פתח דבר וטענות הצדדים

1. לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש בסך 18,676 ₪ שנגרמו לתובע בעטיה של תאונת דרכים שאירעה ביום 3.1.12 .
2. לטענת התובע, בכביש 6, עת רכבי התובע היו במצב עצירה בזה אחר זה בשול הכביש, פגע בהם הנגרר אשר היה מחובר לגורר תוך שהוא נוסע בחוסר זהירות וסוטה ממסלולו לעבר רכבי התובע.

בעקבות התאונה נגרמו לרכב התובע נזקים בסך 9,503 ₪ + 9,173 ₪.

1. הנתבע 1, נהג המשאית (גורר+נגרר), לא הגיש כתב הגנה.
2. לטענת הנתבעת 2, הנתבעת 2 הוציא פוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי לנגרר. אין הפוליסה מכסה נהיגה בגורר ואין היא מכסה את אחריותו של המשתמש בגורר. במקרה הנדון הנגרר היה רתום לגורר אשר פעל ברשלנות. לנגרר אין כל חיות משל עצמו ולולא הובל על ידי הגורר לא היה גורם את הנזק. הנגרר הינו עצם דומם אשר נמצא תחת שליטה ופיקוח של נהג הגורר ותנועותיו בכביש תלויות אך ורק ברכב הגורר אליו הוא מחובר ועל כן אינו יכול ל"התרשל" ולגרום לתאונה. מטעם זה יש להטיל את מלוא החבות על "מחזיק המושכות" שגרם לתאונה, קרי על נהג הגורר, ו/או בעליו של הגורר ו/או מבטחת השימוש בגורר.
3. ביום 16.7.15 הותר לנתבעת 2 להגיש הודעה לצד ג' – הרי היא הנתבעת 3.
4. ביום 29.2.16 הוגשה בקשה בהסכמת לצירוף הנתבעת 3 וניתנה החלטתי כמבוקש וכמוסכם. בהמשך לכך הוגש ביום 2.3.16 כתב תביעה מתוקן.
5. לטענת הנתבעת 3, התובע העמיד את רכבו בשולי הכביש וזאת על מנת לתקן את רכבו, אולם, התובע פעל שלא כדין כאשר לא נקט באמצעי התראה וזהירות כמקובל וזאת כגון הצבת משולש אזהרה.

דיון והכרעה

1. תמוה מדוע לא צורף טופס הודעה לכתב התביעה המקורי ו/או לכתב התביעה המתוקן.
2. העד הראשון אשר מסר את גרסתו לאשר אירע הינו אביו של התובע אשר העיד כי "לג'יפ הייתה תקלה ועמדנו על השול. התקשרנו לבן שלי, הוא בא עם המזדה לעזור לנו. הוצאנו את המשולש האדום ושמנו אותו מאחורי המזדה כי רכב המזדה של הבן שלי עמד מאחורי הג'יפ. לפני זה המשולש היה מאחורי הג'יפ" (ר' פרו' מיום 16.3.16, עמ' 2, שו' 20-22).

בדיון שהתקיים ביום 16.3.16, הוצג לאביו של התובע טופס ההודעה ועת נשאל מדוע לא כתוב ששמו משולש אזהרה ומעילים זוהרים, לא הייתה לו תשובה (שם, עמ' 4, שו' 4-5).

1. התובע תיאר בפתח עדותו את שאירע כדלקמן: "נתקענו בג'יפ על כביש 6, רצינו לנסוע לצפון. הגיעה משאית עם עגלה והעגלה מאחורה התחלקה ונדפק בג'יפ ובמזדה" (שם, עמ' 6, שו' 17-18).

עינינו הרואות – התובע לא הזכיר קיומו של משולש אזהרה טרם קרות התאונה.

רק בהמשך עדותו העיד כי בעודו נוהג במזדה, הבחין שאביו תקוע על השוליים ומשכך "חניתי מאחורה, הוא שם משולש והתקשר לגרר" (שם, עמ' 7, שו' 11).

עינינו הרואות – התובע לא הזכיר קיומו של משולש אזהרה עת הבחין בג'יפ התקוע בשולי הכביש.

כאשר נשאל האם אביו שם את המשולש לפני שהגיע, השיב: "כן ואחרי שהגעתי, אבא שלי הזיז את המשולש מאחורי המזדה" (שם, עמ' 7, שו' 18-19).

וכאשר נשאל "איך הוא (קרי, רכב הנתבעים – הערה שלי, מ.ק) לא העיף את משולש האזהרה?", השיב: "הוא פגע במשולש האזהרה". (שם, עמ' 8, שו' 4-5).

גרסה זו של התובע לא עלתה על הכתב בטופס ההודעה. עת נשאל התובע מדוע זה לא כתוב בטופס ההודעה, השיב: "לא יודע". (שם, עמ' 10, שו' 6-7).

כמו-כן, לא ברור כיצד התובע הבחין כי רכב הנתבעים פגע במשולש האזהרה שעה שהוא היה עסוק בלברוח מהמשאית ולקפוץ מעבר למעקה הבטיחות (שם, עמ 5, שו' 24-31).

1. עינינו הרואות – התובע ואביו הציגו גרסה לא סדורה באשר לעצם קיומו של משולש אזהרה. אביו של התובע העיד כי "היו עוד אנשים איתנו. אנשים מהכפר" (ר' עמ' 5, שו' 11). אם כן, מדוע התובע, אשר הינו בבחינת "המוציא מחברו", לא זימן את אותם "אנשים" להעיד על אשר אירע? כלל ידוע הוא כי הימנעות מלהביא עד היכול לסייע לצד במשפט, תפעל לרעת הצד הנמנע מלהביאו. חשוב לציין כי נמצאו סתירות נוספות בעדויות התובע ואביו: כך למשל, אביו של התובע נשאל "באיזה רכב נהגת?" והשיב: "בג'יפ". בהמשך העיד התובע כי מי שנהג בג'יפ הינו כנען ג'מיל (שם, עמ' 2, שו' 30 ועמ' 11, שו' 15-16).
2. מנגד, בטופס ההודעה אשר צורף לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2, נכתב שחור על גבי לבן: "..בשוליים מצד ימין היו 2 רכבים שעצרו לצורך תיקון ולא שמו משולש" .

הנתבע 1 חזר בעדותו על כך שלא ראה משולש אזהרה (שם, עמ' 12, שו' 1, 28) והתרשמתי מכנותו.

1. גם אם אניח כי טרם התאונה הועמד משולש אזהרה מאחורי רכב המזדה, הרי שעל-פי תקנה 70. (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, "רכב שהיה הכרח לעצרו ולהשאירו עומד על פני הדרך, יציב נוהג הרכב משולש אזהרה כאמור בתקנה 367 שיהא נראה לעין נוהג רכב הבא מאחוריו ממרחק של 100 מטרים לפחות.".

עת נשאל התובע "כמה רחוק הוא שם את המשולש מהמזדה?" השיב: "רחוק". כשהתבקש לאמוד את המרחק הדגים מרחק של 15-20 מטרים (שם, עמ' 7, שו' 21 ועמ' 13, שו' 28). עת נשאל אביו של התובע באיזה מרחק הם שמו את משולש האזהרה, השיב: "לא זוכר. לא ספרתי מטרים..." (שם, עמ' 3, שו' 17-18).

1. כעולה מטופס ההודעה המצורף לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2, התאונה התרחשה בכביש 6, ביום 3.1.12 בשעה 16:00 , היינו "בזמן תאורה". מכאן שעל-פי תקנה 70. (ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, על התובע ואביו היה להשתמש במכשיר להפעלת מחווני כיוון.

התובע ו/או אביו לא העידו כי פעלו כאמור, כנדרש.

1. עינינו הרואות – התובע ואביו לא פעלו כנדרש על פי סעיף 70 לתקנות התעבורה בעניין סימון רכב עומד על פני הדרך. אם כן, מה להם כי ילינו על התנהלות הנתבע 1? ברי בנסיבות העניין כי תגובת הנתבע 1, קרי לחיצה על בלמי המשאית, איחרה להגיע בשל מחדלי התובע ואביו. מפי אביו של התובע נלמד כי הנתבע 1 עצר "אחרי אולי 300-400 מטר" (שם, עמ' 2, שו' 23) – והדבר מחזק גרסת הנתבע 1 לפיה לא הוצב משולש אזהרה.
2. לאור האמור לעיל אני קובעת כי בנסיבות המקרה דנן התובע פעל שלא כדין כאשר לא נקט באמצעי התראה וזהירות כמקובל וזאת כגון הצבת משולש אזהרה. ולא זו אף זו - אביו של התובע הסביר כי עצר את הג'יפ בשוליים משום שהג'יפ התחמם וכי בנו התובע אשר נהג במזדה נעצר גם בשוליים על מנת להביא מים לג'יפ. (שם, עמ' 3, שו' 3-8). משלא עלה ביד התובע ואביו לתקן את הבעיה בג'יפ, לא ברור מדוע התובע לא פינה את המזדה מהשוליים. לו היה עושה כן – המזדה הייתה יוצאת מכלל סכנה.

מנגד, הנתבע 1 עשה כמיטב יכולתו במסגרת התנאים שעמדו בשטח, על מנת להביא לבלימת המשאית וכפי שהעיד: "אני נתתי ברקסים. זו משאית. זה לא פרייבט... אני צופר, עוצר לאט לאט ועם הראש קדימה.." (שם, עמ' 12, שו' 20-22).

ברי, בנסיבות המקרה דנן, כי לו התובע היה פועל כנדרש וכמצופה, לא היה נגרם נזק על סך 6,523 ₪ לרכב המזדה, ונזק על סך 7,853 ₪ לג'יפ, כאמור בחווה"ד מיום 13.1.12 ומיום 17.1.12 המצורפת לכתב התביעה.

1. די באמור לעיל על מנת להביא לדחיית התביעה.
2. אוסיף ואומר: לא כל סכומי הנזק המפורטים בחוו"ד השמאי יש בהם כדי ללמד על נזקים שנגרמו בעטייה של התאונה מיום 3.1.12. כך למשל, כאמור בחווה"ד מיום 17.1.12 הנזק בג'יפ עומד על סך 7,853, אולם, בנזק זה נכלל תיקון צינור פליטה על סך 200 ₪ , ונזק זה אינו תולדת התאונה, אלא נזק שהיה קיים טרם התאונה (ר' עדות אביו של התובע, שם, עמ' 4, שו' 29). התובע אף לא זכר לפרט מה הנזק שנגרם לג'יפ (שם, עמ' 8, שו' 30-31). אציין כי הנתבע 1 כתב בהגינותו בטופס ההודעה כי "הנגרר עשה שריטה ל-2 הרכבים".
3. לכתב התביעה צורפו שתי חשבוניות קבלה על סך 650 ₪ כ"א בגין תשלום שכ"ט שמאי עבור בדיקת הרכבים.

לא צורפו חשבוניות מס/קבלה נוספות, ולמעשה, התובע לא הוכיח כי תיקן את הרכבים בסכומים הנתבעים.

התובע העיד כי אביו שילם על הנזק (שם, עמ' 8, שו' 17). בהמשך אישר כי אביו משלם והוא מתקזז מול מע"מ (שם, עמ' 8, שו' 26-27). מנגד, אביו של התובע העיד כי רק התובע מטפל בענייני התובע (שם, עמ' 10, שו' 18-19), אולם, בהמשך העיד כי הוא – האב – שילם על התיקון. כשנשאל מהיכן הכסף, השיב: "זה לא משנה... אני לא עובד בכלל... אני חייב לכל העולם כספים... אולי הייתי גונב. אני יודע מהיכן הכסף? אני שילמתי, אבא שלי שילם. מה זה משנה מהיכן הכסף?" (שם, עמ' 10, שו' 24-32).

1. יוצא איפוא, התובע אשר הינו בבחינת "המוציא מחברו", לא הוכיח תביעתו.
2. לאור האמור לעיל, התביעה – נדחית.
3. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
4. התיק ייסגר.
5. המזכירות תמציא פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' אדר ב' תשע"ו, 20 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.