רקע

1. לפניי עתירה שעניינה החלטות שניתנו על ידי המשיב 1, משרד הבינוי והשיכון (להלן: "המשיב") בנושא שכר דירה מדורג שנקבע לעותרים בגין מגוריהם בדיור ציבורי ביחס לשנים 2011 עד 2017.
2. העותרים הורים ל- 5 ילדים, עלו מאיראן בשנת 1994, הוכרו כזכאים לדיור ציבורי החל משנת 2007 ומאז מתגוררים בדירת דיור ציבורי בפתח תקווה (להלן: "הדירה"). המשיבה 2 היא חברת עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל (להלן: "המשיבה 2").
3. בדיון שהתקיים ביום 25.1.16 הוסכם על דחייתו כדי לאפשר לעותרים להגיש למשיב רשימת שאלות וטענות ביחס להחלטותיו בנושא מדרוג שכר דירה בנוגע לשנים 2012 ל-2015 (להלן: "ההחלטות הקודמות"). טרם שענה המשיב על השאלון שהופנה אליו, ברם לאחר הגשת תגובתו מקדמית, התחוור למשיב כי מסמכים ונתונים שהוגשו על ידי העותרים למשיבה 2 לא הומצאו, בשוגג, לעיון ועדת הערעורים למדרוג (להלן: "הוועדה") טרם שנתנה החלטתה ביחס למדרוג שכר דירה מחודש ינואר 15'. לפיכך, ביקש המשיב להשיב את עניינם של העותרים לדיון מחודש בוועדה.
4. ביום 9.6.16 קבלה הוועדה החלטה חדשה בעניינם של העותרים (להלן: "ההחלטה העדכנית") המבטלת חלקים בהחלטות הקודמות שנסמכו על מסד נתונים חלקי. בהתאם להחלטה החדשה אושרו לעותרים הנחות בשכר דירה בשיעורים גבוהים של 70%-78% בגין מרבית התקופות נושא העתירה. משכך, צומצמו המחלוקות בין הצדדים באורח ניכר.
5. בגין שתי תקופות נותרה מחלוקת ביחס לגובה ההנחה לה זכאים העותרים בשכר הדירה; האחת – התקופה שבין 1.11.11-30.1.13 בגינה נקבע שיעור הנחה של 25% והשנייה – מיום 1.1.14- 30.6.14 בגינה נקבע שיעור הנחה של 50%. העותרים טוענים כי הם זכאים לשיעורי הנחה גבוהים יותר בגין התקופות הללו.
6. בנוסף, טוענים העותרים כי בהחלטותיו הפר המשיב את כללי המשפט המנהלי והחובות המוטלות עליו. להלן יובאו טיעוני הצדדים;

טענות העותרים

1. העותרים טוענים כי הדיון החוזר בעניינם לא ריפא את הפגמים המנהליים שנפלו בהליכים הקודמים בוועדה. על המשיבים חלות חובות יידוע ואזהרה מראש טרם החלת שינויים בשכר דירה, כמו גם חובת הנמקה ראויה ומתן זכות טיעון. חובות אלו הופרו.
2. באשר לחובת הנמקה נטען כי לא צורף להחלטה פרוטוקול מסודר וההנמקה לכאורה אינה מפורטת, מה גם שנכתבה בכתב יד לא קריא. משכך, נאלצו העותרים להעלות בעתירתם השערות ביחס להחלטות הוועדה ורק לאחר 'גישושים' ממושכים התחוור להם כי החלטות הוועדה התקבלו מבלי שעיינה במסמכים עדכניים.
3. בהתייחסם להחלטה העדכנית, טוענים העותרים כי היא שגויה וכי נפל בה פגם בשיקול הדעת המנהלי של המשיב הואיל והעותרים זכאים להנחות בשיעור גבוה מזה שנקבע בפועל;
4. תחילה טענו העותרים – ביחס לשתי התקופות השנויות במחלוקת – כי שגה המשיב משלקח בחשבון את הכנסות הילדים הבגירים כחלק מהכנסת המשפחה לצורך חישוב שיעור ההנחה בניגוד לנוהל שכר דירה מדורג בשיכון הציבורי (להלן: "הנוהל"). בהמשך, בעקבות תשובת המשיב להשגות העותרים ביחס להחלטה העדכנית, שינו העותרים טעמם וגרסו כי הנוהל אינו בהיר דיו בסוגיה זו. הם הוסיפו כי אף אם יילקחו בחשבון הכנסות הילדים הבגירים, הרי שסך הכנסות המשפחה לחודש, במהלך התקופות השנויות במחלוקת, עובר אך במעט את גובה התקרה המזכה בהנחה. משכך, היה על המשיב להפעיל שיקול דעת ולחרוג מהנוהל בהתחשב במצוקתם הקשה של העותרים.
5. כך, ביחס לתקופה שבין 1.11.11- 30.1.13 – עד לחודש יוני 12' נכללה בחישוב הכנסתה של הבת הבגירה אורלי (להלן: "אורלי"), באופן שהעמיד את ההכנסה הכוללת על 9,667 ₪ בעוד שהתקרה המזכה עמדה על 8,401 ₪. יוצא, כי הכנסת המשפחה עברה את גובה התקרה ב- 1,266 ₪, אולם שכר הדירה הועלה בגין אותה תקופה ב- 1,700 ₪, עליה בלתי מידתית לשיטת העותרים.
6. באשר למחצית השנייה של תקופה זו – החל מחודש יוני 12' ועד סופה – צוין כי בשלב זה עזבה אורלי את הדירה לאחר שנישאה. משכך, גרסו העותרים תחילה כי הכנסת המשפחה פחתה לשיעור הנמוך מגובה התקרה המזכה, אולם בהמשך התחוור להם כי לא כך הוא ובפועל, הכנסתם חרגה מהתקרה המזכה (בהתחשב בכך שמספר הנפשות בדירה ירד מ – 7 ל – 6).
7. חרף האמור, גרסו העותרים כי המשיב הפעיל שיקול דעת שגוי, בהתעלמו מההפחתה הזעומה בהכנסתם אל מול ההפחתה הניכרת בשיעור ההנחה בשכר הדירה. כך, הכנסת המשפחה בניכוי הכנסתה של אורלי עמדה על 8,301 ₪ לחודש בעוד שהתקרה המזכה ל- 6 נפשות עמדה על 7,860 ₪. יוצא, כי עקב חריגה של 441 ₪ מגובה התקרה הקובעת, הופחת שיעור ההנחה לעותרים מ- 78% ל- 25% בלבד ושכר הדירה זינק מ- 700 ₪ לכ- 2,400 ₪.
8. כך אף ביחס לתקופה השנייה השנויה במחלוקת מיום 1.1.14- 30.6.14 – אף לגביה טוענים העותרים כי טעה המשיב בהפעלת שיקול הדעת, כאשר קבע שיעור הנחה של 50% בלבד בשכר דירה, המגלם עלייה של כ- 900 ₪ בשכ"ד, שעה שהכנסת המשפחה חרגה אך ב- 578 ₪ מגובה התקרה המזכה. צוין כי בחישוב כלל ההכנסות לתקופה זו נלקחה בחשבון הכנסתה של הבת הבגירה הודיה (להלן: "הודיה") (הכנסה רעיונית בגובה שליש משכר המינימום).
9. בנסיבות המתוארות ובהתחשב במצבם הקשה, מבקשים העותרים התערבותו של בית המשפט בהחלטה העדכנית. בנוסף עתרו לקבוע כי על המשיב לעמוד בחובותיו המנהליות, כפי שפורטו לעיל, מכאן ואילך ולפסוק הוצאות לטובת העותרים.

טענות המשיב

1. המשיב טוען כי העתירה הוגשה בשיהוי רב ולאחר עשיית דין עצמית מצד העותרים אשר חבים סכומים נכבדים בגין אי תשלום שכ"ד. כן טוען כי אין לקבל את טענות העותרים ביחס לאי מתן זכות טיעון או הפרת חובת ההנמקה. ההחלטות כולן התקבלו לאחר קבלת נתונים ומסמכים שהגישו העותרים והן נומקו במידת האפשר ובאופן שניתן היה להבין את הטעמים העומדים בבסיסן. הוטעם כי בסיס חישוב ההכנסות מפורט בנוהל המפורסם באתר האינטרנט של המשיב. אילו סברו העותרים כי קיימת טעות מסוימת בחישוב יכלו להעלות זאת בצורה ממוקדת בעתירה ולא להעלות תהיות כלליות. המשיב הוסיף כי עם גילוי הטעות בדבר אי העברת מסמכים רלוונטיים לוועדה עובר למתן ההחלטה מינואר 15', נאות המשיב לקיים דיון מחודש בעניינם של העותרים וההחלטה תוקנה, דבר המעיד על התנהלות תקינה מצד המשיב.
2. לגופו של עניין נטען כי אין ממש בטענת העותרים לפיה לא ניתן לכלול את הכנסות הילדים הבגירים בהכנסה הכוללת. הוא הפנה להוראות הנוהל הרלוונטיות (סעיפים 2.18, 2.5 ו- 2.66), עליהן יורחב בהמשך.
3. באשר לשתי התקופות השנויות במחלוקת – טען המשיב כי הוכח שהכנסות העותרים בתקופות השנויות במחלוקות עברו את גובה התקרה המזכה. על אף החריגות, אושרה להם הנחה בשיעור של 25% בגין התקופה האחת ו- 50% בגין התקופה השנייה ואלו נותרו בעינן גם על פי ההחלטה העדכנית. הודגש כי המשיב הפעיל שיקול דעת סביר, הנסמך על ראייה כוללת ורחבה ואין להתערב בו. צוין כי "אין זו דרישה הגונה ומעשית לכמת את שיעורה המדויק של ההנחה וגם את המשקל שניתן לכל אחד מהשיקולים משל מדובר בנוסחה מתמטית. כל מקרה נבחן לגופו תוך מבט רוחבי למצבו של המבקש, ובכלל זה בוחנת הועדה את מצבו המשפחתי, הכלכלי, הסוציאלי, הרפואי של המבקש כמו גם נסיבות פרטניות שייחודיות לכל מקרה" (ר' ס' 30 לכתב התשובה ותצהיר תשובה – נספח 1 לכתב התשובה).
4. המשיב טוען כי אין להשית עליו הוצאות, בנימוק כי לא נהוג לעשות כן בעתירות מנהליות ובנסיבות המתוארות.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה, ככל שהיא נוגעת לסוגיות שנותרו במחלוקת, להידחות.
2. באשר לטענות אודות הפרת חובות מנהליות על ידי המשיב – סבורתני כי אין בה ממש וכי המשיב עמד בחובותיו על פי הדין. היקף חובת ההנמקה נגזר מאופי ההחלטה ונסיבותיה. החלטות הוועדה על פי אופיין וטיבן קצרות וענייניות. העיון בהחלטות הקודמות (נ/1, נ/2 לכתב העתירה) מעלה כי מופיעים בהן עיקרי הטעמים לרבות גובה הכנסות המשפחה וגובה התקרה המזכה. כמו כן, הנוהל, על בסיסו מבוצעים החישובים, ידוע וזמין לכל דורש באתר האינטרנט. לפיכך, אין צורך בהנמקה מפורטת ומעמיקה.
3. אף הטענות בדבר הפרת זכות הטיעון וחובת היידוע בדבר שינויים בשכר דירה – דינן להידחות. החלטות המשיב נסמכו על מסמכים ונתונים שהמציאו העותרים ובכך הם עצמם מימשו את זכות הטיעון. משהתחוור כי נפלה טעות ביחס להחלטה מינואר 15', אשר התקבלה בהעדר מסמכים רלבנטיים, קיימה הוועדה דיון מחודש וקבלה החלטה עדכנית ובכך, נרפא הפגם. ובאשר לחובת התראה – העותרים לא השכילו להוכיח קיומה של חובה כזו על פי הדין. מעבר לנדרש יוער, כי אף אם היו העותרים מקבלים התראה על העלאת שכר הדירה, הרי שלא היה בידם לנקוט צעדים כדי לחסות תחת התקרה המזכה. משכך, הם לא נפגעו כתוצאה מהעדר התראה.
4. לגופן של ההחלטות – מקובלת עלי עמדת המשיב לפיה ניתן לכלול בחישוב ההכנסה המשפחתית את הכנסת בנותיהם הבגירות של העותרים. לעניין זה ראה סעיף 2.18 לנוהל המגדיר מהי "הכנסה קובעת":

"ההכנסה הממוצעת בחודשים הקובעים ולפי כללי המדרוג, של "דיירים חוזיים 'בנים בוגרים' ו'דיירים נסמכים' המתגוררים בדירה בשיכון הציבורי...".

סעיפים 2.5 ו- 2.66 לנוהל קובעים מיהו "בן בוגר" ומיהו "ילד" שאין לכלול את הכנסתו בחישוב ההכנסה הקובעת. עולה מהסעיפים כי "בן בוגר" הוא ילדו של הדייר החוזי מעל גיל 21 ואם הוא משרת בצה"ל ייחשב לילד גם לאחר גיל 21. בנוסף, "בן בוגר" ייחשב מי שהוא מעל גיל 18 ואינו משרת בצה"ל או בשירות לאומי ולא המציא אישור על תאריך גיוס עתידי. סעיף 2.66 משלים את סעיף 2.5 וקובע כי אדם שגילו בין 18 ל- 21 ייחשב ילד רק אם שרת בצבא או בשירות לאומי ולחילופין המציא אישור על גיוס עתידי. הוראות הנוהל ברורות ויישומן בעניינו מלמד על כך שניתן לכלול את הכנסותיהן של אורלי והודיה כבנות בגירות, כפי שנהג המשיב.

1. ודוק, למקרא תגובתם האחרונה של העותרים מיום 15.11.16, עולה כי הם אישרו שהכנסותיהם חרגו מגובה התקרה המזכה בשתי התקופות הרלוונטיות, אולם הם טענו לפגם בשיקול דעת המשיב שמצדיק התערבות בהחלטותיו. אין יסוד לטענות.
2. משחרגו העותרים מגובה התקרה המזכה, נתון למשיב שיקול דעת רחב ואין בית המשפט נוהג להתערב בו אלא במקרים של חריגה ממתחם הסבירות באורח קיצוני. בענייננו, המשיב שקל כל תקופה לגופה, התחשב בנסיבותיהם האישיות של העותרים ואף אישר להם הנחות בשכר דירה חרף הכנסתם הגבוהה במעט מהתקרה המזכה. העותרים לא הצביעו על נימוקים מיוחדים המצדיקים התערבות בהחלטה זו. על פניו, הפעיל המשיב שיקול דעת סביר ואיזן נכונה בין הנסיבות הקשות והמצוקה בה נתונים העותרים לבין האינטרס הציבורי. יש להקפיד בקיום הנהלים למניעת התדרדרות במדרון חלקלק.
3. עם זאת, לא בכדי הוגשה העתירה ובזכותה, תוקנה טעות שנפלה בהחלטת חודש ינואר 15'. די בכך כדי לדחות את טענת השיהוי אשר בפי המשיב וראוי לזכות העותרים בהוצאות.
4. כפוף לאמור לעיל, העתירה נדחית.
5. המשיבים ישלמו לעותרים, ביחד ולחוד שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ז, 14 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.