לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות. מדובר בתביעה בגין נזק שנגרם לרכב התובעת בתאונה מיום 5.5.2013.

ביום 15.11.2015 התקיים דיון לפניי ושמעתי את העדויות. אין מחלוקת כי התאונה התרחשה בחניון, כי רכב הנתבעים נכנס לחניון לפני רכב התובעת, וכי הנתבע 1 (הנהג) עצר את רכבו וביצע פעולה של נסיעה אחורנית כדי להיכנס לאחת החניות. אין מחלוקת גם שכאשר הנתבע החל בנסיעה אחורנית, התובעת עצרה את רכבה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה אם הנתבע 1 השלים את הכניסה לחניה ואז יצא ממנה באופן פתאומי ופגע ברכב התובעת, שבינתיים המשיך את נסיעתו (כפי שגורסת התובעת); או שמא הנתבע 1 היה במהלך של נסיעה אחורנית לתוך החניה, כאשר התובעת החלה בנסיעה, עקפה אותו ותוך כדי כך פגעה ברכב (כפי שגורס הנתבע 1).

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים והתרשמתי מן העדויות, באתי לכלל מסקנה כי גרסת התובעת מסתברת יותר מגרסתו של הנתבע. מעבר להתרשמות הבלתי אמצעית, אציין כי גרסתה של התובעת עקבית, והיא הציגה תיאור דומה לגבי נסיבות התאונה כבר בהודעה שמסרה לחברת הביטוח ביום האירוע. בהקשר זה יצוין כי מטעם הנתבעים לא הוצג טופס הודעה. כמו-כן, התובעת הציגה תמונות שצילמה במקום התאונה, ואלה מחזקות את גרסתה (ראו למשל מיקום רכב הנתבעים כפי שצולם בנספח ב-3). יודגש: רכב התובעת לא נפגע בחזיתו כי אם בצדו הימני. נראה סביר להניח, כי אילו התובעת הייתה מתחילה בנסיעתה כאשר הנתבע בעיצומו של תהליך נסיעה אחורה לתוך חניה, וחולפת על פניו כשהוא עודנו בנסיעה אחורנית – כפי שמתאר הנתבע – הרי שלא הייתה נגרמת התאונה. לבסוף אציין, כי אין בידי לקבל את טענתו של הנתבע, שלפיה אופי הפגיעות ברכב התובעת אינו מתיישב עם גרסתה.

לאור האמור, החלטתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 4,643 ₪ וכן הוצאות בסך של 500 ₪. מעבר לכך לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ו, 17 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.