עניינה של תביעה זו בנזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בשל תקיפתו על ידי הנתבע מס' 1, המשמש ככומר בכנסייה הסמוכה לבית התובע.

פתח דבר

1. התובע הוא תושב עכו, יליד 1950. הבית שבו מתגורר התובע נמצא בשכנות לכנסייה המוחזקת על ידי הנתבעת מס' 2 (להלן: "הכנסייה"). הנתבע מס' 1 (להלן: "הכומר") שימש בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו כומר בכנסייה.

בין הצדדים סכסוך מתמשך וארוך שנים שעניינו החזקת שטחים (חצר ובה מחסנים ומבנה נגרייה) הנמצאים בסמיכות לבית התובע ולכנסייה, ובעניינו של סכסוך זה התנהלו הליכים משפטיים ארוכים. סכסוך זה הוא הרקע לסכסוך אישי בין התובע לבין הכומר, כאשר סכסוך זה התבטא בטענות הדדיות לתקיפות, לאיומים ולהטרדה.

2. ביום 8.4.09 נפצע התובע באורח קשה בידו השמאלית, אשר נחתכה מחפץ חד לכל אורך האמה. כתוצאה מפגיעה זו נותרה לתובע נכות צמיתה.

3. באותה שנה, 2009, ביקשה הכנסייה לבצע פסק דין לזכותה אשר הורה על פינוי חלק של מבנה הנגרייה בו מחזיק התובע, ולשם כך נעזרה בלשכת ההוצאה לפועל ובקבלן מבצע, אשר הקים בתוך שטח הנגרייה קיר אסכורית, במטרה לבנות במקומו קיר קבוע בהמשך ולהרוס את הקיר הקיים, שהוא בפלישה לחצר הכנסייה, על פי פסק הדין.

לטענת התובע, פציעתו נגרמה בשל כך שהכומר דחף אותו בתוך מבנה הנגרייה, וגרם לנפילתו. התובע החליק, לטענתו, על פח אסכורית על הרצפה וניסה להיאחז בפח אסכורית אחר שהיה תלוי באוויר, בשלבי פירוק. הפח ננעץ בזרועו של התובע תוך שהוא נופל, וגרם לחתך ארוך ועמוק בידו.

עוד טוען התובע, כי הכומר ופועליו ראו כי נפגע וברחו מהמקום, מבלי להושיט לו עזרה או להזעיק עזרה רפואית. התובע זחל מהנגרייה החוצה כשהוא מדמם, אז הבחינו בו שכניו, שטיפלו בו והזעיקו אמבולנס.

לטענת התובע, פחי האסכורית נבנו במקום על ידי הכנסייה או מי מטעמה, כחלק מהליכי הוצאה לפועל של פסק דין שניתן בהליך המשפטי, ופורקו על ידי מי מטעם הכנסייה. בכתב התביעה טען התובע כי הכומר הוא שדחף אותו לכיוון פח האסכורית, וכן טען, לחלופין, כי הכנסייה התרשלה בטיפולה בפחי האסכורית המסוכנים, בהתקנתם או בפירוקם.

4. הנתבעים מכחישים מכל וכל את הנטען.

לטענתם, לא היה כל ממשק בין הכומר או מי מטעם הכנסייה לבין התובע ביום האירוע. בניית קיר האסכורית הסתיימה כחודש קודם לכן, והמשך העבודות לא התאפשר לאחר שהתובע חסם את הגישה למקום. הכנסייה לא פירקה את קיר האסכורית, ולא הייתה לה, לטענתה, כל סיבה לפרק את הקיר.

הכומר, לטענתו, כלל לא נכח במקום, וממילא לא דחף את התובע. לטענת הכומר, ביום האירוע שהה בנצרת, בסדנה המתקיימת מדי שנה בסמוך לפני חג הפסחא.

הנתבעים מאשרים קיומו של סכסוך ארוך שנים בינם לבין התובע, אלא שלטענתם, לכל אורך שנות הסכסוך, התובע הוא מי שנוהג באלימות כלפי הכומר, ולא להפך.

5. לנוכח המחלוקת בשאלת הנסיבות פוצל הדיון, כך ששאלת החבות התבררה תחילה. הצדדים ועדיהם העידו, ובהמשך לכך הוגשו סיכומי טענות בכתב.

גרסת התובע וראיותיו

6. כך תאר התובע את האירוע בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 5-8):

"כחודש לפני התאונה, בנה קבלן של הכנסייה 2 קירות מפח אסכורית עם עמודי ברזל בתוך הנגרייה שלי, כאשר קיר אחד באורך של כ-5 מ' לאורך המעבד, והשני ניצב לו בתשעים מעלות במרחק 80 ס"מ מחלונות הנגרייה, כך שסגרו לי את חלונות הנגרייה.

ביום 08/04/09 בעת שחזרתי מקניות בשוק לקראת חג הפסחא, עם כניסתי לבית שלי שמעתי קולות רעש מתוך הנגרייה, יצאתי ממטבח הבית שלי לתוך הנגרייה, הלכתי לאורך כ-5 מ' וראיתי שמחיצות האסכורית שנבנו לפני כחודש, היו מפורקים כמעט לחלוטין, נשאר פח אחד תלוי בסוך המחיצה השנייה. כשהתקרבתי ראיתי 3 עובדים זרים איטלקים גדולי גוף, מפרקים את סוף קיר האסכורית (פח) שהקימה הנתבעת לפני כחודש כמחיצת גבול בתוך הנגרייה שלי שבעכו העתיקה מס' 11/131.

פניתי בערבית לפועלים שאלתי בערבית מה אתם עושים פה? אלה אמרו לי באנגלית GO GO. התקרבתי לכיוון הסולם עליו עמד אחד העובדים, לפתע הגיח הכומר הנתבע מאחורי ודחף אותי קדימה, עקב הדחיפה החלקתי על גבי פח אסכורית נוסף שהיה מוטל על הרצפה, בנפילתי ניסיתי לתפוס בפח אסכורית נוסף שהיה תלוי באוויר, אשר היה בשלב של פירוק, ואז ננעץ הפח בזרועי וחתך את אמת ידי השמאלית, בחתך ארוך ועמוק מהמרפק ועד לאצבעות כף היד.

כאשר הבחינו הנתבע והעובדים שהיו עמו בפריצת הדם מהיד שלי ובתוצאות החמורות של המקרה, ברחו מהנגרייה דרך הכניסה האחורית לחצר, וזאת בלא להגיש לי כל עזרה רפואית, למרות שצעקתי לעזרה, אך איש לא שמע אותי מתוך הנגרייה".

7. בחקירתו הנגדית עמד התובע על גרסתו זו ודבק בה, וכך העיד:

"באותו יום, באתי מהקניות בשוק... הלכתי ועשיתי קניות בשביל פסחא...באתי, נכנסתי הביתה. אני שומע קולות בפנים. נכנסתי בפנים ואני רואה שלושה אנשים בפנים. אני אומר לו "מה אתה עושה" בערבית. אומר לי "פאק יו". קילל אותי. אני מתכוון למתנדבים שלו, כל יום יש לו 20 מתנדבים שהוא מביא, לא פועלים.

אני באתי, הסתכלתי אחורה. הוא ראה אותי (הכוונה הוא – הכומר), הסתובבתי וראיתי אותו יושב על כיסא. הוא קם ודחף אותי. הייתה אסכורית על הרצפה, החלקתי והיד שלי באה על האסכורית שעומדת. הם השאירו אותי מדמם וברחו, ולא הייתה לי שום עזרה, נשארתי על הרצפה. זחלתי לאט לאט ויש תמונות של הדם שלי מתוך הנגרייה עד בחוץ, לבקש עזרה. כשאני נפלתי צעקתי. ירדו השכנים וזאת השכנה מונא היא באה לעזרתי שאלה אותי מה קרה ואמרתי לה שהכומר דחף אותי והם ברחו. יש להם מפתח לדלת האחורית והם ברחו משם, נעלמו. זה מה שידוע לי" (עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 3-18).

התובע לא הסתיר את הטינה העמוקה שהוא חש כלפי הכומר. הוא כינה אותו לא פעם בשם "רוצח" (למשל: עמ' 23 שורה 14), וחזר ואמר כי הכומר "רצח אותי בדם קר" ( עמ' 22, שורה 14; עמ' 23 שורה 6).

עדותו של התובע, אשר נשמעה על פני שתי ישיבות שונות, התאפיינה בהרמת קול ואף בצעקות, בכעס מופגן כלפי הכומר וכלפי באי כוחו, בלשון ציורית ובהתחמקות ממתן מענה לשאלות, בעיקר בכל הנוגע לעברו הרפואי של התובע.

התובע נשאל רבות על אודות מצבו הבריאותי, אשר כולל מחלות קשות שעל חלקן העיד בתצהירו (מחלת סרטן, מחלת סוכרת, מחלת לב), אולם סירב להשיב לשאלות שנוגעות לאירועי סחרחורת ונפילות בעברו, מתוך הבנה, כי ב"כ הנתבעים מבקש לבסס את האפשרות שהתובע נפל מבלי שנדחף על ידי מאן דהוא.

פרוטוקול הדיונים משקף באופן נאמן למדי את מהלך עדותו של התובע, במגבלות הקיימות ביחס לפרוטוקול כתוב של עדות הנמסרת בעל פה.

8. לתובע אין עדיי ראייה אשר יתמכו בגרסתו. בישיבת ההוכחות הראשונה ביקש התובע להעיד שני עדים מטעמו, אף שאלו לא מסרו תצהירי עדות ראשית, ורשות כזו ניתנה לו. בהמשך לכך העידו גב' מונא קשאש ומר וקים גנטוס.

9. גב' קשאש העידה, כי נתנה עזרה ראשונה לתובע עד להגעת האמבולנס למקום, ושמעה מפיו, כי הכומר הוא שדחף אותו. וכך העידה:

"אני שכנה של התובע. חזרתי הביתה. חניתי את האוטו. ירדתי מהאוטו וראיתי כמה אנשים מחוץ לבית של התובע. אני גרה ממש ליד המדרגות. אני עולה במדרגות והמרפסת שלו לידינו. ראיתי כמה אנשים כשירדתי מהאוטו, צעקות של להזמין אמבולנס כי יש משהו. רצתי, ראיתי שהשכן שלי יושב על הרצפה והיד שלו מלאה בדם. התחלתי לשאול מה קרה. הוא התחיל להגיד בקול נמוך שמישהו דחף אותו מבפנים. הוא אמר את השם שלו. הוא אמר שהכומר דחף אותו...

המשכתי לדבר איתו כדי שהוא לא ילך לאיבוד. התחלתי לתת עזרה ראשונה כי אני יודעת לתת עזרה ראשונה בתור מורה. היה לי צעיף ושמתי לו את הצעיף על הפצע, ועם עפרון עשיתי חסימת עורקים. כל הזמן ביקשתי שיזמינו אמבולנס. באותו רגע התובע התחיל לצעוק ולדבר לאט לאט, והרגשתי שהוא הולך לאבד את ההכרה. הוא כמעט איבד את ההכרה. אז הגיע אמבולנס ולקח אותו. ראיתי שהייתה לו זיעה.

אני לא יודעת מי האנשים שהיו שם. אולי היה אחד מהשכנים שם. אני לא הכרתי את האנשים.

לשאלת ביהמ"ש, את הכומר אני מכירה. אני לא ראיתי אותו שם.

היחסים של הכומר ושל התובע לא טובים בכלל. יש ביניהם עניינים.

אין לי קשר כל שהוא עם הכומר. לא לטוב ולא לרע".

(עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 4-24).

בהמשך עדותה העידה גב' קשאש, כי שמעה את התובע מקלל לא פעם, אם כי נזהרה בלשונה כאשר העידה: "אני לא רוצה להיכנס לסכסוכים עם הכומר. צעקות אני שומעת. מקלל כן, אני שומעת. אבל אני יודעת שזה לכומר? אני יודעת שכל הזמן יש להם בעיות... כמו שכולם יודעים גם אני יודעת"(עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 2-10).

כנגד דברים אלו אישרה בעדותה, כי מעולם לא שמעה את הכומר צועק על התובע או מקלל אותו, ומעולם לא ראתה את הכומר דוחף את התובע (שם, שורות 17-22).

10. מר וקים גנטוס, חברו של התובע מזה שנים רבות, העיד גם הוא כי שמע מפי התובע שהכומר הוא שדחף אותו:

"ראיתי אותו בבית החולים. שאלתי אותו מה קרה... שאלת(י) את התובע מה קרה, מה הוא עושה בבית חולים. הוא אמר לי שהכומר עם העובדים שלו דחפו אותו. הוא נפל על אסכורית וזה פצע אותו מאוד קשה. הוא זחל על ארבע עד שהגיע מחוץ לבית והשכנים התאספו והזמינו לו אמבולנס" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 7-25).

בעדותו העיד גם, כי שמע את הכומר פעמיים מדבר על התובע בצורה לא יפה, שלא בנוכחות התובע (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 15-27).

11. כאן המקום לציין, כי ב"כ הנתבעים התנגד לעדויות שמיעה, ואף הביע התנגדות זו מפורשות, הן ביחס לעדותה של הגב' קשאש והן ביחס לעדותו של מר גנטוס.

על פני הדברים ברי, כי מדובר בעדויות שאינן קבילות להוכחת תוכן אמירותיו של התובע, אלא לכל היותר להוכחת עצם האמירה על ידי התובע – לגב' קשאש בסמוך לאחר הפציעה ועוד בטרם הגיע האמבולנס למקום, ולמר גנטוס – למחרת האירוע, בבית החולים.

אציין עוד בהקשר זה, כי מצאתי את עדותה של גב' קשאש אמינה ואובייקטיבית, אלא שכאמור – עדות זו אינה קבילה להוכחת תוכן הדברים. עדותו של מר וקים נמצאה פחות אמינה בעיניי, וברור היה כי הוא מוטה לטובת חברו התובע.

החומר הרפואי הראשוני – מסמכי מגן דוד אדום

12. ממקום האירוע פונה התובע באמבולנס לבית החולים בנהריה.

התובע טופל תחילה על ידי צוות אמבולנס "רגיל" ("לבן"), ובהמשך על ידי ניידת טיפול נמרץ שהוזעקה למקום על ידי צוות האמבולנס. הטפסים שנערכו על ידי צוותי האמבולנסים הוגשו לביהמ"ש באמצעות תעודת עובד ציבור, אולם ב"כ התובע עמד על חקירתם עורכיהם, ועל כן העידו לעניין זה בביהמ"ש מר רוני חורי (פרמדיק טיפול נמרץ), ד"ר אלה אברמוביץ (רופאת טיפול נמרץ), ומר שאוקי חדאד (נהג האמבולנס ה"לבן").

13. ביחס לאמבולנס ה"לבן" הוצגו בביהמ"ש שני עותקים שונים של טופס הפינוי, כאשר ניכר כי מדובר בעותקים של אותו טופס, למעט שוני בחלקו התחתון של הטופס: באחד (זה שצורף לתעודת עובד הציבור) נרשם רק "הנ"ל בן 59", באחר (זה שהגישו הנתבעים כחלק מתיק המוצגים, נספח י"ב) נרשם כך: "הנ"ל בן 59 לאחר נפילה עם חתך עמוק ביד שמאל ידוע כחולה קרדיאלי וסכרתי הוזמן נט"ן להמשך טיפול לאחר בדיקת נתן המשכנו בדחוף למיון".

מר שאוקי חדאד אשר העיד לעניין זה ציין בעדותו, כי הוא אינו יודע להסביר מדוע ישנם שני עותקים שונים. על פי עדותו, הדו"ח נרשם בכתב ידו, אך לא אותה תוספת שבחלקו התחתון. לגביה, הוא לא זכר לומר של מי כתב היד הזה ולא ידע להסביר של מי היא (עדותו בעמ' 39 לפרוטוקול). עם זאת העד אישר, כי הוא נהג בתור מי שהיה הגורם הבכיר בצוות האמבולנס, לקבל מהחולה אנמנזה, אולם אינו זוכר את פרטי המקרה הספציפי (עמ' 42 לפרוטוקול).

אציין כבר בשלב זה, כי אף שניתן לתהות כיצד זה ישנם שני עותקים שונים של אותו טופס, ואף שהעד לא ידע להסביר את הדבר, הרי שאין לכך כל חשיבות ביחס להכרעה בתיק זה. התוספת החסרה אינה מתייחסת כלל לשאלה העומדת בלב המחלוקת בתיק שלפניי, היינו – שאלת הנסיבות, שכן היא נוגעת אך ורק לפרטים אנמנסטיים (אשר ידועים כנכונים דווקא, לאור עברו הרפואי של התובע, כפי שהוא עצמו מצהיר עליו).

14. ביחס לניידת הטיפול הנמרץ (להלן: "נט"ן") הוגש דו"ח חתום על ידי ד"ר אלה אברמוביץ ורוני חורי. תחת הכותרת "אנמנזה" נרשמו הדברים הבאים:

"נקראנו על ידי אשר 38 לבן 59 אשר לדבריו החליק ונפל במדרגות ונחבל ביד שמאל באיזור האמה, בהגעינו הפצוע על מיטת אשר 38 בהכרה מלאה עם חתך עמוק ביד שמאל, מזיע וחוור, דופק רדיאלי באותה יד נימוש חלש, לדבריו איביד הרבה דם, מייד הינחנו חבישה לוחצת על המקום וחובר לעירוי נוזלים, הדימום הופסק, נימדד גם סוכר 451 MG%, הועבר על ידי אשר 38 בדחוף למיון, יש לציין שהפצוע זוכר פרטי האירוע ולא היה אירוע מקדים לנפילה".

פרטים נוספים שמופיעים באותו דו"ח הם מחלות עבר ("מחלת לב איסכמית, לחץ דם גבוה, סוכרת") ותרופות קבועות ("Aspirin, Insulin, המטופל לא זוכר את השאר"), וכן נתוני בדיקות ובהם התייחסות בין היתר למדדי ההכרה, זמן הגעה, שמות אנשי הצוות וכדומה.

15. ד"ר אברמוביץ העידה, כי היא רופאה בעלת ניסיון של שנים רבות כרופאת טיפול נמרץ במד"א, וכי היא חתומה על הדו"ח ואחראית על כל הכתוב בו (עדותה החלה מעמ' 80 לפרוטוקול). כן העידה, כי האירוע הנדון אינו זכור לה כלל, וכי היא יכולה להשיב על פרטי הפינוי על פי הכתוב בדו"ח בלבד.

עוד היא העידה, כי בעת הפינוי היה התובע בהכרה מלאה, והפרטים בדו"ח נרשמו על סמך שיחה ישירה עמו, כך לגבי פרטי האירוע וכך גם לגבי עבר רפואי ותרופות שהמטופל נוטל.

בכל הנוגע לאמירה לפיה "לא היה אירוע מקדים לנפילה" ציינה ד"ר אברמוביץ כי הכוונה ל-"אירועים שיכולים להקדים לנפילה, סחרחורת, חולשה, התעלפות, לחץ דם נמוך, סוכר נמוך. לא נאמר לנו שהיה אירוע כזה" (עמ' 80 לפרוטוקול, שורה 31).

16. בדומה העיד גם הפרמדיק רוני חורי, כי הפרטים האנמנסטיים נלקחו מהמטופל, שהיה בהכרה מלאה, וכי האמירה שלא היה אירוע מקדים לנפילה מתייחסת לאירוע רפואי מקדים (עמ' 70 לפרוטוקול, שורות 11-17). עוד העיד "אם אני מגיע לשטח ואני רואה אדם שנפל, לדבריו, לא ראיתי שהוא נפל, אני מנסה למצוא סיבה רפואית לנפילה ולשלול אותה. הסיבות הן רבות. כשבן אדם זוכר את הפרטים, זה אומר שלא היה אירוע נוירולוגי. אולי מישהו כן דחף אותו, אני לא יודע. אני לקחת את האנמנזה מפיו. אם היה אומר לי שמישהו דחף אותו, הייתי רושם זאת. אם היה מתאר את האירוע, הייתי רושם הכל. כל מה שאומר לנו המטופל אנו רושמים באנמנזה" (עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 6-11).

17. על פי טענת הנתבעים, יש בטופס נט"ן משום הודאת בעל דין, כי כלל לא נדחף על ידי מאן דהוא, אלא פשוט החליק ונפל במדרגות, כפי שמסר בעצמו לצוות הנט"ן.

התובע, מנגד, מעלה בסיכומיו טענות שונות הנוגעות למהימנות המסמכים הנוגעים לפינוי התובע באמבולנס, מועד עריכת הדו"ח, שליחתו וכדומה, כמו גם העובדה שבדו"ח לא נרשם שנעשתה חסימת עורקים מאולתרת (על ידי הגב' קשאש) לפני הגעת האמבולנס. על פי טענת התובע, מדובר בדו"ח לקוי, אשר לא ניתן לקבוע ממצאים כל שהם על פיו.

לטעמי, דין טענות התובע בעניין מהימנות דו"חות האמבולנס להידחות. מדובר בטענות הנוגעות לשולי הדברים, ואין בהן כדי להצביע על פגם ממשי שנפל בדו"חות הפינוי. לא מצאתי כל סיבה לפקפק בנכונות הדו"חות שמילאו צוותי האמבולנסים, ולמעשה על פיהם ניתן לקבוע, כי התובע אמר לצוות הטיפול הנמרץ, כי החליק ונפל במדרגות; ובניגוד לנטען על ידו בתביעה זו.

סיכום אשפוז מבית חולים נהריה

18. על פי טענת התובע, מה שיכול לחזק את עדותו הוא סיכום האשפוז, אשר בו דווקא נרשם, מפיו, כי הותקף על ידי אדם אחר ואז נפל ונפצע מחפץ מתכתי.

אכן בסיכום האשפוז נרשם כי התובע הותקף, לדבריו, על ידי אחר. כך גם נרשם בתעודת חדר המיון שנרשמה ביום קבלתו. למרות שהכיתוב אינו ברור מאוד, ניתן לזהות את המילה "הותקף", ובשפה האנגלית - S/P ASSAULT.

19. מסמכים אלו מלמדים, כי בהגיעו לבית החולים נהריה מסר התובע לרופאיו, כי נפגע לאחר שהותקף על ידי אדם אחר; ובניגוד לדברים שמסר התובע לצוות המטפל בניידת הטיפול הנמרץ.

תיק המשטרה

20. התובע ציין בתצהיר עדותו הראשית, כי על רקע הסכסוך ארוך השנים בינו לבין הכומר, הגיש התובע מספר תלונות במשטרה, וגם הכומר הגיש תלונות נגד התובע (סעיף 13 לתצהיר). כן הצהיר כי "אני גם התלוננתי במשטרה על התקיפה, התלוננתי על כך שהכומר גרם לשריפת המחסן שליד הנגרייה במטרה להשתלט עליו, בניגוד להסכם ולצו בית משפט אשר התייחס לחלקה 128 בלבד. הכומר מצדו הגיש תלונות בכדי להשחיר את פני כאשר מטרתו הייתה מאז ומתמיד לעקור אותי מהשורש שלי ושל אבות אבותיי, ממקום מגורי ומהנגרייה הצמודה לו".

לתצהיר צורף אישור אחד בדבר הגשת תלונה במשטרה, אשר מתייחס לתלונה שהוגשה ביום 26.10.09 (כחצי שנה לאחר האירוע נשוא התביעה), ועניינה איומים ותקיפה סתם, כאשר תאריך תחילת האירוע הנקוב באישור הוא יום התלונה, 26.10.09. עותק התלונה לא צורף לתצהיר.

21. כאמור, חקירתו הנגדית של התובע השתרעה על פני שתי ישיבות, כאשר חלף פרק זמן של מספר חודשים בין האחת לאחרת. כבר בדיון הראשון עומת התובע עם כך, שבניגוד לנטען למעשה לא הגיש תלונה נגד הכומר בגין האירוע נשוא התביעה, אף שהגיש תלונות רבות על אירועים אחרים (ראה לעניין זה עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 14 ואילך). התובע עמד על כך שהגיש תלונה במשטרה גם בגין המקרה דנן:

"ש. אני אומר לך שאתה הגשת תלונות למשטרה על כל מיני עניינים, אבל על העניין שלנו כאן לא הגשת.

ת. ברצינות? אני ניגשת לתוך תחנת עכו. צועק: אני באתי לתחנת עכו אחרי השחרור שלי!

ש. איפה התלונה שלך?

ת. אני אביא לך את זה מהתחנה.

ש. למה לא צירפת את זה לתצהיר?

ת. יש לי את התלונה במשטרת עכו. עכו סגרה את זה.

ש. אתה נתת עדות במסגרת התלונה?

ת. בוודאי. נכון. בטח.

ש. תראה לי את העדות.

ת. אצלכם ואצל בית המשפט.

ש. ואם אני אומר לך שאין כלום.

ת. אתה רוצה להגיד לי שזה מזויף?

ש. אתה אומר דברים שהם לא נכונים.

ת. אני נחבלתי. אני לא אשכח אותו כל החיים שלי. נחבלתי ממנו ומהפועלים שלו. אתה לא מכיר איזה בן אדם זה. הגשתי תלונה, בטח שהגשתי תלונה. למה המטרה לא הגיעה אלי?"

(עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 13-28).

22. אף על פי כן, בישיבת ההוכחות הבאה לא הוצג אישור על הגשת תלונה במשטרה בגין האירוע דנן.

הפעם נשאל התובע, אם ניצל את פרק הזמן שחלף בינתיים כדי להציג את התלונה שהגיש במשטרה, ועל כך הוא השיב: "לא. אני מסרתי תלונה. אחרי שהשתחררתי מבית החולים אני באתי למשטרת עכו. משטרת עכו אדון ראיק הוא נמצא אצל הכומר שמה והוא לא יגיש תלונה. ראיק של נמל עכו. הבנת? אני באתי לתחנת עכו אחרי שהשתחררתי מהבית חולים. זה המשטרה גם היא לא בסדר. לא באה לבקר אותי בבית חולים באירוע כזה. אני הגשתי תלונה אחרי שהשתחררתי. הבנתי? הגשתי אחרי שהשתחררתי" (עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 8-12).

ובהמשך נשאל שוב אם הלך למשטרה והשיב שכן, וכאשר נשאל מתי השיב – "אמרו שזה תיק ישן" (שם, שורה 16).

23. כאן המקום לציין, כי הנתבעים דווקא ביקשו לזמן נציג משטרה שימציא תעודת עובד ציבור ולה יצורפו תיקי התלונות, ובמיוחד תלונה אם הוגשה בעניין האירוע מיום 8.4.09 (בקשה מס' 23). לא מצאתי בתיק כי הוגשה תע"צ כזו, אולם הנתבעים הגישו תיק מוצגים ובו מסמכים מתיקי משטרה שנפתחו בעקבות תלונות הדדיות וכן רשימת תיקי משטרה.

רשימה זו מלמדת על כי התובע הגיש תלונות נגד הכומר בשל כך ש"לקח לו חלק מהחנות שהוא לא הרוויח בבית משפט" בשנת 2008; בשל כך שהכומר "ירק לכיוונו וזרק עליו אבן והאבן פגעה בו" משנת 2013; תלונה על גניבה בשנת 2012; תלונה על איומים שהוגשה ביום 1.9.09 ותמציתה – "איומים, מדובר בסכסוך מוכר ומתמשך של המתלונן עם הכומר בכנסייה בעכו העתיקה", ועוד תלונה מיום 26.10.09 – כאשר לדבריו הכומר תקף אותו (ביחס לתלונה אחרונה זו צורף על ידי התובע לתצהירו האישור בדבר הגשת תלונה, כאמור לעיל).

מרשימה זו ניתן להסיק דווקא, כי לא הוגשה תלונה במשטרה בעקבות האירוע נשוא תביעה זו, אירוע חמור פי כמה מאירועים אחרים שעליהם כן התלונן התובע. התובע לא פנה, אפוא, למשטרה בסמוך לתקיפתו הנטענת על ידי הכומר, על מנת להתלונן על תקיפה הגורמת חבלה של ממש, כפי שניתן היה לצפות בנסיבות דנן, ואין לו כל הסבר לכך.

24. ומנגד, הוגשה הודעת הכומר במשטרה מיום 22.4.09, במסגרת תלונתו של הכומר על התובע (מוצג נ/4), תלונה אשר הוגשה כשבועיים בלבד לאחר פציעתו של התובע.

בתלונה זו מלין הכומר על כך, שלאחר הקמת קיר האסכורית על ידי הכנסייה על פי צו בית משפט "מישהו העלים את 2 המנעולים ובתוך הנגרייה הוציא את רוב לוחות האסכורית והעמודים שעושים את ההפרדה ומכיוון שרק לג'ובראן בחר יש גישה לנגריה ולשטח הזה אני חושד בו" ועוד הוסיף "חוץ מזה שהשוטר ראיק שובש סיפר לי שג'ובראן נפצע באזור הנגרייה בזמן שפינה את הלוחות".

לטענת התובע בסיכומיו, מדובר בתלונת סרק מניפולטיבית שהגיש הכומר. לטעמי, ניתן ללמוד מהדברים דווקא, כי הכומר לא חשש להתלונן כנגד התובע במשטרה, זמן קצר לאחר פציעתו, ואף להזכיר את הפציעה ואת נסיבותיה, ולא מתוך מניפולציה דווקא. עוד מלמד עיון בתלונה כזו, כי באותה עת כבר השתחרר התובע לביתו (על פי המסמכים הרפואיים שוחרר ביום 19.4.09), ושוב נתקל הכומר, לטענתו, בקללות מצד התובע (חלקה השני של התלונה הנ"ל, שורה 25 ואילך ב-נ/4), ומכל מקום, תלונה של התובע כנגד הכומר, בסמוך לאחר שחרורו מבית החולים – לא הוגשה.

גרסת ההגנה

26. על פי טענת הנתבעים – לא היו דברים מעולם: לא זו בלבד שהכומר מכחיש כי דחף את התובע, כטענתו, הוא טוען, כי כלל לא היה במקום ביום 8.4.09, ויתרה מכך על פי טענת הנתבעים, קירות האסכורית הוקמו לבקשת הכנסייה על ידי הקבלן מיכאל תותרי (להלן: "תותרי"), במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ביום 11.3.09, הם לא פורקו על ידי מי מטעם הכנסייה, ולא הייתה כל סיבה לפרקם בטרם נבנה במקומם קיר הלבנים הקבוע.

27. לתמיכה בטענות הנתבעים בעניין זה הוגשו, מלבד תצהירו של הכומר, גם תצהירו של תותרי ותעודת עובד הציבור מרשות הגבייה והאכיפה לעניין הליכי פינוי שבוצעו ביום 11.3.09 (לתע"צ צורפו דו"ח הפינוי, תמונות מתיק ההוצל"פ וכן תצהיר שהגיש התובע במסגרת בקשה כל שהיא שהוגשה לרשם ההוצאה לפועל, חתום בפני עו"ד נאדר דיב מיום 8.6.09).

28. תותרי העיד בתצהירו, כי שימש במשך שנים קבלן מטעם הכנסייה לביצוע עבודות שונות. על פי תצהירו, לאורך השנים היה התובע משתולל ולא מאפשר ביצוע עבודות, לא רק בחצר אלא גם במנזר עצמו.

עוד הצהיר תותרי על כך שבשנת 2009 הגיע למקום כאשר שהו שם גם עורכי דין של הכנסייה, גם נציגי ההוצאה לפועל וגם אנשי משטרה, ובעזרתם של האחרונים נכנס תותרי לתוך מבנה הנגרייה, שם התקין קירות אסכורית בגובה של 2 מטרים. קירות האסכורית סימנו את תוואי המעבר אל חצר המנזר, בהתאם לתכנית שערך מהנדס מטעם הכנסייה.

תותרי הצהיר עוד, כי לא ניתן היה להשלים את כל העבודה באותו יום, ולכן לא נהרס הקיר הדרומי של הנגרייה. הוא התכוון לחזור למבנה ביום אחר, כדי לתמוך את התקרה בקיר חדש, ורק אז להרוס את החלק הדרומי של הנגרייה. אלא שיומיים מאוחר יותר, כאשר ביקש לחזור ולהשלים את העבודה, גילה כי התובע חסם את הכניסות של המעבר, ולכן לא ניתן היה להיכנס לתוך מבנה הנגרייה ולסיים את העבודה.

על פי תצהיר תותרי, שמע כי התובע מאשים את פועליו בכך שדחפו אותו וגרמו לפציעתו ביום שבו הקימו את קירות האסכורית, אולם הדבר אינו נכון.

29. לעניין זה עולה מעדות התובע, כי על פי גרסתו האירוע אינו קשור לתותרי או לפועליו, שכן מי שעסק בפירוק האסכורית היה הכומר, ביחד עם מתנדבים איטלקיים. לעניין זה ראה עדות התובע בעמ' 60, שורות 21-22, וכן בעמ' 57, שורה 33.

כאמור, הכומר מכחיש כי פירק את האסכורית, וגם מעדותו של תותרי עולה, כי לא הייתה כל כוונה לפרק את האסכורית, אלא רק בהמשך העבודה, לאחר בניית קיר חדש (המשך שלא התאפשר משום שהמנעולים במקום הוחלפו ולא הייתה גישה למקום).

כאן המקום לציין, כי התובע עצמו הגיש תצהיר לתיק ההוצאה לפועל (נ/3, תצהיר שנחתם ביום 8.6.09 – חודשיים לאחר הפציעה), ובו הוא מצהיר כך:

"2. ביום 11/3/09 בוצע פינוי של השטח שבמחלוקת וזאת על פי צו של כב' ראש ההוצאה לפועל.

3. הפינוי אכן בוצע אולם הזוכה המשיכה בביצוע עבודות בשטח שאינו שייך לה ומחוץ לתחום השטח שבמחלוקת.

.......

9. יצוין כי בעת ביצוע העבודות על ידי הזוכה ביקרתי בשטח על מנת לבדוק את הנעשה וגיליתי כי עובדים מטעם הזוכה פלשו שטח ששייך לי ומבצעים בו עבודות של בניית קיר.

10. כמו כן, בעת שניסיתי לשוחח עם אחד העובדים הותקפתי ונפצעתי קשות כתוצאה מחתכים עמוקים בגידים של יד ימין".

אף שפרטי הפציעה, לכאורה, אינם רלבנטיים לאותה פנייה לרשם ההוצאה לפועל, ראוי לציין כי בתצהיר זה אין התייחסות לכך שהכומר דווקא הוא שתקף את התובע, מי שנכח במקום היו "עובדים" ולא מתנדבים מאיטליה, וגם אין טענה כי נעשה פירוק של אסכורית על ידי אותם עובדים.

30. מכאן לעדותו של הכומר עצמו.

הכומר מפרט בתצהירו, כי הוא אזרח איטלקי, המתגורר בעכו מזה 21 שנה, ומשמש כראש העדה הלטינית בגליל המערבי וכנציגה של האגודה הדתית מטעם הוותיקן, קוסטודיאה די טרה סנטה. עוד הוא מפרט את פרטי הסכסוך בין הכנסייה לבין התובע וההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניין אותו סכסוך.

הכומר מתייחס לבניית קירות האסכורית על ידי הקבלן תותרי, שאותו הזמינה הכנסייה לביצוע עבודה זו, אשר בוצעה בנוכחות אנשי משטרה ובמסגרת הליכי הוצאה לפועל.

על פי הנטען בתצהיר הכומר, מעשה התקנת לוחות האסכורית בוצע ביום 11.3.09, על ידי אנשי ההוצאה לפועל ולא על ידי אנשי הכנסייה. עוד נטען, כי טענת התובע שאנשי הכנסייה פירקו את לוחות האסכורית היא טענה תמוהה, שכן הכנסייה היא זו שביקשה לבנות את קיר האיסכורית, ואין כל היגיון שתפעל לפירוקו.

נוסף על הדברים האמורים מתייחס הכומר בתצהירו לבקשות הדדיות שהוגשו על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת, על רקע התנהלות התובע לאורך השנים, כאשר על פי הנטען כל מפגש בין הכומר לבין התובע לווה בקללות, צעקות וגידופים מצדו של התובע, ולעתים אף איומים בנוכחות אורחיו של הכומר.

לתצהיר צורפו החלטות של בימ"ש השלום בחיפה בשתי בקשות כאמור (ה"ט 23782-09-12, 9606-09-14). בעוד בקשת הכומר התקבלה וניתן צו כנגד התובע, דחה ביהמ"ש את בקשת התובע למתן צו כנגד הכומר.

31. בסיכומיו טוען התובע, כי עדות הכומר לא הייתה אמינה, וכי הכומר ניסה מתחילת ההליך להרחיק את עצמו ואת הכנסייה מחצר הנגרייה ומלוחות האסכורית.

בטענות אלו של התובע איני מוצאת ממש.

אכן, בתצהירו של הכומר נרשם (סעיף 13), כי מעשה התקנת לוחות האסכורית בוצע על ידי אנשי ההוצאה לפועל; אולם לא ניתן לנתק סעיף זה מהתצהיר בכללותו, שבו מאשר הכומר, כי הכנסייה היא זו שביקשה את בניית קיר האסכורית לשם מימוש פסק הדין, היא זו שפנתה ללשכת ההוצאה לפועל והיא זו שהזמינה את הקבלן תותרי לשם ביצוע העבודה (סעיף 10). כך גם העיד תותרי, כעד מטעם הנתבעים.

הכומר לא ניסה להרחיק את עצמו או את הכנסייה מבניית קיר האסכורית. המעשה שהכומר מכחיש הוא פירוק קיר האסכורית, כאשר על פי טענתו, הכנסייה ביקשה לבנות קיר זה ולא לפרקו, אלא אך לאחר בניית קיר קבוע במקומו ופירוק הקיר הקיים; המשך אשר לא התאפשר, לטענת הכומר, בשל התנהלותו של התובע עצמו.

32. התובע מוסיף וטוען, כי טענת הכומר והכנסייה כי לא הם פירקו את האסכורית – הופרכה, זאת משום שהוכח כי קיר האסכורית נבנה כפתרון זמני בלבד, משמע היה צורך בפירוקו בהמשך.

טענה זו אין בה ממש. מלכתחילה טענה הכנסייה כי קיר האסכורית נבנה כשלב ראשון, אשר אמור היה להיות לו המשך, וכי ההמשך לא התאפשר בגלל התובע (סעיפים 20-21). אין כל רבותא בעובדה שבמהלך המשפט הוכח כי קירוי האסכורית היה שלב זמני בלבד.

33. נוסף לטענותיו הנ"ל של הכומר טען הכומר בתצהירו, כי ביום האירוע, 8.4.09, הוא היה בכנסייה בנצרת, בסדנת "התבוננות רוחנית" שמתקיימת מדי שנה, במשך כל היום, ביום רביעי שקודם לחג הפסחא. הכומר צרף לתצהירו אישור חתום על ידי הבישופ מרקוצו בדבר נוכחותו בסדנה בנצרת ביום האירוע. כן הוגש תצהיר של הכומר עבדו עבדו, המשמש ככומר העדה הלטינית בחיפה, אשר הצהיר כי הכומר נכח עמו בסדנה בנצרת ביום 8.4.09, כמדי שנה ביום רביעי שקודם לחג הפסחא.

על פי טענת התובע, טענת אליבי זו לא הועלתה בכתב ההגנה, והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה. אין לקבל טענה זו. אין מדובר בחקירה משטרתית הנערכת בסמוך לאחר האירוע, שאז מצופה מהחשוד לספק אליבי, אם יש לו, בהזדמנות הראשונה. עסקינן בתביעה אזרחית שהוגשה שש שנים לאחר האירוע, ודי בכך שבכתב ההגנה הכחיש הכומר את התקיפה המיוחסת לו.

מעבר לכך טוען התובע, כי מעדויותיהם של הכומר והכומר עבדו עולה, כי עד השעה 18:00 כבר יכול היה הכומר לחזור לעכו, כאשר האירוע נשוא התביעה התרחש בשעה 18:30, ולמעשה עלה מעדותו של הכומר עבדו כי בשעת האירוע לא היה יחד עם הכומר.

איני סבורה כי יש צורך להכריע בטענה זו של התובע, אף שיש בה ממש מבחינת היתכנות הנוכחות של הכומר בעכו בשעת האירוע; שכן הנתבע אינו חייב להוכיח אליבי על מנת להביא לדחיית התביעה נגדו. יש צורך לדון בטענת האליבי ולהכריע בה רק אם נמצא, כי גרסת התביעה מהימנה, וכפי שיפורט להלן – לא כך מצאתי.

ניתוח הראיות – דיון והכרעה

34. בעל דין המבקש להוכיח טענתו במשפט אזרחי נדרש לעמוד בחובת ההוכחה, המורכבת משני יסודות: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה. נטל השכנוע נוגע לחובה המוטלת על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי הצד שכנגד על פי מאזן ההסתברויות. נטל הבאת הראיה הוא נטל נלווה, לפיו נדרש בעל דין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. חובת הבאת הראיות היא דינאמית, ועשויה לעבור מצד לצד במהלך המשפט (ראה, למשל, ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ג'מאל ח'יר, 24.9.15).

נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהוכחתה של הטענה מקדמת את ענייניו, על פי הכלל הבסיסי לפיו "המוציא מחברו - עליו הראיה". לפיכך על התובע החובה להוכיח את העובדות שבבסיס תביעתו: "נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו" (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 981).

במשפט האזרחי נטל השכנוע נקבע על פי "הטיית מאזן ההסתברות". מי שמוטל עליו הנטל צריך לשכנע את ביהמ"ש, במידה של 51% לפחות, כי גרסתו סבירה יותר מזו של הצד שכנגד.

מידת הוכחה זו חלה גם מקום בו מייחס התובע לנתבע התנהגות בעלת אופי פלילי. לעניין זה דחתה הפסיקה בישראל קיומה של מידת הוכחה שלישית, בין מאזן ההסתברויות האזרחי, לבין מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי – שהיא "מעבר לספק סביר" – ונקבע, כי קיימות שתי מידות הוכחה בלבד, האזרחית והפלילית. עם זאת, נקבע בפסיקה, כי כמות הראיות שיהא בה כדי לספק את מידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי עשויה להשתנות על פי מהות הנושא ומידת החומרה של המעשים המיוחסים לנתבע (ראה לעניין זה: ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 33, 5.10.06).

35. במקרה זה שלפניי מייחס התובע לנתבע התנהגות שהיא בעלת אופי פלילי: לא זו בלבד שהכומר, על פי טענתו של התובע, דחף אותו וגרם לפציעתו הקשה מלוח האסכורית, אלא שהוא אף נטש אותו פצוע ומדמם מבלי להושיט לו כל עזרה. התובע נדרש, אפוא, להעמיד תשתית ראייתית הולמת להוכחת תביעתו. אף על פי כן מבקש התובע להסתפק, למעשה, בעדותו היחידה, כאשר לחיזוקה הוא מבקש להישען על עדויותיהם של השכנה גב' מונא קשאש וחברו מר וקים גנטוס, אשר העידו על הדברים שאמר להם התובע.

כל שיכלו העדים להעיד הוא על דברים שאמר להם התובע. עדויות אלו אינן קבילות כראייה לאמיתות תוכן הדברים, אלא לכל היותר לעצם אמירתם. התובע לא טען בסיכומיו כי מתקיים ביחס לאיזו מהעדויות חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. עסקינן, אפוא, בעדויות מפי השמועה, שאינן קבילות לאמיתות תוכן הדברים, ולכל היותר יכולות להוות חיזוק לטענות התובע (במובן זה שהן מעידות על עקביות הטענות ועל כך שנולדו בסמוך לאחר המעשה).

36. מכאן, שנותרנו עם עדותו היחידה של התובע, שהינו בעל דין במשפט אזרחי. לעניין זה קובע סעיף 54 לפקודת הראיות:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1) ...

(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;

(3) ...".

יובהר, כי לעדותו של התובע לא נמצא סיוע ממקור חיצוני כל שהוא. לכל היותר, נמצא חיזוק מסוים בעדויותיהם של מי ששמעו מפיו של התובע, כי הכומר הוא שדחף אותו. עדיין מדובר בעדות יחידה של בעל דין.

החובה אשר חלה על בית המשפט בהקשר זה, אם החליט להכריע על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, היא לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. כך למשל נפסק, כי אם בית המשפט נותן "אמון מלא" באותה עדות יחידה – להבדיל מהעדפתה על פני האחרת – הרי שיש בכך פירוט ראוי, העומד בתנאי סעיף 54 הנ"ל (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733). ואולם, בית המשפט אינו יוצא ידי חובתו בכך ש"הזהיר את עצמו", אלא נדרש "טעם אמיתי – טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר – שיש להעלותו על הכתב כמצוות החוק" (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממנהל מקרקעי ישראל נ' יצחק, פ"ד כז(1) 768, 771), ומעבר לכך נדרש כי הנמקת בית המשפט תהיה ניתנת לביקורתה של ערכאת הערעור (ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, 212).

37. כפי שיפורט להלן, ניתוח הראיות שהובאו בפניי – עדותו של התובע לצד יתר הראיות – הביאני למסקנה כי לא ניתן להסתפק בעדותו היחידה של התובע ולהורות על פיה על קבלת התביעה.

עדותו של התובע, כשלעצמה, לא הייתה ממין העדויות אשר מעוררות אמון מלא. כאמור, היא התאפיינה בהרמת קול, בלשון בוטה ובתוקפנות. אך גם אם אניח כי הרמת הקול והלשון הציורית שבה השתמש התובע נבעו ממבנה אישיותו ומהרגישות הרבה שיש לו ביחס לפגיעה נשוא התביעה וביחס לכומר ולמחלוקות עמו, לא אוכל לומר כי היה בעדות כדי לעורר אמון, ודאי לא אמון מלא. לצד הרמת הקול והסגנון הבוטה שאפיין את התובע נשמעו לא מעט תשובות מתחמקות ותשובות שקשה לתת בהן אמון מסוג "לא זוכר", כאשר ניתן היה לצפות לתשובה אחרת.

כך, בכל הנוגע למצב הרפואי של התובע, התאפיינה עדותו בהתחמקות ובשכחה חוזרים ונשנים, כל אימת שנשאל ביחס לאירוע של נפילה, חולשה בגוף, סחרחורות וכדומה, אף שכל השאלות מגובות היטב בחומר הרפואי שהגישו הנתבעים (תיק מוצגים – נספחים י"א, י"ג). התובע הבין היטב, תוך כדי חקירתו הנגדית, כי הנתבעים מנסים להוכיח אפשרות שהוא נפל ללא קשר לדחיפה כל שהיא, ולכן בחר שלא להשיב באופן ישיר וישר לשאלות שעסקו באירועי נפילה, סחרחורת או חולשה.

מעבר לכך, מעדותו של התובע עלה בבירור, כי התובע מאשים את הכומר ואת הכנסייה בכל סבלותיו, נוטר להם טינה עמוקה ורבת שנים ורואה בהם כמי שגזלו ממנו את רכושו ואת בריאותו. גם עובדה זו הקשתה על מתן אמון בגרסתו.

38. גם אם ניתן לראות בעדותה של גב' קשאש ובמסמכי בית החולים, לפיהם התובע מסר כי הותקף, משום ראיות מחזקות, הרי שמדובר בראיות שמקורן אינו אלא התובע עצמו (להבדיל מסיוע שמגיע ממקור נפרד, חיצוני).

אוסיף לכך, כי ישנן ראיות אשר דווקא מחלישות את גרסת התביעה ואת האמון שניתן לתת בה, ובהן מסמכי מגן דוד אדום, אשר לפיהם התובע מסר כי נפל במדרגות. מסמכים אלו מתעדים את דברי התובע לצוות המטפל, ולא מצאתי סיבה לפקפק בנכונות האמור בהם, ודאי לא לאחר ששמעתי את עדויות אנשי הצוותים.

כך גם, העדרה של תלונה במשטרה בסמוך לאירוע מעלה תהייה לעניין גרסתו של התובע. התובע לא היסס לפנות למשטרה ולהתלונן על הכומר לא פעם בגין איומים או תקיפה סתם, אולם דווקא האירוע הנדון, שבו נפגע התובע באופן ממשי, לא התבטא בתלונה במשטרה.

ראייה מחלישה אחרת היא התצהיר שנתן התובע במסגרת תיק ההוצל"פ, חודשיים בלבד לאחר פציעתו, ובו הוא טוען כי "הותקף" בזמן שניסה לשוחח עם "אחד העובדים", אולם אינו טוען באותו תצהיר כי הכומר הוא שדחף אותו.

39. אם לא די בכך, הרי שמצאתי את עדות הכומר מהימנה. על אף כל הטענות המפורטות בסיכומי התובע, לא מצאתי בסיס לטענה כי הכומר הוא מניפולטיבי ושקרן, והרושם שהותיר עליי הכומר הוא של אדם אמין דווקא, ישר דרך ובוודאי שלא אלים.

40. סיכומו של דבר, על מנת שהתובע ירים את הנטל המוטל עליו, וישכנע את ביהמ"ש, כי הכומר דחף אותו וגרם לפציעתו הקשה, יש צורך בראיות טובות, באיכות ובכמות, ואילו כאן אין לפניי אלא עדותו של התובע עצמו, עדות שאין לה סיוע ממקור חיצוני, והעדות אינה כזו שניתן לתת בה אמון מלא, בשים לב לנסיבות בכללותן.

אני דוחה, אפוא, את הטענה, כי הכומר דחף את התובע וגרם לפציעתו מפח האסכורית, כמו גם את הטענה כי עזב אותו מדמם וברח מבלי להושיט עזרה.

רשלנות(?)

41. טוען התובע, לחלופין, כי יש לחייב את הנתבעים לפצות אותו בגין נזקיו, משום שהכנסייה היא שהתקינה את קירות האסכורית שמהם נפצע, ומשום שמדובר בחפץ מסוכן שבשליטתה של הכנסייה, ולפיכך הנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות עובר אל כתפי הכנסייה.

42. אני מקבלת את טענת הנתבעים, לפיה יש לדחות טיעון חלופי זה.

"סיפור התביעה" אינו סיפור של רשלנות, אלא של תקיפה מכוונת. על כך נוהל ההליך המשפטי כולו. התובע אינו מתאר אירוע תאונתי כל שהוא, של מעידה או היתקלות בלוחות האיסכורית, באופן שבו ניתן להניח כי התקנה רשלנית שלהם היא שגרמה לפציעה. לא ניתן לזנוח את עילת התביעה (תקיפה) ולאמץ אחרת (רשלנות) כאשר מתברר כי העילה המקורית לא הוכחה.

אמנם טענת הרשלנות הועלתה בכתב התביעה, כטענה חלופית, אולם לא הובאה כל ראייה לעניין הרשלנות הנטענת, ואף בתצהיר עדותו הראשית שותק התובע בעניין הרשלנות. כך גם לא הובאה כל חוות דעת של מומחה לעניין רשלנות בביצוע העבודות בכלל או בהתקנת האסכורית בפרט.

43. יתר על כן, מהראיות שנשמעו בפניי עולה, וכך ניתן לקבוע פוזיטיבית, כי הכנסייה (או מאן דהוא מטעמה) לא עסקה כלל בפירוק האסכורית, אלא אך בנתה אותה, מתוך כוונה לפרק אותה בשלב הבא, לאחר בניית קיר קבוע ופירוק הקיים, אלא שהשלב הבא – לא הגיע מעולם.

לא זו אף זו, מעדותם של הכומר ושל תותרי עלה, כי לאחר השלב הראשון נמנעה מאנשי הכנסייה והקבלן מטעמה הגישה למקום, על ידי התובע עצמו. עדויות אלו משתלבות עם כלל הנסיבות, כפי שפורט לעיל, ואני מקבלת אותן.

על כן, אם נפצע התובע מלוח אסכורית מפורק (וסביר שכך אכן אירע, לנוכח התמונות מזירת האירוע – הנגרייה), הרי שהדבר היה בזמן שנמנעה מהכנסייה כל גישה אל הנגרייה, לאחר שהקבלן מטעם הכנסייה הותיר את המקום כשקיר האסכורית בנוי ושלם, ולאחר שמאן דהוא פירק את הלוח.

על כן, אני דוחה לגופן את טענות התובע בדבר רשלנות מטעם מי מהנתבעים.

סוף דבר

44. לאור כל האמור לעיל, תביעת התובע נדחית.

45. נוכח דחיית התביעה, על התובע לשאת בהוצאות הנתבעים. עם זאת, לא אתעלם מכך שהתובע הוא אדם דל אמצעים, המיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי. נוסף על כך, התובע סובל ממחלות שונות ולמעשה מדובר באדם אשר הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה, שנים רבות לפני התאונה הנדונה. למרבה הצער, מצבו הבריאותי של התובע הלך והדרדר גם לאורך תקופת ניהול המשפט.

בשים לב לכל אלו, אחייב את התובע בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסכום מתון וכולל של 10,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ט, 25 יולי 2019, בהעדר הצדדים.