכן שגם נכנס לתוכו ; בהמשך, טען שנכנס אל תוך הרכב בנוכחות המתלוננת עצמה. מדובר בעדות כבושה לעניין הסבריו למציאת שרידי ה-DNA שלו בתוך הרכב. בנוסף, לאחר שנודע לו על ידי החוקר שה- DNA שלו שנמצא בתוך הרכב מקורו מדם, העלה טענה חדשה שייתכן ונשרט במהלך עבודתו במקומות שונים מבלי לפרט מה הם אותם מקומות וכיצד נפצע. במילים אחרות, עדותו של הנאשם הותירה רושם שלילי של מי שמנסה "לשפץ" את גרסתו על מנת להתאימה לראיות שהוצגו בפניו במהלך החקירה.

הגשת ראיות בהסכמה

7. באי כח הצדדים הסכימו להגשת ראיות שונות בהסכמה, ת/1 – ת/18, תוך ויתור ההגנה על שמיעת עדותם של עדי תביעה שונים, לרבות ויתור על חקירתם הנגדית.

8. בע"פ 7653/11 ראובן ידען נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 26.7.2012, על ידי כבוד השופט זילברטל ואשר לדעתו הצטרפו כבוד השופטים רובינשטיין והנדל) נקבע כדלקמן (פסקה 28 לפסק הדין):

א. משנמנע צד להליך הפלילי מלהעמיד עד מסוים במבחן החקירה הנגדית יש בכך כדי להוסיף למשקל הראיתי של עדותו של אותו עד;

ב. החקירה הנגדית היא המכשיר היעיל לגילוי האמת וערובה חיונית לבדיקת מהימנות. חקירה נגדית היא גולת הכותרת של דיני הראיות;

ג. לחקירה הנגדית ישנן מספר מטרות עיקריות. האחת, על מנת לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה. השנייה, על מנת להוציא מפי העד עובדות שלא סיפר עליהן בחקירה ראשית, אך שהן עשויות לתמוך בגרסתו של החוקר. השלישית, היא לערער את העדות שנמסרה בחקירה הראשית, על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד "מגן" על גרסתו, ולאפשר לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראיתי;

ד. בדרך כלל, כאשר נמנע בעל דין מחקירה נגדית של עד, ההנחה היא, כי אינו חולק על דברי העד, ועל בית המשפט להביא את עובדת היעדר החקירה הנגדית בין שיקולי אותה עדות. לא זו אף זו, על בית המשפט לייחס משקל לגרסת העד, שכתוצאה מהיעדר החקירה הנגדית לא ניתנה לו הזדמנות "להגן" על עמדתו ;

ה. עם זאת, יודגש כי אף שלעובדת היעדר חקירה נגדית של עד יריב יש משקל בהערכת עדותו, עדיין אין הדבר מחייב את בית המשפט לקבל את גרסת העד כגרסת אמת לכל דבר, ובכל מקרה נתון הדבר לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כך למשל, אל לו לבית המשפט להתעלם מראיות סותרות, שהובאו על ידי בעל הדין שנמנע מחקירה נגדית, רק משום שלא עשה כן.

9. לפיכך, הנני קובע את הממצאים שבעובדה שלהלן, ואשר נובעים מתוך המסמכים שהוגשו בהסכמה לתיק המוצגים של בית המשפט:

א. למקום האירוע הגיעה שוטרת בשעה 10:29 ופגשה במתלוננת. השוטרת הבחינה בזכוכיות על המדרכה וניסתה לאתר את השכנים הגרים בסמוך אשר להם מצלמה הפונה לכיון הרכב של המתלוננת אך ללא הצלחה ובהמשך המתלוננת הופנתה למשטרה להגשת תלונה (ת/6).

ב. המתלוננת עזבה את המקום עם הרכב והגיעה לתחנת המשטרה ושם הרכב נבדק על ידי שוטר מטעם המחלקה לזיהוי פלילי (ת/5).

ג. הרכב נבדק ע"י השוטר שי לאור אשר ערך צילומים של הרכב (ת/15) וכן נטל מתוך הרכב, בין השאר, שתי דגימות של דם. הדגימה הראשונה נלקחה מהחלק החיצוני של הרכב, מהקורה האחורית ימנית מעל לחלון שנשבר. דגימה זו סומנה כ-Y0061462. הדגימה השניה נלקחה מחתיכת בד מתוך הכיסוי של מושב הנהג ברכב, באזור הגב, וסומנה כ-Y0061464(ראו ת/18, ת/15 תמונות מספר 5 ו-6, וכן תמונות מספר 11 ו-12). שתי הדגימות הנ"ל יכונו להלן: שתי הדגימות.

ד. שתי הדגימות נמסרו לשוטר יעקב ניסים בתחנת לוד ובהמשך הועברו למעבדת ד.נ.א וביולוגית במחלקה לזיהוי פלילי במטה הארצי של משטרת ישראל (להלן: המעבדה) (ת/4, ת/10, ת/11, ת/12, ת/13, ת/14).

ה. מהנאשם נלקחה דגימה של DNA בתחנת המשטרה (ת/13).

ו. שתי הדגימות נבדקו במעבדה ונמצאה התאמה בינן לבין ה-DNA של הנאשם, וכי מבחינה סטטיסטית, רמת הדיוק נאמדת באחד ליותר ממיליארד פרטים (ראו ת/17 ו-ת/16).

10. יוזכר שלא היתה כל טענה מטעם ההגנה לעניין שרשרת המוצג וגם לא לעניין אמינות ממצאי ה-DNA, ולפיכך, הקביעות הנ"ל עומדות איתנות וללא עוררין.

הרשעה על בסיס ממצא DNA כראייה יחידה

11. הלכה פסוקה היא כי אפיון גנטי התואם ברמת שכיחות של אחד למעלה ממיליארד (כמו במקרה שבפני) מספיק לקביעת זהותו של אדם (ע"פ 149/12 אלמליח נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.9.12) (פסקה 32 לפסק הדין) (להלן: עניין אלמליח)). יתר על כן, במקרה שבפני יש להשקיף על שתי הדגימות עם ממצאי ה-DNA כראייה יחידה. לגבי האפשרות להרשיע נאשם בהסתמך על ראיית DNA כראייה יחידה, בפסקה 29 לפסק דין אלמליח, נאמרו הדברים הבאים:

"ממצאי דנ"א עשויים איפוא להיות מופקים ממקורות רבים ומגוונים יותר (רוק, שערה, זרע, דם, תאי עור וכיוצא באלה). זאת ועוד, המקורות המסגירים את הקוד הגנטי שלנו עשויים "לנשור" מאיתנו ולהתגלגל בקלות רבה יותר לזירת העבירה. הדוגמא הפשוטה ביותר לכך היא שערה שנתלשה מראשו של אדם ונחתה על דרך מקרה בזירה. אין בכך כדי לרמוז שטביעת אצבע היא ראיה "מפלילה" יותר מראיית דנ"א, אלא שדומה כי ריבוי המקורות שמיהם ניתן להפיק דנ"א בשילוב אופיים הנייד, עשוי להוביל לחשש גדול יותר להמצאות מקרית של ממצאי דנ"א בזירה בהשוואה להימצאותה של טביעת אצבע. בשווינו את ההבדל האמור לנגד עינינו, עולה כי אף שקיים דמיון רב בין הראיות האמורות, הרי שהסתמכות בלעדית על ראיות דנ"א, מותירה פתח רחב יותר לנוכחות מקרית בזירה, כמו גם להפללתו של אדם בקלות רבה יותר. הבדל זה ראוי שישליך על היקף המקרים שבהם תתאפשר הרשעה על יסוד ראיה יחידה מסוג דנ"א.

אם כן, לגישתי, אין מניעה עקרונית להרשיע נאשם על סמך ראיית דנ"א, ולכן סבורתני כי אין לקבוע כלל גורף המונע זאת. ואולם, כשם שאין לקבוע איסור גורף, כך גם אין לקבוע היתר גורף. הרשעה על בסיס ראיה יחידה של דנ"א צריכה להישמר למקרים יוצאי דופן – כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. עליה להיעשות בזהירות מרבית ואף ביד רועדת, נוכח העובדה שכל כובד המשקל מוטל על ראיה אחת ויחידה (השוו לדבריי בע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, פסקה 14 [פורסם בנבו] (2.3.06)). "

(ההדגשה לא במקור)

12. עינינו הרואות כי ניתן במקרים מתאימים להרשיע בהסתמך על ראיית DNA, כראיה יחידה. בית המשפט מחויב לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה על מנת לעמוד על טיבה של ראיית ה-DNA ואם היא יכולה לשמש כבסיס בלעדי להרשעה. במקרה שבפני, יש לתת את הדעת לשלושה נתונים מרכזיים שהמשקל המצטבר שלהם מטה את הכף לעבר המסקנה שיש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בהסתמך על ממצאי ה-DNA (בשתי הדגימות) כראייה יחידה. להלן שלושת הנתונים:

א. מימד המקום: ראיית DNA במרחב הפרטי על "חפץ קבוע".

ג. מימד הזמן: מרחב הזמן להגעת ראיית ה-DNA.

ד. ראיות נסיבתיות והעברת הנטל לנאשם למתן הסבר חלופי.

אעמוד להלן על כל אחד מנתונים אלה בנפרד.

מימד המקום: ראיית DNA במרחב הפרטי על "חפץ קבוע"

13. במקרה שבפני, נמצא כתם דם של הנאשם בתוך הרכב על כיסוי הבד של מושב הנהג ברכב. הווה אומר, מדובר בכתם הדם שנמצא ב-"מרחב הפרטי" של המתלוננת (להבדיל מהמרחב הציבורי, כגון ראיית DNA בשטח פתוח) ועוד על חפץ שמעצם טבעו הוא "קבוע" ברכב, וזאת להבדיל מ-"חפץ נייד" (כגון חפיסת סיגריות או פחית שתייה). ראייה מעין זו, זוכה למשקל גבוה בפסיקה ומובחנת מראייה דומה כגון טביעת אצבע או ראיית DNA שנמצאה ב-"מרחב הציבורי" או על גבי "חפץ נייד", גם אם נמצאה במרחב הפרטי. למען ההמחשה אתן מספר דוגמאות מהפסיקה:

א. ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל פ"ד לו (4) 309 (1982). במקרה זה המערער הורשע בביצוע עבירת שוד בעקבות מציאה של טביעת האצבע שלו בתוך תא הנהג של משאית, כאשר השוד בוצע בתוך תא הנהג.

ב. ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל פ"ד נב (5) 460 (1998). באותו מקרה, בוצעה עבירת שוד והשודדים נצפו ע"י עוברי אורח בורחים באמצעות רכב מסוים, שנגנב יום לפני כן ממקום אחר. באותו מקרה, הרכב נמצא כאשר על השמשה של הרכב היתה טביעת אצבע של אחד המערערים, ובעוד שעל חפיסת סיגריות בתוך הרכב נתפסה טביעת אצבע של המערער השני. המערער שטביעת האצבע שלו נתפסה על השמשה הורשע בעבירת השוד, בעוד שהמערער שטביעת האצבע שלו נתפסה על חפיסת הסיגריות, כחפץ נייד, זוכה מעבירת השוד.

ג. ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.4.13). במקרה זה היה מדובר בשני מערערים שהורשעו בעבירת רצח. מערער אחד הודה בחקירה וטען לפסלות אמרותיו, בעוד שבתוך הדירה שבה בוצעה עבירת הרצח לא נמצאו ממצאי DNA שלו. המערער השני לא הודה בחקירה אך בדירה נמצאו ממצאים פורנזיים רבים ששייכים לו (לרבות טביעת אצבע וממצאי DNA). הטענה של המערער הראשון לפסלות אמרותיו נדחתה, ושניהם הורשעו. בפסקה 24 לפסק דינו כבוד השופט דנציגר קבע שיש לתת משקל גבוה לעובדת הימצאותם של ממצא DNA וטביעות אצבע בתוך הדירה, היינו במרחב הפרטי של המנוח.

ד. ע"פ 10365/08 אלעיסאוי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.3.11).. באותו מקרה, המערער זוכה בדעת רוב מביצוע עבירת רצח, כאשר אחת הראיות המרכזיות נגדו היתה ראיית ד.נ.א שנמצאה על בדל סיגריה בשטח פתוח שבו גם נמצאה גופתה של המנוחה. בית המשפט בחן את השאלה מה הסבירות שבדל הסיגריה שעליה נמצא ממצא ד.נ.א של המערער יגיע לזירת העבירה במועד אחר מזמן ביצוע העבירה, וזאת בין לפניו ובין לאחריו. כמו כן, בית המשפט בחן את אופיו של המקום שבו נמצא בדל הסיגריה. כבוד השופט הנדל שנמנה על דעת הרוב, אמר את הדברים הבאים (פסקה 5 לפסק דינו):

"לדעתי, אין זה המקרה בו עצם מציאת הראיה, כלשעצמה, מובילה להרשעה. זאת בשני מובנים: האחד, אין בראיה כדי לגלות מתי המערער היה נוכח בשטח. השני, והדברים קשורים זה לזה, נוכחותו של המערער במקום עשוי להיות נתון ניטראלי, שכן מדובר בשטח ציבורי. שונה הדבר, למשל, לו היה מדובר בטביעת אצבע של פורץ בתוך דירה של אדם שכלל אינו מכיר. יתר על כן, לא הוכח שהמערער לא היה שם במועד אחר טרם האירוע. בל נשכח כי חלפו כחמישה חודשים ממועד האירוע ועד לתהליך ההובלה שהתרחש בלילה."

16. לפיכך, הנני קובע שהעובדה שנמצא כתם דם של הנאשם על גבי הכיסוי של מושב הנהג בתוך הרכב, ובנוסף גם על הקורה חיצונית של הרכב ליד החלון שנפרץ, מקנה לראיית ה- DNA משקל גבוה, כבסיס להרשעת הנאשם וזאת גם אם מדובר בראייה יחידה.

מימד הזמן: נקודת הזמן שבה נמצאה ראיית ה-DNA

18. במקרה שבפני, המתלוננת הבהירה שבין שעת חניית הרכב ועד שגילתה שנפרץ, חלף פרק זמן של חצי שעה עד שעה. בנוסף, המתלוננת הבהירה שאין לה כל היכרות עם הנאשם. הרכב נפרץ בתוך פרק הזמן המצומצם שצוין לעיל. הנאשם בעצמו מאשר שהיה בסביבת האירוע. יוצא מכך, שראיית ה-DNA הגיעה לשני מוקדים ברכב, לחלקו החיצוני מעל לחלון שנפרץ ולחלקו הפנימי על גבי הכיסוי של מושב הנהג, במהלך פרק זמן של שעה לכל היותר. מדובר בראיה נסיבתית משמעותית שפועלת לרעתו של הנאשם.

ראיות נסיבתיות והעברת הנטל לנאשם למתן הסבר חלופי

19. ראיית DNA היא ראיה נסיבתית. במקרה שבפני, המאשימה הוכיחה את הראיות הנסיבתיות הנוספות שלהלן:

א. הנאשם היה נוכח בסביבתו של הרכב פרק זמן קצר לאחר שנפרץ;

ב. ראיית ה-DNA נמצאה שלא על חפץ נייד אלא על חפץ קבוע בתוך הרכב, קרי במרחב הפרטי של המתלוננת, על גבי הכיסוי של מושב הנהג;

ג. ראיית ה-DNA הגיעה לשני מוקדים ברכב, בחלקו החיצוני ובחלקו הפנימי, במהלך פרק זמן קצר של שעה.

ד. שני המוקדים שבהם נמצא הרכב כללו DNA שמקורו מדם, קרי אותו סוג של חומר שממנו הופק ה-DNA.

20. בפסיקה נקבע כי תהליך הסקת מסקנות מפלילות מראיות נסיבתיות הינו תהליך תלת שלבי (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.5.07) פסקאות 7 –11 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה):

א. בשלב הראשון, נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. לגבי שלב זה, כבר עמדתי לעיל על כך כי DNA במידת שכיחות של אחד למילארד, כמו במקרה שבפני, יש בה בכדי לבסס הרשעה בפלילים.

ב. בשלב השני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בביצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה הוא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים והשכל הישר. במקרה שבפני, השילוב שבין הפרמטר של זמן הגעת ה-DNA לתוך הרכב, ומקום הימצאו (על חפץ "קבוע" בדמות הכיסוי של מושב הנהג ברכב), יש בה בכדי לבסס את המסקנה המפלילה כי הנאשם הוא זה שפרץ לרכב. יובהר כי מאחר והחלטתי שלא לקבל את גרסתו של הנאשם, אינני נזקק כלל להודאתו שאכן נכנס לתוך הרכב, כבסיס להרשעה, כאשר טען שעשה זאת על מנת לסייע למתלוננת.

ג. בשלב השלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית משפט מניח את התזה המפלילה של התביעה מול האנטי תזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם. במקרה שבפני, הנאשם לא נתן כל הסבר בין לעניין פרמטר המקום ובין לעניין פרמטר הזמן. הנאשם לא הסביר הכיצד ה-DNA שלו הגיע למרחב הפרטי של המתלוננת, כאשר המתלוננת בעצמה טוענת שאין לה כל היכרות עם הנאשם ולא ראה אותו נכנס אל תוך הרכב בשום שלב. כאמור, דחיתי את גרסתו של הנאשם שנכנס אל תוך הרכב בהסכמתה של המתלוננת ובנוכחותה במטרה לסייע לה והעדפתי את גרסתה של המתלוננת.

21. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי הראיות הנסיבתיות פועלות לרעתו של הנאשם והנאשם לא הציג בפני בית המשפט תזה חלופית שמתיישבת עם השכל הישר להימצאות ה-DNA שלו בשני מוקדים ברכב, בסמוך לחלון שנפרץ וגם על גבי הכיסוי של מושב הנהג.

22. לפיכך, הנני מרשיע את הנאשם בביצוען של העבירות הבאות: פריצה לרכב בכוונה לגנוב לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין, גניבה מרכב עבירה לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין וכן חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ו, 17 נובמבר 2015, במעמד הצדדים