בפניי בקשה לתיקון כתב התביעה.

1. התובעים הגישו נגד הנתבעת תביעה לפיצויי הפקעה בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין שונים שפורטו בסעיף 4 לכתב התביעה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג – 1953. בסעיף 7 לכתב התביעה טענו התובעים, כי "בשלב ראשון, אמדה הנתבעת את הפיצויים לפי שמאות היסטורית שבה נאמדו המקרקעין לפי מחירים שנעו בין 600 – 2,000 ל"י לדונם למועד הקובע...ובהמשך, לפי שמאות שבה נקבעו מחירים גבוהים יותר הנעים בין 3,500 – 15,000 ל"י למועד הקובע...". על כן, ביקשו התובעים לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצויי הפקעה בהתאם למחיר הריאלי של המקרקעין כפי שיוכח על ידם.

2. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו היא טענה, כי מדובר בתביעת מרמה שכן בין התובעים לנתבעת נחתם הסכם פיצויים כבר ביום 4.6.1992, שלפיו שולמו לתובעים פיצויים מלאים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין נושא התביעה (להלן: "הסכם הפיצויים").

3. נוכח הטענה שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה כאמור לעיל, הגישו התובעים בקשתן דנן לתיקון כתב התביעה, בגדרה הם מבקשים לאפשר להם לתקן את כתב התביעה בהתאם לנוסח כתב התביעה המתוקן שצורף לבקשה. בבקשה ובנוסח כתב התביעה המתוקן טענו התובעים, כי עובדת חתימתם על הסכם הפיצויים אינה שנויה במחלוקת אך היא נשכחה מהם בעת הגשת כתב התביעה המקורי ועל כן הם לא התייחסו להסכם שנחתם במסגרת כתב התביעה המקורי. הם טענו עוד, נוכח השומה משנת 2009 שהעריכה את שווי הזכויות בקרקע הרבה מעל השווי שלפיו חושבו הפיצויים, יש לחייב את הנתבעת בהתאם לשווים הריאלי של המקרקעין במועד הקובע, שכן לטענתם, הנתבעת נהגה בהם בהטעיה ובשרירות עת שילמה להם פיצויים לפי הערכות השווי המקוריות.

4. דין הבקשה להידחות. בית המשפט יתיר תיקון כתב התביעה כאשר התיקון דרוש על מנת לאפשר לבית המשפט לדון בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. ברם, כאשר התיקון אינו משרת אינטרס של התובע וברור על פניו, כי לא תצמח מהתיקון תועלת כלשהי, אין טעם בתיקון כתב התביעה כמבוקש, שכן אין בתיקון כאמור כדי לאפשר לבית המשפט לדון בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין.

כפי שניתן להיווכח מעיון בנוסח כתב התביעה המתוקן שצורף לבקשה, הטענה בדבר הטעיה ושרירות מבוססת על שומה שנערכה על ידי הנתבעת בשנת 2009 כאשר הסכם הפיצויים נערך בשנת 1992, כ- 17 שנים קודם לכן. המבקשים אינם מפרטים במה התבטאה ההטעיה שהם מייחסים לתובעת, מדוע היא נהגה בהם בשרירות בשנת 1992, והסתפקו בטענה כי בשנת 2009 הוצאה על ידי הנתבעת שומה שונה מהשומה עליה התבסס הסכם הפיצויים. טענה זו לא ניתן לקבל. שוני בין השומה שנערכה בשנת 1992 לשומה שנערכה בשנת 2009 אינה מצביעה כשלעצמה העל טעיה או על שרירות מצידה של הנתבעת ואין בה כשלעצמה כדי להקים עילה לביטול הסכם הפיצויים מחמת הטעיה ושרירות.

זאת ועוד, תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת, כי "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית...ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכת הטענות". הטענה, כי הנתבעת נהגה בתובעים בהטעיה ובשרירות היא מסוג הטענות המחייבות פירוט בכתב התביעה. מאחר שהפירוט שניתן בכתב התביעה אינו מצביע על הטעיה ושרירות, אין מקום להיעתר לבקשה, על מנת לאפשר לתובעים להעלות טענה שלא הובאה לגביה תשתית עובדתית ראויה, שכן טענת ההטעיה והשרירות נידונה לכישלון מראש.

5. נוכח כל האמור, הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחית. התובעים ביחד ולחוד ישלמו לנתבעת הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪.

6. מאחר שהנתבעת לא הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף והעלתה טענתה זו רק במסגרת התגובה לבקשה, אינני רואה להידרש לטענה זו במסגרת זו. ככל שהנתבעת סבורה, כי דין התביעה להידחות על הסף, עליה להגיש בקשה מפורטת ונפרדת בעניין.

7. מטעם הנתבעת הוגש כתב הגנה ועל כן, הנני מורה למזכירות להעביר את התיק לכב' הנשיא לצורך קביעת המותב שידון בו.

ניתנה היום, ב' חשוון תשע"ו, 15 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.