לפני תביעה כספית לפיצוי בגין שליחת דברי פרסומת, על פי חוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב 1982 (תיקון 40) , וסעדים כספיים נילווים.

טענות התובע:

1. לטענת התובע, שלחה לו הנתבעת 13 מסרונים , מיום 1/9/13 ועד ליום 28/11/14 ובהם מופיע שמה של הנתבעת. התובע, באמצעות בא כוחו, פנה לנתבעת ובתשובה הודיעה לו הנתבעת כי לפני שנים רבות מילא התובע פרטים על גבי טופס הרשאה לחיוב חשבון , ממנו ניתן להסיק כי נתן הסכמתו לקבלת דברי פרסומת ועל הסכמה לתנאי תקנונה של הנתבעת.

2. התובע טען כי הגם שקיבל הנחות מועדון בשנת 2008, מעולם לא הוצג לפניו תקנון ולא נתן הסכמתו לקבלת דברי פרסומת, ובשנת 2010 אף סרב לחדש חברותו וויתר על הנחות שניתנו לו כנגד חידוש החברות.

3. לשיטת התובע, הנתבעת הינה בגדר "מפרסם" על פי החוק והמסרונים שנשלחו לתובע הינם בגדר פרסומת מבלי להסכים לקבל את דבר הפרסומת ומבלי שהוסברו לו המשמעויות של הצטרפות למועדון, מה עוד כי לא חתם על הסכמתו לקבלת דיוור ועל תנאי התקנון.

4. עוד טען התובע כי בנוסף לאמור לעיל, משעה שפקעה חברותו והוא סרב לחדשה הרי שהפרסומות נשלחו אליו בניגוד לסעיף 30 א' (א)(ב) לחוק ובניגוד לתקנון. עצם העובדה כי משנת 2009 ועד שנת 2013 לא נשלחו אליו פרסומות מחזקת את טענתו שעם פקיעת החברות פגו כל ההסכמות שניתנו, אם ניתנו.

5. לאור האמור לעיל תבע התובע פיצוי בסך של 1,000 ₪ עבור כל מסרון וכן סך של 5,000 ₪ עבור עוגמת נפש ופגיעה באוטונומיה היות ועל פי התקנון , החבר מסכים שלצורכי שיווק תוכל הנתבעת לעשות שימוש בפרטיו ולהעבירם לגורמים נוספים.

6. בכתב התשובה לכתב ההגנה טען התובע כי חשש לשלוח מסרון תשובה לנתבעת עם המילה "חסום" והיות והמספר לא היה מוכר ,כך שווירוסים יכנסו למכשירו.

טענות הנתבעת:

7. הנתבעת טענה כי התובע מסר לה את פרטיו לצורך קבלת דברי פרסומת, ויכול היה, בהקשה פשוטה להקליד "חסום" , או לפעול בהתאם לסעיף 30 א(ה) לחוק , על מנת להפסיק את משלוח המסרונים. התובע העדיף שלא לעשות כן ו"לעשות קופה" על חשבון הנתבעת.

8. התובע החל לרכוש מוצרים מהנתבעת בשנת 2007 והוצע לו להצטרף למועדון הלקוחות. במעמד ההצטרפות נמסר לו העתק מתקנון החברה , שם צויין כי הנתבעת רשאית לעשות שימוש בפרטיו. בהיות חבר מועדון נהנה מהנחות . השימוש בפרטי התובע נעשה כלקוח וחבר מועדון , כאשר הוא מסר מרצונו את פרטיו האישיים וקיבל הנחות מועדון. גם אם פקעה חברותו , הרי שעל פי החוק, רשאית היתה להמשיך ולשלוח לו דברי פרסומת מבלי שהדבר ייחשב כעוולה על פי החוק.

הדיון:

9. הצדדים הסכימו כי במסגרת קדם משפט מורחב יחקרו הצדדים וכך היה. מטעם התובע נחקר התובע ומטעם הנתבעת נחקר יניב כהן, מנהל התפעול של הרשת.

10. התובע הכחיש כי קיבל העתק מהתקנון וכי הסכים לקבל דברי פרסומת מהנתבעת , לטענתו לא היה חבר מועדון ואת התשלום החודשי שילם כדי לקבל הנחה לאותה רכישה שפורטה בנ/1. התובע אישר כי החל לקבל הודעות שיווקיות משנת 2008 ואילך , המשיך לבצע רכישות אבל הפסיק בין השנים 2012-2013.

11. נציג הנתבעת העיד כי כמנהל רשת הינו יודע את הנהלים ווידא כי מנהלי הסניפים עומדים בנהלים אלו. לטענתו לאחר התשלום שמופיע בנ/1, החלו להישלח אליו מסרונים בעקבות הפרטים שמסר. מר כהן המשיך והעיד כי קיימת דרך פשוטה להפסקת קבלת ההודעות ואם התובע היה מבקש להפסיק לקבל את ההודעות, אלו היו מופסקות.

דיון והכרעה:

12. לאחר ששמעתי את העדים ואת באי כוח הצדדים, לרבות טענותיהן המשפטיות ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמוצגים, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

13. התובע טען בכתב התביעה כי בעת שהוצע לו להצטרף למועדון הלקוחות של הנתבעת לא צויין בפניו כי יקבל דיוורים מהנתבעת ולא הוצג לו התקנון, כמו כן טען כי משעה שפקעה חברותו היה מקום להפסיק את משלוח הפרסומות. לחיזוק טענתו טען התובע בסעיף 17 לכתב ההגנה כי "עצם העובדה שמשך שנים לאחר מועד פקיעת החברות (2009-2013) לא נשלחו אליו פרסומות מהווה חיזוק לטענתו שעם פקיעת חברותו פגו כל ההסכמות שניתנו (והסכמות כאמור לקבלת פרסומות מעולם נתבקשו ובוודאי שלא ניתנו)".

14. במהלך חקירתו של התובע הכחיש התובע כי היה חבר מועדון (ראו למשל עמוד 3 שורות 15,20 ) וטען כי היה זכאי להנחות ללא חברות במועדון. כמו כן אישר התובע, למרות הנטען על ידו בכתב ההגנה, כי קיבל הודעות שיווקיות רבות מהנתבעת משנת 2008 ואילך, ולדבריו "כמויות מטורפות". כן אישר התובע כי במהלך כל אותן שנים בהן קיבל הודעות מהנתבע ביצע רכישות וביקר בסניפי הנתבעת, אולם אל הודיע להם לחדול מלשלוח לו הודעות.

15. אינני מקבלת את עדותו של התובע כי לא היה חבר מועדון. על פי נ/1 (שגם צורף לכתב התביעה כחלק מנספח ו'), שילם התובע עבור הצטרפות למועדון ואף קיבל הנחה לפחות באותה קניה. משנת 2008, התובע בעצמו העיד כי קיבל "כמויות מטורפות " של הודעות, ואף הגיע לסניפים לבצע רכישות בכל אותה תקופה ואף הגיע מספר פעמים גם בשנים 2012 ו-2013 (המועד הרלוונטי לתביעה) . התנהגותו זו של התובע יכולה להצביע על כך כי בחר לקבל את ההודעות ואף הסכים לקבלן בדרך של התנהגות, היות ולא רק שלא פעל לביטול משלוח ההודעות למרות שהגיע פיזית לבקר בסניפים ולהודיע על כך לנציגי הנתבעת אלא אף נהנה מאותן הודעות , שעדכנו אותו על ההנחות ברשת והשתמש במידע אותו קיבל באמצעותן. ביקוריו ברשת בכל אותן שנים , וביצוע רכישות , שייתכן וקרו בעקבות אותן הודעות , מחזקות את הטענה כי התובע נהנה ממשלוח דברי הפרסומת ובחר שלא לבטלן, לטובתו הוא.

16. הנתבעת רשאית היתה להניח כי כל עוד לא פנה התובע ולא ביקש להסיר את פרטיו מנתוני הנתבעת, במשך שנים ארוכות, וכחבר מועדון , גם לשעבר, הזכאי לקבל הודעות פרסומות המעדכנות על קבלת הנחות, הוא מבקש להמשיך ולקבל מסרונים בדבר ההנחות המגיעות לו.

17. גם אם בשלב מסויים מאס התובע בהודעות הנתבעת, מסיבותיו הוא, יכול היה בהקשה פשוטה של המילה "חסום" להפסיק את ההתקשרות. אינני מקבלת את עדותו כי חשש לעשות כן עקב חדירת וירוסים. התובע, על פי עדותו הוא, קיבל מהנתבעת מסרונים שנים ארוכות , התובע ידע ממי נשלחות ההודעות וחששו אינו מובן, ואינו מוצדק.

18. התרשמותי מעדותו של התובע היתה כי לאחר שנים בהן נהנה מההנחות שקיבל מהנתבעת ולאחר שלא היה לו צורך בשירותיה, בחר שלא לפנות אל הנתבעת ולבקש לחדול ממשלוח הודעות, אלא לנצל את התיקון לחוק התקשורת, להמתין עד למשלוח הודעות נכבד מטעמה, ולהגיש תביעה זו.

19. לא לכך חתר המחוקק כאשר חוקק את התיקון לחוק, לא למצב שבו לקוח נהנה מהנחות הנמסרות לו בהודעות מסרונים וכאשר אינו זקוק לשירותי אותה חברה, אינו בוחר לפנות ולבטל את משלוח המסרונים, אלא ממתין תקופה ארוכה לצורך הגשת תביעה.

20. התקשרותו של התובע עם הנתבעת בהתאם לנ/1 היתה קודם לתיקון לחוק. ב"כ התובע טען כי לאחר התיקון לחוק , היה על הנתבעת להתארגן בהתאם לרוח התיקון. אינני מקבלת את טענת ב"כ התובע כי היה על הנתבעת לפנות לכל לקוח ולקוח ,שפרטיו מצויים בספריה, ולקבל את הסכמתו הנוספת למשלוח הודעות. הנתבעת הניחה, ובצדק, כי כל עוד לא מבקש לקוח שהתקשר עימה לפני התיקון לבטל את משלוח המסרונים, חזקה כי הוא מסכים להמשך קבלתם ולכן איני מוצאת כי היה על הנתבעת ליצור קשר עם התובע לצורך קבלת הסכמתו המפורשת ובכתב לשם קבלת ההודעות, לאחר התיקון. באותה מידה, לאחר התיקון לחוק , יכול היה התובע, בכל עת , לפנות לנתבעת ולעדכנה בדבר סירובו לקבלת מסרונים, בכל אותן הפעמים שבהן היה בסניף או בהודעת סמס פשוטה. משלא עשה כן התובע ואף נהנה מקבלת הנחות, אין לו להלין על המשך משלוח ההודעות גם לאחר התיקון לחוק.

21. לטעמי, אי הודעה אחרת מטעם התובע לנתבעת, מכשירה למעשה את התנאים שנקבעו בסעיף 30 א (ג) לחוק. מהרגע שהתקבלה ההודעה הראשונה לאחר שהתובע הצטרף למועדון הלקוחות בהתאם לנ/1 , והמשיך לקבל הודעות במשך שנים רבות , ניתן להסיק כי הבין, או לפחות היה עליו להבין כי הפרטים שמסר לנתבעת ישמשו אותה למשלוח דברי פרסומות, כאשר הוא בעצמו רשם את מספרי הטלפון שברשותו. לאחר שהתברר כי טענת התובע בסעיף 17 לכתב התביעה אינה נכונה, החיזוק הוא למעשה לטענות הנתבעת כי עצם העובדה כי המשיך לקבל הודעות ולא ביקש להסירן, מהווה הסכמה לקבלתן.

22. בנוסף לא מצאתי כל תימוכין לטענת התובע כי גם אם נתן התובע הסכמה היא מוגבלת לתקופת החברות על פי התקנון. לא מצאתי כי כך קובע התקנון, מה עוד כי ממילא, התובע המשיך לרכוש בחנות גם בתום תקופה החברות ולקבל הנחות מפעם לפעם וגם לאחר תום החברות לא ביקש להפסיק את משלוח ההודעות למרות האפשרויות הרבות שהיו לו לעשות כן.

23. ב"כ התובע הפנה לפסקי דין שונים, לרבות לתק' 1613-03-14 , לעניין תום תקופת החברות ומשלוח הודעות לאחר מכן. פסק דין זה, כמו אחרים אליהם הפנה ב"כ התובע, אינו פסק דין מחייב . סבורה אני כי ללא הוראה מפורשת של מקבל ההודעה, במקרים בהם כבר קיבל הודעות קודמות ואף נהנה מתוכנן, אין מקום להפסקה אוטומטית של משלוח ההודעות. לקוח שהיה חבר מועדון ונהנה מהנחות, יכול וימצא שימוש בקבלת הודעות גם לאחר תקופת חברותו, אם עדיין ממשיך הוא לרכוש באותה חנות ולהנות מהתחום בו היא עוסקת. כל עוד לא יבקש הוא להפסיק את משלוח ההודעות, וכל עוד ניתנה דרך פשוטה להפסיק את משלוח ההודעות, ומשלא מצאתי כי התקנון קובע אחרת, היה על התובע לבקש את משלוח ההודעות ולא להיפך.

24. בנוסף לא מצאתי מקום לקבל את הטענה בדבר פגיעת הנתבעת באוטונומיה של התובע. ראשית, לא הוכח לפני כי פרטי התובע נמסרו לאיש מלבד הנתבעת ושנית, תקנון הנתבעת קובע מפורשות כי השימוש בפרטים ייעשה לשימושה של הנתבעת לצורך תפעול מועדון הלקוחות ושיווקו , והשיתוף הנעשה בפרטים אלו, כך ניתן ללמוד מהתקנון, הינו לצורך שיווק ותפעול מועד הלקוחות.

25. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ו, 20 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.