1. לפנינו תביעת התובע לסעד הצהרתי לפיו הוא עובד הנתבעת 1 (להלן הנתבעת או העירייה) משנת 1994 ועובד "קבוע" משנת 1998, ולפיכך חל על העסקתו ההסכם הקיבוצי הכללי בין מרכז השלטון המקומי בישראל להסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשירותים וארגון המצילים הארצי מיום 11/4/00, (להלן: "הסכם 2000") והוא זכאי מכוחו להשוואת תנאי העסקתו לאלו של מצילים ותיקים/דור א' .

2. משמדובר במחלוקת המחייבת פרשנות הסכם קיבוצי ארצי, ובחינת הזכאות לתנאי שכר ברשות מקומית בהתאם להסכם 2000, צורף הממונה על השכר באוצר כנתבע נוסף בתיק (להלן הממונה או המדינה) בהחלטה מיום 19.3.16. ההסתדרות לא צורפה להליך, אולם הגישה עמדתה לאחר תום שלב הראיות - בתאריך 25.6.18.

3. העובדות אשר אינן במחלוקת:

א. התובע הועסק כבר מנעוריו בעיריית בת ים. תלוש השכר הראשון שהוצא לו הינו בגין עבודה כעובד זמני בחודש יולי 1994. במהלך השנים שלאחר מכן נקלט שוב בכל שנה כעובד זמני.

ב. התובע קיבל תעודת הסמכה כמציל ים ביום 17.8.1999.

ג. ביום 3.3.99 נחתם הסכם 99 אשר קבע כי על עובדים ותיקים, כפי שהוגדרו בהסכם, יחולו כל ההסכמים המקומיים שנחתמו או הונהגו עד למועד הקובע כפי שהיו מיושמים לגבי אותם עובדים ערב חתימת ההסכם, בחודש 2/99.

ד. ביום 11.4.2010 נחתם 'הסכם 2000' ועניינו תנאי עבודתם של מצילי הים ברשויות המקומיות. הסכם זה יצר הבחנה בין הזכויות שנתנו למצילים ותיקים ולמצילים דור ב'.

ה. בשנים שלאחר מכן ועד לשנת 2004 התכנסו ועדות פריטטיות אשר דנו בעובדים אשר לא הוגדרו כמצילים דור א' בהסכם כאמור. שמותיהם של המצילים אשר אושרו בוועדות כמצילים דור א' פורטו בנספח 8/2000.

ו. התובע קיבל קביעות כמציל דור ב' בעבודתו אצל הנתבעת באוגוסט 2003 והוא מועסק אצל הנתבעת עד היום.

ז. התובע פנה לנתבעת לראשונה בדרישתו להיות במעמד מציל דור א' בשנת 2010. וועדה פריטטית דנה בעניינו ביום 2.6.2010 ולאחריה התנהל הליך הבוררות ובשני ההליכים לא התקבלה הסכמה.

ח. מר אפיה, עד התובע, היה במועדים הרלוונטיים לחתימה על הסכם 2000 - יו"ר ועד המצילים הארצי ונציג ועד מצילי בת ים (להלן: "מר אפיה") והכיר באופן אישי את התובע. כיום יו"ר ועד עובדי העיריה.

4. טענות הצדדים:

התובע טוען כי היה עובד הנתבעת כבר בשנת 1994 טרם גיוסו לצה"ל, ובכל שנה לאחר מכן, לרבות במהלך שירותו הצבאי, הועסק תקופות משתנות המזכות אותו במעמד עובד קבוע כבר משנת 1998. לטענתו, במועד החתימה על הסכם 2000 היה "מציל ותיק" כהגדרתו בהסכם 99, ולפיכך הוא חל עליו כמי שעבד בהצלה במועד הקובע ולפני חתימת ההסכם.

ההסתדרות, בעמדה שהגישה לאחר תום פרשת הראיות, תמכה בטענות התובע.

לטענת הנתבעות התובע "עובד קבוע" אך מאוגוסט 2003 ולא היה זכאי למעמד של עובד קבוע קודם לכן, ולפיכך אינו זכאי להיות מוכר כמציל דור א לפי הסכם 2000. לטענת הנתבעות התביעה הוגשה בהתיישנות ובשיהוי.

המדינה, התבססה בטיעוניה על המסד העובדתי שהציגה העירייה ועל התוצאה הנובעת ממנו, וטענה בנוסף לטענות ההתיישנות והשיהוי שהעלתה, כי תשלום הפרשי שכר ונלווים לפי הסכם 2000 לתובע, מהווה חריגת שכר אסורה לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב התשמ"ה – 1985, שכן העירייה הינה גוף מפוקח ומתוקצב על פי החוק.

5. בדיון הוכחות שהתקיים ביום 3.5.18 העידו מטעם התובע - התובע בעצמו וכן מר הדדי שהיה מנהל חופי העירייה במועדים הרלוונטים לתביעה ומר אפיה לגביו נפרט בהמשך. מטעם העירייה העידה גב' גולדפרב – מנהלת אגף משאבי אנוש בעירייה, ומטעם המדינה העיד מר פת – מנהל תחום שכר והסכמי עבודה באגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר. לאחר קבלת סיכומי הצדדים הגיעה העת להכרעתנו.

הדין החל:

6. תנאי העסקתם של מצילי הים בשלטון המקומי מפורטים בפרק 116 לחוקת העבודה לעובדים ברשויות מקומיות (להלן: "חוקת העבודה").

7. סעיף 116.21 לחוקת העבודה מפרט התנאים למתן קביעות למציל:

"קביעות:

מציל, שעבד בהצלה בחוף-ים, ברשות מקומית 2 עונות ברציפות ולפחות 4 חודשים בכל עונה ויש עבורו תקן פנוי בתקציב הרשות המקומית, מקבל בגמר העונה השלישית מעמד של עובד חודשי קבוע ברשות המקומית שתחילתו, מראשית העונה השלישית , ודינו כדין כל העובדים הקבועים ברשות המקומית לכל דבר... עובד כנ"ל יועסק 12 חודשים בשנה המהווים עבודה בפועל, חופשה תמורת עבודה בשבתות וחגים, והמרת שעות נוספות מעונת הרחצה."

8. עיריית בת ים הינה רשות מקומית - "גוף מתוקצב" כהגדרתו בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב. לפיכך, כפופה העירייה להוראות החוק ובהן, בין השאר, הוראת סעיף 29 לפיה העריה אינה רשאית להעניק לעובדיה תנאי שכר החורגים מן המקובל בקרב כלל עובדי המדינה, אלא באישורו של הממונה על השכר.

9. הסכם 99

ביום 3.3.2009 נחתם הסכם קיבוצי בין מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות וגופים נוספים בשלטון המקומי לבין ההסתדרות הכללית (להלן: "הסכם 99") ואושר על ידי הממונה על השכר. לפי ההסכם על "עובדים ותיקים", כפי שהוגדרו בו, ימשיכו לחול חלק מהסכמים קודמים.

בהסכם 99 נקבעה ההבחנה בין "עובדים ותיקים" ל- "עובדים חדשים". בסעיף 2 להסכם נקבע שעובדים וותיקים הם עובדים שהחלו עבודתם אצל מעסיק עליו חל ההסכם עד ליום 3.4.99 יוכלו ליהנות מחריגות שכר (תוספות שכר שאינן מעוגנות בהסכמים קיבוציים) ששולמו להם ביום 31.8.98 בהתאם להסכמים מקומיים שנחתמו, הוסכמו, נקבעו והונהגו עוד לפני 31.8.98 ויושמו לגביהם בשכרם ערב חתימת ההסכם בחודש 2/1999. זאת בעוד עובדים חדשים כהגדרת מונח זה בהסכם 3/99 רשאים להשתכר בהתאם לחוקת העבודה של הרשויות המקומיות בלבד.

הסכם 2000

כאמור, ביום 11.4.2000 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין מרכז השלטון המקומי בישראל להסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים וארגון המצילים הארצי, בעניין תנאי עבודתם של מצילי הים ברשויות המקומיות. הסכם זה יצר הבחנה בין "מצילים וותיקים" ו"מצילים דור ב'", ולגבי כל אחד מהם נקבעו הוראות שונות באשר לתנאי השכר שיחולו עליו. ככלל, ניתן לומר כי ההסכם הקנה ל"מצילים הוותיקים" תנאי עבודה מיטיבים יותר מאלו שנקבעו למצילים דור ב'.

סעיף 3 להסכם נקבע:

"מוסכם בין הצדדים כי החל ממועד חתימת הסכם זה, יחולו על המצילים אשר הועסקו ברשויות המקומיות במועד תחילת תוקפו של הסכם זה או עד מועד חתימתו ואשר שמותיהם מפורטים בנספח א' להסכם זה (להלן:"מצילים ותיקים") הוראות כדלקמן:...".

בהתאם לסעיף זה הסכם 2000, הוחל אך ורק על רשימה שמית סגורה של עובדים, כפי שפורטה בנספח א' להסכם ובנספח שהוסף בשלב מאוחר יותר - נספח 8/2000. שמו של התובע אינו בין השמות שברשימות.

בסעיף 6 להסכם נקבע:

"מוסכם בין הצדדים כי בשונה מן הקבוע על פי ההסכמים הקיבוציים החלים על מצילים (ארציים ומקומיים), נכון למועד חתימת הסכם זה, הרי שעל מצילים שיתקבלו לעבודה ברשויות המקומיות ממועד חתימת הסכם זה ואילך (להלן: "מצילי דור ב'"), יחולו תנאי העבודה והשכר כדלקמן: ...".

בסעיף 9 להסכם נקבעה תחולתו: "מיום 1.4.98 ועד ליום 31.12.2002, למעט סעיפים בהסכם זה בהם נקבע מועד תחולה אחר".

10. ראיות הצדדים

בנוסף לעדויות הצדדים, התובע הגיש באמצעות העד מטעמו, מר שאול הדדי, ששימש בשנים הרלוונטיות כמנהל החופים בעיריית בת ים (סע' 2 לתצהיר הדדי), דפי רישום של סידור עבודה שערך העד ובהם שיבוץ המצילים, העוזרים והפקחים בחופי הים השונים בבת ים.

כן צרף התובע לכתב תביעתו ולתצהירו טפסי 106 שהונפקו לו ע"י העירייה ודוחות המוסד לביטוח לאומי על תקופות ביטוחו כעובד הנתבעת.

11. דיון והכרעה

האם התביעה התיישנה?

בהתאם להלכה הפסוקה דחייה על הסף של תביעה מחמת התיישנות דורשת זהירות רבה. מחד, על בית הדין ליתן משקל לזכות החוקתית של התובע - זכות הגישה לערכאות ומנגד על בית הדין לשקול את התכלית שבבסיס מוסד ההתיישנות ובכלל זה: הנזק הראייתי שנגרם לנתבע בחלוף השנים, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, ההנחה שתובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה זנח או ויתר או מחל על תביעתו, הקדשת משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא להשחתת זמן בגין עניינים שאבד עליהם הכלח והשפעה של הסדרי ההתיישנות על צדדים שלישיים (ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' עדנה גיא ליפל ואח' ( 19.9.2010) בפסקאות 28-30 לפסק הדין; ע"ע 592/09 שושנה רנרט נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ ( 4.5.2011); ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים נ' משה ברקוביץ ואח' ( 4.10.2006).

12. משכה של תקופת ההתיישנות של תביעה שאינה במקרקעין הינה 7 שנים וזו נמנית ממועד היווצרות העילה (סעיפים 6-5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958; להלן: "חוק ההתיישנות").

על מנת להכריע בטענת ההתיישנות יש לבחון מהי "עילת תביעה" ובאיזה מועד נוצרה, האם נוצרה העילה ביום בו נחתם הסכם 2000, האם במועד בו קיבל התובע קביעות בשנת 2003, או כטענת הנתבע מדובר בעילה תביעה שאינה מתיישנת לקביעת מעמד.

"כבר נפסק כי למונח "עילת התובענה" תיתכנה משמעויות שונות בהקשרים שונים, בתלות בין היתר בתכליתה של החקיקה הרלוונטית (ע"א 3319/94 פפר נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581 (1997); להלן – עניין פפר). כאשר נבחן המונח "עילת תובענה" לצרכי חוק ההתיישנות - משמעותו מושפעת מתכליותיהם של דיני ההתיישנות, לרבות זכות הגישה לערכאות (עניין אלנקווה).

בהתאם נקבע, כי 'רק כאשר הזכות הופכת לעילת תובענה קונקרטית, ניתן לומר כי מירוץ ההתיישנות מתחיל' (עניין פפר), וכי 'המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של 'כוח תביעה' קונקרטי בידיו של התובע' (עניין אלנקווה). במילים אחרות, 'הכוונה היא למועד קונקרטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד המבוקש... כוח תביעה מהותי זה מותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם' (עניין פסגת אשדוד)." ע"ע (ארצי) 533/09 עופרה אילן ו - 24 אח' נ' שירותי בריאות כללית (15.6.11).

איננו מקבלים את טענת התובע כי עילת תביעתו הינה שאלת מעמדו כעובד קבוע ולפיכך לא חלה התיישנות. עילת התביעה הינה טענת התובע לזכויות ותנאי שכר של מציל ותיק בהתאם לתנאי השכר שנקבעו בהסכם 2000. עילת תביעה זו נולדה בסמוך למועד חתימת ההסכם, וכעולה מסעיף 34 לתצהיר התובע, התובע ידע לאורך השנים שלאחר חתימת ההסכם על תוכן ההסכם ומשמעותו עבורו.

בסיכומי התשובה עלתה לראשונה טענת התובע כי לא ידע על העוול שנגרם לו עד להתייעצות עם מר אפייה בשנת 2009. לא נוכל לקבל גרסה זו משהיא סותרת גרסה קודמת של התובע בתצהירו ובעדותו לפנינו:

"ש. אתה אומר בסעיף 35 (לתצהירך - י.מ.ל.) שההתייעצות עם אפיה הייתה בשנת 2009, אבל בסעיף 34 (לתצהירך - י.מ.ל.) אתה אומר שאחרי שנחתם ההסכם עם המצילים בשנת 2000 ידעת שנגרם לך עוול, למה חיכית מסמוך לשנת 2000 עד 2009 להתייעץ עם אפייה ?

ת. אחרי שנת 2000 אמרו שהרשימה סגורה ואי אפשר לעשות שום דבר ואז הוא אמר לי הרשימה נפתחה הצליחו להוציא אנשים ולהכניס אנשים ו"אתה נפלת", ובגלל זה אנחנו פה". (עמ' 32 שורה 5 לפרוטוקול הדיון מיום 3.5.18).

ראו גם עדות מר אפיה הסותרת טענת התובע בסיכומיו:

"כמה זמן היו וועדות פריטטיות לפני שפנו לבית המשפט?

ת. אני חושב שמ- 2001 עד 2004. לאחר מכן היו פניות לבתי המשפט.

ש. לשאלת בית הדין, התובע פנה אליך על מנת שתכניס את העניין שלו לוועדה הפריטטית באותן שנים 2000 -2004

ת. כן ואמרתי לו שישנה בעיה מאוד גדולה והפניתי אותו לבית המשפט. לא בזמן הזה, בזמן הזה אמרתי לו שוועדות פריטטיות מונעות את כניסתם של מצילים בטענה שהם היו צריכים להיות בוותק ושנתיים לפחות בקביעות בכדי לקבל מעמד של דור א', מה שהתברר לאחר מכן בבית הדין שזה לא הכרחי". ((עמ' 17 שורה 18 לפרוטוקול הדיון מיום 3.5.18).

לטעמנו, לתובע היתה האפשרות והיכולת להביא את תביעתו הנוכחית להכרעה, כבר מהיום בו נודע לו כי נחתם הסכם 2000 והוא אינו נכלל בו. כלומר, כבר בסמוך לחתימת ההסכם, כאשר התובע הפך כלשונו "לעובד הראשון בדור ב'", התגבשה זכותו לתבוע זכויות לפי ההסכם, והזכות לתביעה הפכה לזכות קונקרטית. ממועד זה ועד הגשת התביעה שלפנינו חלפו כ- 14 שנים.

13. לטענת התובע משפנה לועדה פריטטית בשנת 2010 עצר מירוץ ההתיישנות. אין בטיעון זה כדי לסייע לתובע. במועד פניית התובע לוועדה תביעתו שעילתה כאמור בשנת 2000 - כבר התיישנה. התובע לא הוכיח כי הוסכם בין הצדדים כי דיוני הוועדה עוצרים או משהים את מירוץ ההתיישנות, או מהווים ויתור על זכות הערייה להעלות את טענת ההתיישנות ככל שתוגש תביעה נגדה.

אם כבר להיפך. מהמסמכים שהוגשו עולה כי הצדדים לא הגיעו להסכמות בוועדה ואף לא הצליחו לנהל בוררות מוסכמת משהממונה על השכר סרב להתייצב להליך. ההליך כולו לפני הוועדה החל לאחר שהתביעה התיישנה והיה בבחינת בירור מרצון שאינו מהווה ויתור על טענת ההתיישנות. התובע ביקש לראות בהליך כאן המשך של ההליך לפני הוועדה, אולם מנספח ח' לכתב התביעה עולה כי הדבר לא הוסכם בין הצדדים.

מכאן, שאף אם היינו מקבלים טענת התובע כי פנייתו לוועדה פריטטית משהה את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק, הרי שלאור האיחור במועד הפניה לוועדה לא היה בכך כדי לסייע לו. כפי שקבענו, עילת התביעה קמה לתובע בשנת 2000, והתובע פנה לראשונה בקשר עם עילת התביעה למעסיקתו 2010. משכך פנייתו הראשונה נעשתה במועד בו כבר התיישנה התביעה.

נכונות הערייה לברר זכאות התובע אינה יכולה ליצור מניעות מהעלאת טענת ההתיישנות שעה שהבירור לא הביא לתוצאות המיוחלות לתובע, והתובע פנה להגשת תובענה.

הממונה על השכר, נזכיר, כלל לא היה צד להליכים בוועדה או בבוררות, ובוודאי אינו מנוע בנסיבות אלה מהעלאת הטענה. איננו מקבלים את טענות התובע בסיכומי התשובה, לפיהן אין לקבל את טענת ההתיישנות לאור זאת שבמקרה מסויים בשנת 2016 המדינה אישרה לעובד זכאות לפי ההסכם ובמקרים אחרים שללה זכאות של עובדים שקיבלו זכויות לפי ההסכם והסתבר בדיעבד כי אינם זכאים. נסיבות אותם מקרים לא פורטו לפנינו.

לאור כל האמור, טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות מתקבלת ודין התביעה להדחות.

14. לאור קביעתנו כי התביעה התיישנה, בבחינת למעלה מן הנדרש נבהיר, כי לאחר שבחנו את הראיות שהונחו לפנינו ובכללן עדויות התובע ועדיו, עדות עדי הנתבעות, תלושי שכר, טפסי 106, רישומי המוסד לביטוח לאומי על תקופות ביטוחו של התובע, ואת יומני הנוכחות שערך העד מר הדדי - הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות גם לגופה. נפרט.

האם זכאי התובע למעמד דור א'

15. כאמור עניין לנו בפרשנות הסכם 2000. כאשר מחד טוען התובע כי לפי לשון ההסכם, הוא חל עליו ולפיכך מעמדו הוא כמעמד המצילים ותיקים אשר ההסכם נועד להגן על זכויות שניתנו להם ערב חתימתו, היינו – מצילים דור א'. מנגד טוענות הנתבעות כי לשון ההסכם וסעיפיו אינם מאפשרים החלתו על התובע לאור מועד תחילת עבודתו, המועד בו היה זכאי לקבלת קביעות, מועד קבלת תעודת מציל ותקופות עבודתו קודם לחתימת ההסכם.

בפסיקה נקבע כי יש להעניק להסכם קיבוצי את אותם כללי הפרשנות הנוגעים לפרשנות חוזים, הווה אומר פרשנות המבוססת על תכלית המנסה לאתר את אומד דעתם של הצדדים לחוזה, את האינטרסים, המטרות והערכים שההסכם נועד להשיג (ע"ע (ארצי) 1308/04 שרגא קריגל – רשות הנמלים והרכבות, מיום 11/7/06; ע"ע (ארצי) 35912-08-10 אסתר תריף – עיריית יהוד מונסון, מיום 27/9/11).

התחקות אחר אומד דעת הצדדים תעשה בראש ובראשונה לפי לשון ההסכם העולה מתוכו, וכן מן הנסיבות האחרות האופפות את ההסכם (ע"ע (ארצי) 1406/02 עיריית גבעתיים – משה ברקוביץ (פורסם בנבו)).

עם זאת, בבחירה מבין מספר פירושים אפשריים, קיימת חובה לפנות לא רק ללשון המסמך, אלא אף לנסיבות החיצוניות מחוץ להסכם, ולפרוש תשתית עובדתית מתאימה, אשר תסייע להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים (עס"ק (ארצי) 11563-05-10 אוניברסיטת תל אביב – ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת תל אביב, ניתן ביום 11/11/12).

16. נקדים ונאמר כי מקובלת עלינו פרשנות הנתבעות להסכם 2000 לפיה ההסכם חל אך ורק על עובדים שהיו עובדים קבועים במועדים שנקבעו בהסכם. פרשנות התובע לפיה כל עובד, אף כזה שהועסק יום אחד ואף במעמד זמני, קודם לחתימת ההסכם - אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם ומטרתו.

נזכיר כי על פי לשון סעיף 3 לפיו מצילים ותיקים הם אלה "אשר הועסקו ברשויות המקומיות במועד תחילת תוקפו של הסכם זה או עד מועד חתימתו ואשר שמותיהם מפורטים בנספח א' להסכם".

התובע אינו חולק על כך ששמו אינו בנספח להסכם ואף לא בנספח 8/2000 שהתווסף להסכם מאוחר יותר. טענתו הינה כי הועסק ברשות בזמנים כלשהם קודם לתחילת תוקפו של ההסכם ועד מועד חתימתו ולכן עומד בתנאי הסעיף, אשר כלל אינו מפרט דרישת קביעות, רציפות או וותק.

לטענת הנתבעות סעיף 3 עוסק בעובדים שהועסקו באופן מלא ואף אם לא היו עובדים קבועים במועד חתימת ההסכם, היה עליהם להפוך לקבועים עד תום תקופת תחולת ההסכם – כמפורט בסעיף 9 להסכם על מנת להכלל בו. טענה זו מקובלת עלינו משהיא עולה בקנה אחד עם כלל האמור בהסכם ועם תכליתו. נפרט.

כאמור לעיל, ענייננו בהסכם שנועד, בהמשך להסכם 99, להסדיר מעמדם של מצילים ותיקים שניתנו להם זכויות חורגות אשר לא קיבלו אישור הממונה, על מנת שימשיכו להיות זכאים לאותן זכויות ששולמו להם, גם בהמשך הדרך, כאשר תשלומים אלו לא ישולמו עוד לעובדים חדשים אשר לא זכו להם קודם.

אין חולק כי התובע מעולם לא קיבל בשנים הרלוונטיות קודם להסכם 2000 תשלומים חורגים כלשהם כאמור, ברי אם כך, כי לא את מעמדו, כמעמד יתר העובדים הזמניים -ביקש ההסכם להסדיר. לפיכך, לא נוכל לקבל טענת התובע כי עצם העסקתו בחופי העירייה קודם לחתימת ההסכם ובלי צורך להוכיח היקף העסקה, רציפותה או זכאות למעמד קבוע - עונה להגדרת עובד ותיק שבסעיף 3 להסכם.

בפסק דין שניתן בימים האחרונים ע"ע 67539-12-14 שירותי בריאות כללית נ' ד"ר אוסאמה (ניתן ביום 14.9.18 להלן עניין הכללית) הזכירה כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה כי "לא בכדי נקבע כי הסכם קיבוצי "יש לקרוא... בשלמות, ולפיכך אין ללמוד על היקף תחולתו של הסכם קיבוצי רק מהאמור בסעיף התחולה או החלות שבו... היקף התחולה או החלות יכול שיבוא גם מהוראות אחרות שבהסכם הקיבוצי..." (דב"ע (ארצי) שן/4-10 קרן היסוד - הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח, פד"ע כב 111, 121 (1990)). לפיכך, אף שסעיף 3 להסכם אינו מפרט סוג והיקף ההעסקה הנדרש, הרי שניתן להבין ממכלול האמור בהסכם ומהקשרו התעשייתי, כי העסקה כאמור הינה העסקה קבועה ורצופה, ואת הסיבה לכך שהוחלט לא לרשום זאת מפורשות בסעיף 3.

מקובלת עלינו בהקשר זה טענת הנתבעות, כי ככל שכוונת ההסכם היתה כנטען על ידי התובע לא היה צורך בהגדרת התחולה כפי שנקבעה בהסכם ונועדה, כפי שהסביר מר פת בעדותו, לאפשר החלת ההסכם על עובדים שעבדו זה מכבר כמצילים, אולם טרם קיבלו קביעות לאור הוראות חוקת העבודה, והיו צפויים לקבל מעמד של עובדים קבועים בתום העונה בשנת 2000. לפיכך נוסח ההסכם כך שיחול על אותם עובדים שבמועד חתימת ההסכם טרם הושלמה הסדרת מעמדם והיא הוסדרה לאחר עמידה בדרישות חוקת העבודה – עד לתום תקופת התחולה ביום 31.12.02. לפיכך נקבע בסעיף 9 להסכם, סעיף התוקף, כדלקמן: "תוקף הסכם זה הינו מיום 1.4.98 ועד ליום 31.12.02, למעט סעיפים בהסכם זה בהם נקבע מועד תחולה אחר".

מר פת הבהיר בחקירתו בבית הדין עניין זה :

"על פניו לשון ההסכם היה אפשר להסתפק וללכת לסעיף 3 להסכם 2000 ולהגיד מי שהיה מועסק ערב תחילת תוקפו של ההסכם, אפריל 98', או מי שהיה מועסק בערב ההסכם הזה, ז"א אפריל 2000. הבעיה שאם תיקחי את כל המצילים הזמניים הוא לא מועסקים באפריל כי זה לא העונה, וז"א שכל מי שלא קיבל קביעות לא עונה לדרישה בסעיף 3 להסכם 2000. זו גם ההגדרה של קביעות בהסכם 1982 מצוטט בחוקה. ז"א שברור שאותם מצילים זמניים, פקחים... עוזרים, לא יכולים לענות להגדרה הלשונית הדווקנית של סעיף 3 להסכם 2000. אבל הצדדים הבינו שהם לא יכולים להיות עד כדי כך דווקנים. היו מצילים שכבר היו כמה שנים טובות בהצלה בתקופות מלאות עם תעודת מציל אבל הרשות לא קיבלה אותם כמצילים קבועים.... אז לפנים משורת הדין... הממונה על השכר אישור תנאי דור א' גם לאותו מציל שאולי לא היה קבוע באפריל 2000 ובוודאי לא ענה לתנאים הדרושים בסעיף 3 להסכם 2000, אבל לפחות כבר היו לו שתי עונות רחצה מלאות ב 98-99... ואותו מציל עתיד לקבל קביעות בתום עונת הרחצה הקרובה של שנת 2000 כי זו ההגדרה בחוקת העבודה. מתי מקבלים את הקביעות? בגמר העונה השלישית...". (עמוד 51 לפרו' שורות 1-20).

17. לכך יש להוסיף, כי חרף האמור בעמדת ההסתדרות שהוגשה לתיק בתום פרשת הראיות, מהתנהלות ההסתדרות בזמן אמת, ועל פי עדותו של מר אפיה לפנינו עולה, כי בשנים שבסמוך לחתימת ההסכם ההסתדרות פרשה את ההסכם באופן הזהה לנטען על ידי הנתבעות, ולפיכך פעלה להביא לפני הוועדות הפריטטיות בשנת 2001-2004 עובדים אשר היו לטענתה זכאים למעמד עובדים קבועים בלבד.

בהקשר זה נחזור ונפנה לדברי השופטת סיגל דוידוב מוטולה בעניין הכללית שלעיל "מעבר ללשון ההסכם ותכליתו, תמיכה נוספת ומשמעותית לפרשנותנו ניתן למצוא בדרך יישומו של הסכם 2000 הלכה למעשה. כידוע, ובהתאם להלכה הפסוקה, בית הדין מייחס חשיבות רבה - בעת פרשנותו של הסכם קיבוצי - לדרך בה יושם ההסכם בפועל במהלך השנים שלאחר כריתתו, כמו גם להתנהגות הצדדים למערכת היחסים הקיבוצית ביחס אליו (ע"ע (ארצי) 66554-09-14 מדינת ישראל - ד"ר עליזה רינג (9.10.16); ס"ק (ארצי) 12/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מרכז השלטון המקומי (10.8.09))".

עניינו של התובע שהיה ידוע למר אפייה, לא הובא לדיון בוועדות במהלך 10 השנים לאחר ההסכם, מאחר שבמועדי ההסכם לא היה התובע עובד קבוע כנדרש. ההסתדרות באמצעות מר אפייה, אשר הכיר את התובע ואת אחיו (מציל דור א' בעירייה) באופן אישי וידע שהתובע הועסק בחופי העירייה כבר מנעוריו וקודם להסכם, לא סברה שהעסקה זו די בה לצורך עמידה בתנאי ההסכם:

"לשאלת בית הדין, עשיתם נספח להסכם שאומר שאפשר להביא שמות, עשיתם רשימת שמות והבאתם לוועדה פריטטית, שלב ראשון גם שם שמו של התובע לא נמצא, עוד לפני שידעתם שהוועדה לטענתך מערימה קשיים בנושא הוותק לא כללתם את השם של התובע?

ת. אנחנו הבנו שנושא הוותק משמעותי עוד לפני הוועדות הפריטטיות ואת זה הבנו כתוצאה מכך, בעיריית קריית ים פוטרו 7 מצילים שהיו ברשימה במקורית בעיריית קריית ים והעירייה הרשתה לעצמה להפסיק אותם באופן חד צדדי למרות שהם דור א' ברשימה.

ש. לשאלת נציג ציבור, אתה בעצם טוען שלא הגשת את השם של התובע כדי להגן עליו מפיטורים?

ת. לא. לא הגשתי את השם של התובע כתוצאה מהקשיים שנוצרו ובנה שמי שאין לו וותק וקביעות יהיה קשה להשיג לו את המעמד. רק בדיעבד הבנתי שזה לא כך." (עמ' 18 לפ').

18. לאור קביעתנו זו, כי ההסכם חל אך ורק על מצילים עובדים קבועים של העיריה במועדי ההסכם, נבחן את תקופות העסקתו של התובע בעירייה ואת מעמדו בשנים הרלוונטיות להסכם, לצורך הכרעה בטענתו כי היה זכאי להיות במעמד עובד קבוע עובר לחתימת ההסכם.

נקדים ונאמר כי לא מצאנו שהתובע עמד בהגדרת סעיף 116 לחוקת העבודה המגדיר מעמדו של מציל קבוע במועדים הרלוונטיים להסכם. הגדרת מציל קבוע כוללת מספר מרכיבים. האחד והראשון שבהם הוא עצם היותו של העובד "מציל".

התובע כאמור לעיל, הוסמך להצלה רק ביום 17.8.1999. התובע לא הציג ראיה בדבר הכשרה או הסמכה שעבר כמציל או כעוזר מציל בתקופה שקדמה לכך. משכך, ומשפרק 116 בחוקת העבודה עוסק ב"מצילי ים", הוא אינו רלוונטי לתובע לתקופה שקודם לשנת 1999, תקופה בה עבד לסירוגין כתלמיד תיכון או כחייל, והיא אינה יכולה להיחשב לו כוותק במקצוע, שכן הייתה לכל היותר תקופה של העסקתו ככוח עזר לא מקצועי.

19. האמור מייתר בחינת טענות התובע כי היה זכאי למעמד של עובד קבוע עוד קודם למועדים הרלוונטיים להסכם שכן התקיים בעניינו התנאי הנוסף שבסעיף הקביעות שבחוקה: עבודה כמציל 4 חודשים ברצף בשתי עונות לפחות. חרף האמור, מצאנו להבהיר כי מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי התובע אינו עומד אף בתנאי זה. נפרט.

לצורך בחינת תקופות העסקת התובע השווינו בין הרישום ביומניו של מר הדדי שהתובע צרף וביקש להסתמך עליהם כאותנטיים ומשקפים נאמנה את שיבוצו לעבודה, ותלושי השכר, ומצאנו כי קיימת ביניהם התאמה רבה, ולכן בחרנו להסתמך על העולה מהם.

לעומת זאת, לא נוכל להסתמך על טענות התובע לעבודה בתקופות נוספות כפי שעולה מהרישום בטפסי 106 והדיווחים למוסד לביטוח לאומי. מדובר בחודשים בהם היה התובע תלמיד או חייל, ולגביהם לא קיימים לתובע תלושי שכר ולא נטען כי קיבל שכר ללא תלוש. הרישומים ביומנים על שיבוץ התובע לעבודה אינם תומכים בעבודת התובע בתקופות אלה. זאת ועוד, חישוב שכרו השנתי של התובע אינו מתיישב אף הוא עם חודשי עבודה הכוללים את תקופות העבודה הנוספות הנטענות.

אשר על כן, ובהסתמך על הרישום בתלושי השכר, שכאמור תואם ברובו את הרשום בדפי השיבוץ של מר הדדי שהגיש התובע – מתקבלת התמונה הבאה לפיה תקופות העסקתו של התובע בשנים הרלוונטיות היו כדלקמן:

בשנת 1994 התובע היה תלמיד בית ספר, ועבד 73 ימים בחודשים 7-10.

כך גם בשנת 1995 בה הועסק 79 ימים בחודשים 6-10 .

בשנת 1996 בהיותו חייל בשירות סדיר עבד התובע 18 ימים בחודשים 6-10.

כך בשנת 1997 הועסק 8 ימים בלבד בחודש אוגוסט.

ובשנת 1998 הועסק 27 ימים בחודשים 6-10.

בשנת 1999 עבד 74 ימים, למעט יום אחד במאי, היתר בחודשים 7-10, כאשר רק בחודש אוגוסט שנה זו הוסמך כמציל.

20. לאור כל האמור, התובע לא עבד כמציל 100 ימים בעונה בארבעת החודשים הנדרשים על פי פרשנות הנתבעות, כתנאי לפי סעיף 116 במועדים הרלוונטיים להסכם. אף שדרישה זו לעבודה במהלך 100 ימים בארבעה חודשים אינה עולה מלשון החוקה, יש טעם בדרישה כאמור, שכן מדובר למעשה בדרישה לעבודה בהיקף מלא בעונת הרחצה. אפשר שהיינו מגמישים דרישה לא כתובה זו אילו היה מדובר במציל שעבד חודשים כמעט מלאים. לא זה המקרה שלפנינו. התובע לא היה "מציל" עד לאוגוסט 1998 ועבד באופן חלקי ביותר כפי שפרטנו, לפיכך לא יכול היה לעבוד כמציל ים ארבעה חודשים מלאים או כמעט מלאים שתי עונות ברציפות במועדים הרלוונטיים להסכם.

נציין בהקשר זה, כי חוק עבודת נוער תשי"ג 1953, המגביל את שעות העבודה של נער בגיל בו היה התובע בתוקפת עבודתו עד לגיוסו אינו מסייע לתובע כפי שטען, שכן החוק אינו 'מייצר' לתובע יש מאין, ימי עבודה נוספים אותם לא עבד, על מנת שיימנו בבחינת השאלה אם עבד כאמור בהיקף מלא. לאור מספר הימים המצומצם שעבד בשנים 1996-1998, כפי שקבענו לעיל, אין מדובר בעבודה בהיקף מלא אף בהתאם לחוק זה.

21. לאור קביעתנו כי התובע לא הוכיח כי היה זכאי למעמד של עובד קבוע במועד גיוסו הרי שאינו עונה לדרישות סעיף 4א (2) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה) התש"ט 1949. בנוסף, וכפי שהוכח, התובע אף לא עבד בעירייה 6 חודשי עבודה רצופים קודם לגיוסו כנדרש בתנאי סעיף 4א (1) לחוק. לפיכך לא קמה לתובע זכות לפי חוק זה.

22. סוף דבר:

התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות כל אחת מהנתבעות בסך 2,500 ש"ח אשר ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום כ"א תשרי (23 לספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

כב' השופטת יפית מזרחי-לוי מר איתן סלע

אב"ד נ.צ. עובדים