א. העותר, מר יעקב נוריאלי (להלן: "העותר" או "מר נוריאלי") הגיש כנגד המשיבה, עיריית תל אביב (להלן: "המשיבה" או "עיריית תל אביב") עתירה מנהלית בה עתר כי ייקבע שאין הוא חייב למשיבה סכומי כסף בגין ארנונה, בהתייחס לנכס שברחוב ישראל מסלנט 42 תל אביב הידוע גם כחלק מחלקה 95 בגוש 7066 (להלן: "הנכס" או "המקרקעין"), או כי החובות נשוא הנכס התיישנו, או כי המשיבה אינה רשאית לגבות חובות אלה בשל שיהוי.

ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

במהלך שנים רבות נטושה הייתה מחלוקת בין עיריית תל אביב לבין העותר ואחיו, מר נוריאל נוריאלי (להלן: "אחי העותר"), בעניין הזכויות בנכס.

העירייה הינה בעלת המקרקעין מכוח הפקעה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1991 על פי תב"ע 590 משנת 1968.

מנגד, טענו העותר ואחיו כי אבי המשפחה השתמש במקרקעין עוד בשנת 1947, וכי הוריהם של העותר ואחיו רשאים להירשם כבעלים של המקרקעין מתוקף הסכמים עם הבעלים המקורי של המקרקעין, וכן מתוקף חזקה מרובת שנים.

בחודש יוני 1999 שלחה העירייה מכתב פינוי לעותר ואחיו במטרה לתפוס את המקרקעין.

העירייה ניהלה דין ודברים עם העותר ואחיו, שלא סייע לסיום המחלוקת.

בחודש מאי 2006 נשלחה על ידי העירייה דרישה לתשלום ארנונה, שהופנתה לעותר ואחיו, ולפיה נדרשו לשלם סכום של 486,961 ₪, בהתייחס לחוב ארנונה לנכס משנת 1998 ועד 2006.

משקיבל העותר, לטענתו, את סכום הדרישה, התייצב ביום 15.5.06 במשרדי העירייה, טען כי איננו עושה שימוש בנכס וביקש כי שמו יימחק מרישומי העירייה כמחזיק.

העותר פנה לעירייה וטען כי לא ייתכן שיוטל עליו חיוב רטרואקטיבי וביקש לבטל את החיוב.

זמן לא רב לאחר מכן פנה העותר שוב לעירייה וביקש להחזיר את שמו כמחזיק בנכס, וביום 13.11.07 עודכן ששמו של העותר כמחזיק מיום 1.11.07.

בהמשך, הגישה העירייה תביעה כנגד העותר ואחיו לפינוי ולסילוק יד מהמקרקעין, וכן תבעה דמי שימוש ראויים בגין הנכס (ת.א. (ת"א) 39389/08 עיריית תל אביב נ' נוריאל נוריאלי).

ביום 16.8.11 ניתן פסק דין בתביעה ועל פיו נדחו טענות העותרים לזכויות במקרקעין. בנוסף קבע בית המשפט כי על העותרים לשלם לעירייה דמי שימוש ראויים בסכום של 1,500$ לחודש.

לאחר מתן פסק הדין פנה העותר שוב לעירייה וביקש להסיר את שמו כמחזיק בנכס. המשיבה לא הסכימה להסיר את שם העותר כמחזיק, מן הטעם שתלוי ועומד היה הליך משפטי בגין הנכס.

בפועל בחודש מאי 2012 הוסר שמו של העותר כמחזיק בנכס.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו העותר ואחיו ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 29448-10-11) אשר נדחה בהסכמת העותר ואחיו.

בחודש נובמבר 2014 הטילה המשיבה עיקול על חשבון העותר על סך 1,439,930 ₪.

העיקול התייחס לחובות ארנונה, בהתייחס לנכס, בסכום של כ-1,400,000 ₪.

ג. לטענת העותר כל החובות בגין הנכס, הקודמים לשנת 2007, התיישנו זה מכבר, והעירייה איננה מוסמכת לנקוט בגינם בהליכי גבייה מנהליים.

לטענת העותר המדובר בדרישת תשלום בגין שתי תקופות: התקופה האחת שבין נובמבר 1998 ועד מאי 2006 (להלן: "התקופה הראשונה"); ותקופת החוב השנייה המתייחסת לתקופה שבין נובמבר 2007 ועד לחודש מאי 2012 (להלן: "תקופת החוב השנייה").

העותר טוען כי דרישת התשלום העומדת בבסיס תקופת החוב הראשונה היא דרישה רטרואקטיבית פסולה ובשל כך דינה להתבטל. מלוא החוב המתייחס לתקופה שבין נובמבר 1998 ועד מאי 2006, התיישן לכל המאוחר ב-1.1.13.

באשר לחוב בגין שנת 2007, אשר נולד לכאורה עם הוספת שמו של העותר כמחזיק בנובמבר 2007, חוב זה התיישן, לטענת העותר, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2014.

משכך, טוען העותר כי המשיבה איננה רשאית לגבות חובות אלה בשל התיישנותם.

בנוסף טוען העותר כי המשיבה השתהתה שיהוי חמור בהליכי הגבייה. הליכי גבייה, כך לטענת העותר, החלו על ידי המשיבה רק בחודש נובמבר 2014, כ-16 שנים לאחר המועד הנטען להיווצרות החוב הראשון (נובמבר 1998).

העירייה, כך לטענת העותר, "ישנה" על זכויותיה הלכאוריות, לא נקטה הליכים בזמן אמת, חיכתה כ-16 שנים ממועד היווצרות החוב הראשון עד לנקיטה בהליכי גבייה, ומשכך יש לקבל את העתירה ולבטל את החיובים.

זאת ועוד. טוען העותר כי אין להתיר במקרה זה השתת חיוב רטרואקטיבי, משלטענתו לא התקיימו כל נסיבות חריגות המצדיקות השתת חיוב רטרואקטיבי כאמור. העותר טוען עוד כי החיוב הרטרואקטיבי הוטל עליו בלא שניתן לכך אישור מטעם היועץ המשפטי של המשיבה, כנדרש בחוזר המנכ"ל.

ד. המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף הן בשל הגשתה באיחור ניכר ובשיהוי משמעותי והן מחמת חוסר תום לב של העותר.

לטענת המשיבה, העותר ביקש להירשם כמחזיק בנכס בכוונה לזכות בכספי פיצויים, אולם נוכח פסק הדין שניתן בבית המשפט השלום (ת.א. 39389/08), שם נקבע כי לעותר ולאחיו אין זכויות בנכס וכי עליהם לשלם לעירייה דמי שימוש ראויים, התהפכו טענותיו של העותר, וזאת בכוונה להתחמק מתשלום חובות הארנונה שנצברו לו.

לטענת המשיבה, החובות היו ידועים לעותר במשך שנים, במהלכן החזיק בנכס.

המשיבה טוענת כי כבר בשנת 1999 הודע לעותר כי הינו פולש בנכס שבבעלות העירייה.

משטען העותר כי הינו בעל זכויות בנכס, התקיימו פגישות בין הצדדים, אשר העלו חרס.

כבר בשנת 2005 הודיעה העירייה לעותר על חיובו בארנונה בגין שטח של 1,800 מ"ר, בסיווג "קרקע תפוסה". הודע לעותר כי רשאי להגיש השגה על החיוב בתוך 90 יום. העותר לא הגיש השגה על חיובו בתשלום הארנונה כאמור, ולא פעל על פי הוראות סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית, התשל"ו-1979) (להלן: "חוק הערר").

לטענת המשיבה די בעובדה שהעותר לא פעל על פי הוראות חוק הערר ולא הגיש השגה על דבר החיוב בתשלום הארנונה, על מנת לדחות את טענות העותר על הסף.

עוד טוענת המשיבה כי התנהלות העותר, אשר כאמור פנה בשנת 2007 למשיבה והודיע כי איננו מחזיק בנכס וחודשיים לאחר מכן הודיע כי מעולם לא עזב בנכס ועודנו מחזיק בו, הינה התנהלות חסרת תום לב, בעייתית ולא ישרה.

גם לאחר שחודש הרישום של העותר כמחזיק הנכס לא השיג העותר על החיוב בארנונה.

לימים, פנה העותר שוב בשנת 2011 למשיבה ושוב טען כי איננו מחזיק בנכס. כאמור,לטענת המשיבה, התנהלות זו של העותר לא רק מעוררת תמיהה, אלא בעייתית.

מכל מקום המשיבה טוענת כי במהלך כל השנים ננקטו הליכי גביה כנגד העותר (פירוט הליכי הגביה מובא בסעיף 16 לתגובת המשיבה).

ה. טענה עיקרית שבפי המשיבה היא כי העותר, כאמור, השתהה שיהוי ניכר בהגשת העתירה.

במהלך השנים ידע העותר כי מוטלים עליו חובות ארנונה, אולם מעולם לא שילם כל סכום על חשבון חוב זה.

בענייננו, כך טוענת המשיבה חובות העותר לעירייה ידועות לו כבר משנת 2005.

מכל מקום, משהוטל עיקול על חשבונו של העותר בחודש נובמבר 2014, לא יכול להיות ספק לעותר בדבר החוב שטוענת לו המשיבה. למרות זאת, הוגשה העתירה רק ב-12.5.15, חודשים רבים לאחר חלוף 45 הימים הקבועים בסעיף 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000.

המשיבה טוענת כי אין לקבל את טענת העותר בסוגיית השיהוי ויש, כאמור, לדחות את העתירה על הסף.

ו. העתירה, על פניה, מעלה סוגיות מורכבות.

החוב לו טוענת המשיבה הוא בגין שתי תקופות. האחת שבין נובמבר 1998 לבין מאי 2006 (להלן: "תקופת החוב הראשונה") והשניה מחודש נובמבר 2007 ועד לחודש מאי 2012 (להלן: "תקופת החוב השניה").

העותר מעלה סוגיות כבדות משקל בעניין החיוב הרטרואקטיבי, אשר לדעת העותר נעשה בניגוד להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון לפיה חיוב רטרואקטיבי הוא פסול, ויותר רק בנסיבות חריגות, אשר הנטל להוכחתן הוא על הרשות התובעת.

בדומה לאיסור על הטלת החיוב הרטרואקטיבי טוען העותר גם כנגד הטלת הפרשי הצמדה וריבית רטרואקטיביים לתקופת החוב הנטען.

לטענת העותר המשיבה ידעה עוד בשנת 1999 כי האחים נוריאלי מחזיקים במקרקעין ובחרה שלא לחייבם בארנונה, משכך, אין לקבל את תביעת המשיבה, המבקשת להשית על העותר חיוב רטרואקטיבי.

העותר מפנה להלכה שנקבעה ברע"א 187/05 נאסייר נ' עיריית נצרת עלית (פורסם בנבו) לפיה בתביעות בענייני ארנונה עומדת לרשות העירייה תקופה של שבע שנים, על מנת לממש תביעתה, ובחלוף אותה תקופה אין הרשות רשאית עוד לפתוח בהליכי גביה מנהליים בגין חובות הארנונה.

לטענת העותר מרבית תביעתה של המשיבה התיישנה ובגין חלקה חל שיהוי כבד במהלכי המשיבה לגביית החוב.

סוגיית ההתיישנות והשיהוי - כמו גם טענה נוספת שהעלתה המשיבה (בסיכומיה, אך לא בכתב התשובה) כי החוב המתייחס לשנים 1998 – 2005, הוא בבחינת פסק דין חלוט, שההתיישנות עליו היא בחלוף 25 שנים - הינן סוגיות מורכבות המחייבות בירור מעמיק.

ז. ברם, בטרם דיון בסוגיות המשפטיות, הלא פשוטות, נשוא עתירה זו נראה לי כי יש להתייחס לטענה המקדמית של המשיבה לפיה הוגשה העתירה באיחור ניכר.

המשיבה מוצאת תימוכין לעמדתה בפסקי דין אשר בהם נקבע כי הגשת עתירה באיחור, בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד ובקשה זו התקבלה, די בה כדי לדחות עתירה על הסף. עוד טוענת המשיבה לעניין זה כי מו"מ, כמו גם התכתבות אין בהם כדי לעצור את מירוץ תקופת השיהוי לפרק זמן ממושך (בג"ץ 7712/04 אהובה ויינברג נ' עיריית ת"א יפו (פורסם בנבו) והאסמכתאות המובאות שם).

מנגד טוען העותר לכללים שנקבעו בפסיקה בהתייחס לסילוק על הסף של עתירה שהוגשה בשיהוי.

על פי ההלכה הפסוקה, כידוע, טענת השיהוי מורכבת משלושה רכיבים - השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי ועוצמת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. לדעת העותר בענייננו לא מתקיים שיהוי סובייקטיבי, שכן העותר מיהר ופנה למשיבה עם היוודע לו דבר הליכי הגביה שננקטו נגדו. לדעת העותר לא נגרם בענייננו שיהוי אובייקטיבי וכן לא נגרם נזק של ממש למשיבה. יחד עם זאת, לא הגיש העותר בקשה כדין להארכת המועד להגשת העתירה, למרות שציין במסגרת סיכומי התשובה (סעיף 17) ובלשון רפה יש לומר, כי עותר להארכת המועד להגשת העתירה.

ח. אינני סבורה כי משאכן בפי העותר טענות כבדות משקל בסוגיות ההתיישנות והשיהוי, מן הראוי לסלק את עתירתו על הסף, מן הטעם שלא הוגשה במועד.

בנסיבות העניין נראה לי כי נכון וראוי לאפשר לעותר להגיש בקשה כדין להארכת המועד להגשת העתירה, ובקשה כזו, אם תוגש, תידון על פי העניין.

אשר על כן, אני מתירה לעותר להגיש בקשה כדין להארכת המועד להגשת העתירה וזאת לא יאוחר מיום 22.9.16.

תוגש בקשה כאמור, יוחלט בדבר המשך הדיון.

לא תוגש בקשה להארכת המועד, תידחה העתירה.

המזכירות תעביר אלי את התיק למעקב ביום 23.9.16 או עם קבלת בקשת העותר במועד המוקדם יותר.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתן היום, 7 בספטמבר 2016 בהעדר הצדדים.