1. ארבע חברות אשר עסקו ביבוא, עיבוד, אריזה והפצת מוצרי מזון ונוהלו על ידי אותם גורמים (להלן: קבוצת החברות או הקבוצה), הגישו ביום 27.10.1999 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה להקפאת הליכים. בית המשפט נעתר לבקשה, אולם בשלב מאוחר יותר בוטל צו הקפאת ההליכים, ורואה-החשבון צבי יוכמן מונה ככונס הנכסים והמנהל המיוחד של הקבוצה. משהוגשה בקשה לפירוק חברות הקבוצה, הורה בית המשפט על פירוקן ומינה את רואה-החשבון יוכמן למפרקן (להלן: המפרק). ביום 20.9.2006 הגיש המפרק תביעה בסך 13,500,000 ₪ נגד שלושה דירקטורים מטעם הציבור בקבוצת החברות, והמשיב בכללם, ונגד המבקשת, אשר ביטחה את אחריות הדירקטורים ונושאי המשרה בקבוצה (להלן: תביעת המפרק). בבסיס התביעה עמדה הטענה כי הדירקטורים הנתבעים הפרו במעשיהם ובמחדליהם את חובות ההתנהגות הסבירות וחובות הזהירות והמיומנות המוטלות עליהם כדירקטורים ונושאי משרה, ביצעו עוולות רשלנות והפרת חובה חקוקה, הפרו חוזה, והינם אחראים לנזק בסך עודף חובות הקבוצה לעומת נכסיה ערב כניסתה לכינוס נכסים.

משהוגשה נגדו תביעת המפרק, פנה ביום 7.10.2006 המשיב למבקשת, אשר ביום 30.10.2006 הודיעה לו בכתב על דחייתה את הכיסוי הביטוחי ביחס לאותה תביעה. הדחייה נומקה בטעמים שונים, תוך הסתמכות על תנאיה וחריגיה של פוליסת ביטוח אחריות לנושאי משרה שהוצאה למשיב.

עוד בטרם קיבל המשיב את הודעת הדחייה של המבקשת, הוא פנה לעורך דין ג'מיל נעאמנה, על מנת שייצגו בתביעת המפרק, וחתם עמו על הסכם שכר טרחה. בהסכם מיום 7.10.2006 נקבע כי שכר הטרחה המוסכם הינו 10,000 דולר ארה"ב בצירוף מס-ערך-מוסף, לו יתווספו שכר טרחה והוצאות משפט שייפסקו על-ידי בית המשפט. צוין עוד כי שכר הטרחה אינו כולל הוצאות ואגרות, ואף לא טיפול בערעור. לאחר שהתקבלה הודעת הדחייה חתם המשיב על זיכרון דברים, על-פיו התחייב לשלם לעורך דינו סכום נוסף של 24,000 ₪.

ביום 24.3.2010 הגיש המשיב הודעה לצד שלישי נגד המבקשת, מכוח היותה המבטחת שלו בפוליסת ביטוח לכיסוי אחריות נושאי משרה.

בתביעת המפרק ניתן ביום 2.4.2013 פסק דין, במסגרתו נדחו התביעה נגד המשיב וההודעה לצד השלישי אשר הוגשה נגד המבקשת. על המפרק הוטל לשלם למשיב הוצאות בסך 60,000 ₪, ואלו שולמו על-ידו.

2. ביום 12.5.2015 הגיש המשיב נגד המבקשת את התביעה הנוכחית, כתביעה חוזית בסדר דין מקוצר בסך 663,809 ₪. בסעיף 16 לכתב התביעה נכתב:

"התובע יטען כי התנהגות הנתבעת כפי שפורטה לעיל בהרחבה מהווה הפרה יסודית להסכם ההתקשרות בינה לבין התובע, ומהווה חוסר תום לב משווע תוך ניסיון ברור לנשל את התובע מזכותו המובהקת לקבל את החזר ההוצאות המשפטיות שהיא התחייבה לשלם במסגרת חוזה הביטוח בינה לבין התובע ובפוליסה".

בסעיף 17 נכתב:

"הנתבעת הפרה התחייבויותיה כלפי התובע על פי הדין וההסכם. התובע יטען כי בגין האמור לעיל על הנתבעת לשפות אותו בגין ההוצאות המשפטיות אותם שילם ו/או התחייב לשלם לעורך דינו".

בסעיף 18 לכתב התביעה פורטו מרכיבי סכום התביעה:

"א. סכום בשקלים חדשים השווה ל-100,000$,

שמהווה נכון ליום הגשת התביעה מטעם המפרק, סכום

של 433,900 ₪.

ב. סכום של 24,000 ₪ ששולמו לעו"ד נעאמנה.

ג. סכום של 12,500 ₪ ששולמו עבור האגרה ששילם התובע בגין משלוח הודעת צד ג'.

ד. סכום של 1,681 ₪ עבור הוצאות צילום.

ה. סכום של 3,500 ₪ עבור הוצאות דלק ונסיעה

לדיונים ו/או למשרדו של עו"ד נעאמנה.

ו. סכום של 188,228 ₪ בגין ריבית והפרשי הצמדה

על הסכומים הנ"ל נכון ליום הגשת התביעה.

ז. לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד".

3. במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגישה המבקשת, היא העלתה טענות מקדמיות לדחייה ולמחיקה על הסף:

א. התיישנות - לאור תקופת התיישנות של שלוש שנים, שנקבעה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), התיישנה התביעה הנוכחית, מאחר וממועד הגשת תביעת המפרק (20.9.2006) ועד למועד הגשת ההודעה לצד שלישי (ההודעה שהוגשה על-ידי המשיב נגד המבקשת) במסגרת תביעת המפרק (12.4.2006), חלפו יותר משלוש שנים. עוד נטען כי לאור סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, ועל-פי ע"א 6945/98 משמר חברה לשמירה ביטחון ושירותים בע"מ נ' קסטיאל, פ"ד נו(5) 170 (2002) (להלן: עניין קסטיאל), מירוץ ההתיישנות של המבוטח בביטוח אחריות מתחיל עם היוולד עילת התביעה של המפרק, וכי אין מקום להחיל את סייג ההתיישנות שבסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח.

ב. "מעשה בית-דין" - אי חיוב המבקשת בתשלום הוצאות למשיב, במסגרת פסק הדין שניתן בתביעת המפרק, על אף שבהודעה לצד השלישי נגדה נכלל סעד טפל של הוצאות משפט, מהווה השתק עילה ו/או השתק פלוגתא.

ג. היעדר עילה - מאחר ועל-פי פסק הדין בתביעת המפרק, הוא חוייב לשלם למשיב סכום העולה על הסכום ששילם המשיב לעורך דין נעאמנה (במידה ושילם), על-פי הסכמי שכר הטרחה, הרי שלא נגרם למשיב כל חסרון כיס. עוד נטען כי על-פי פוליסת הביטוח (בהנחה כי המבקשת הייתה מכירה בתביעה על-פיה), עשוי המבוטח להיות זכאי לקבלת הוצאות משפטיות סבירות בסכומים של עד 20% מגבולות האחריות, ואין הוא זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש.

4. בתשובתו בכתב לטענות המקדמיות, העלה המשיב את הטיעונים הבאים:

(א) ההתיישנות - יש להחיל את סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, המאריך את תקופת ההתיישנות לשבע שנים. מאחר וצירוף התקופה שבין הגשת תביעת המפרק להגשת ההודעה לצד שלישי במסגרת תביעת המפרק עם התקופה שבין מתן פסק הדין בתביעת המפרק למועד הגשת התביעה הנוכחית אינו עולה על שבע שנים, טרם התיישנה התביעה הנוכחית.

(ב) "מעשה בית-דין" - פסק הדין בתביעת המפרק לא עסק בשאלת הכיסוי הביטוחי, ולפיכך לא נוצר השתק פלוגתא.

(ג) היעדר עילה - מגמת הפסיקה היא שיש לפסוק לבעל דין שזכה בדינו הוצאות ריאליות - הוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא.

המשיב צרף לתשובתו העתק כתב תביעה בסך 405,450 ₪ שהגיש נגדו עורך דין נעאמנה, בו צויין, בין השאר, כי בעקבות פסק הדין בתביעת המפרק - שילם המפרק לעורך-דין נעאמנה סך 60,000 ₪, וכי עורך דין נעמאנה הציע למשיב להגיש תביעה נגד המבקשת בסך 150,000 דולר. כן צורף העתק הסכם פשרה מיום 26.3.2015 על-פיו התחייב המשיב לחתום על יפוי כוח שיאפשר לעורך דין נעאמנה להגיש בשמו תביעה נגד המבקשת, ובו נקבע אופן חלוקת הכספים שיתקבלו ממנה בתביעה זו (45,000 ₪ לעורך-דין נעאמנה, והיתרה - בחלוקה שווה בינו לבין המשיב).

5. בתשובת המבקשת לתשובת המשיב נטען כי מעת שהוגשה תביעת המפרק, אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. עוד הודגש כי מהמסמכים החדשים שצרף המשיב לתשובתו עולה כי הוא לא נותר חייב כספים לעורך דין נעאמנה.

התיישנות

6. בעניין קסטיאל נדונה הודעה לצד שלישי נגד קבלן ניקיון בבית חולים, שהגישו נתבעים אשר נגדם הוגשה תביעה בגין החלקה על רצפת בית החולים. רק כעבור שמונה שנים הגיש קבלן הניקיון הודעה לצד רביעי נגד מבטחתו. בית המשפט העליון קבע כי סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו "סייג להתיישנות" בביטוח אחריות, מאריך ביחס לתביעת שיפוי של מבוטח בביטוח אחריות את תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח לגבי שאר תביעות של מבוטחים נגד מבטחיהם (שלוש שנים) , ואם אין מתקיימת עילה להארכה נוספת של תקופת ההתיישנות - תקופת ההתיישנות לתביעת שיפוי של המבוטח נגד המבטח תחושב כחופפת את תקופת ההתיישנות החלה על התביעה של הצד השלישי נגד המבוטח. מאחר ובאותו מקרה הוגשה ההודעה לצד הרביעי בחלוף שמונה שנים - התקבלה טענת ההתיישנות. בית המשפט הסתמך על שנקבע בע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 441 (1994), בו הובהר כי על-פי סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, מעת שנוצרה לצד שלישי (הניזוק) עילת תביעה כלפי המבוטח (העילה שמכוחה עשוי המבוטח להיות מחוייב כלפי הצד השלישי), נוצרה למבוטח עילה לשיפוי כלפי המבטח, ואז מתחיל מירוץ ההתיישנות. (וראו גם: דנ"א 5916/02 משמר חברה לשמירה ביטחון ושירותים בע"מ נ' קסטיאל (פורסם בנבו, 18.9.2002)).

7. פיתוח ההלכה לאחר עניין קסטיאל, בכפוף לקביעות שבו, נעשה על-ידי שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בע"א (מרכז) 16818-08-09 ציבלין אייל 1997 בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 15.3.2010) (להלן: עניין ציבלין). באותה פרשה אומצה פרשנות תכליתית שנועדה למצוא את האיזון הראוי בין האינטרסים הלגיטימיים של כל הצדדים במערכת היחסים המשולשת: ניזוק, מבוטח ומבטחת, לאור סעיפים 31 ו-70 לחוק חוזה הביטוח. על-פי אותה פרשנות, הוראת סעיף 70 חלה רק עד להגשת תביעת הנזק על-ידי הניזוק, ואילו משעה שמוגשת תביעת הניזוק - חל ההסדר הכללי לעניין התיישנות תביעות ביטוח הקבוע בסעיף 31. ובמלים אחרות - לאור סעיף 70, מירוץ ההתיישנות בתביעת השיפוי מתחיל אומנם במועד התרחשות הנזק, אולם הוא נקטע ומוחלף במירוץ התיישנות חדש מכוח סעיף 31 עם הגשת תביעת הנזק.

8. יישום ההלכה בעניין קסטיאל והפרשנות שאומצה בעניין ציבלין מוביל לקבלת טענת ההתיישנות בפרשה שבפנינו. תביעת המפרק (הניזוק) נגד המשיב הוגשה ביום 20.9.2006. ממועד זה נקטע מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 70, והחל מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, בו נקבעה תקופת התיישנות של שלוש שנים. ממועד זה (ולמצער, ממועד פניית המשיב אל המבקשת - 7.10.2006) החל מירוץ ההתיישנות של שלוש שנים, במהלכן נמנע המשיב מלהגיש תביעת שיפוי נגד המבקשת. כמתואר לעיל, את ההודעה לצד השלישי נגד המבקשת, במסגרת תביעת המפרק, הוא שיגר רק ביום 24.3.2010, ואת התביעה הנוכחית הגיש ביום 12.5.2015. הן ההודעה לצד השלישי במסגרת תביעת המפרק (שנדחתה בפסק הדין מיום 2.4.2013) והן התביעה הנוכחית התיישנו.

עוללות

9. משהתקבלה טענת ההתיישנות, אין צורך להידרש לעומקן של שאר הטענות המקדמיות. די אם אציין כי בשתיהן יש ממש. פוליסת הביטוח שהוצאה למשיב נועדה לשפותו בשל חבות כספית שהוא עשוי להיות חייב בה לניזוק (על-פי סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, שאינו הוראה קוגנטית) או בשל הפסד (loss) שייגרם לו כתוצאה מתביעה נגדו, כאמור בפוליסה. מהאמור בכתב התביעה ומהתשובה לבקשה עולה כי המשיב לא חוייב בתשלום כלשהו למפרק (הניזוק) שתבע אותו, ואף שולם לו על-ידי המפרק סך 60,000 ₪, שנפסק לזכותו. סכום זה מכסה את ההוצאות בפועל שנטענו בסעיף 18(ב)-(ה) לכתב התביעה. באשר לסעד הכספי שצוין בסעיף 18(א) לכתב התביעה (תשלום 100,000 דולר) - אין כתב התביעה מגלה את העילה לסעד כספי זה, ואין כל טענה כי הוא משקף הפסד (loss) שנגרם למשיב כתוצאה מתביעת המפרק.

התוצאה

10. התביעה נדחית, לאור התיישנותה.

הנני מחייב את המשיב לשלם למבקשת 10,000 ₪ - הוצאות הבקשה.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ו, 29 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.