המבקשת מתגוננת בפני תביעה לתשלום ארנונה בסך 32,603 ₪ בגין התקופה שמיום 1/7/10 עד ליום 11/12/13.

המבקש מתגוננת בטענה לפיה חלק מהחוב הינו בגין ביטול רטרואקטיבי של הנחה בשיעור 70% שניתנה לה בשנת 2008. המבקשת טוענת כי הביטול אינו מוצדק והעובדות שבבסיסו אינן נכונות. המבקש טענת כי החוב הנתבע אינו מאפשר לדעת מתי נולדה עילת התביעה בגין איזה חלק מהחוב.

לא מצאתי מקום לדון בטענות המבקשת בעניין אופן ביצוע מסירת האזהרה, באין חולק כי האזהרה הגיעה לידי המבקשת, וההתנגדות לביצוע תביעה הוגשה במועד.

בתגובה טוענת המשיבה טענה מקדמית לחוסר סמכות עניינית של בית המשפט לדון במתן הנחות בארנונה.

המשיבה מאשרת כי ההנחה, שניתנה למבקשת בשנת 2008 בוטלה, וטוענת כי נמסרה לגיסה הודעה על כך, ניתנה לה הזדמנות להציג מסמכים שיוכיחו אחרת, אך היא לא ניצלה אותה, ואין בטענתה כי לא שהתה בארץ אמת.

המשיבה טוענת כי המבקשת לא פעלה באמצעים החוקיים שהיו לה להתמודד עם החלטת המשיבה בעניין ההנחה בארנונה, אפילו לפי טענתה כי נודע לה עליה בשנת 2011.

המשיבה טוענת כי הבקשות, שהגישה המבקשת בקשר עם שנת 2011 ו-2013, והתשלומים ששילמה לפי הסדרים, שניתנו לה מדי פעם, מעידים כי זנחה את טענתה לעניין ביטול ההנחה לשנת 2008.

מפירוט התקופות עולה כי למבקשת נותר לאחר ביטול ההנחה חוב בגין השנים שלפני 2008 עד סוף 2008 בסך 10,157 ₪. הדבר עולה בבירור גם מנספחי כתב התביעה כאן. לתגובה צורף מכתב המשיבה מיום 17/5/09 בעניין ביטול ההנחה, תרשומות פנימיות של הפעולות שננקטו ביחס לחוב, כולל שיחה עם מיופה כח, מר בן הרוש, פירוט כניסות ויציאות של המבקשת ושל גרושה ליום 27/12/09 ודפי חשבון.

המבקשת הגישה תגובה לתגובה, שם חזר בא כחה וטען לעניין אופן ביצוע המסירה מבלי להכחיש קבלתה לידי המבקשת.

לעניין הסמכות העניינית טוענת המבקשת כי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה לגביית ארנונה, וכי בבקשת הרשות להתגונן אין בית משפט מתבקש לדון בשאלה האם זכאית המבקשת להנחה אלא רק לנהל הליך בתביעה הכספית. באותה נשימה טוענת המבקשת שוב, מדוע היא זכאית להנחה, וכי החלטת העירייה בעניין היתה שגויה.

המבקשת טוענת כי לא שהתה בארץ ביום 17/5/09, אך אינה מכחישה כי היא (או בא כחה) מסרו למשיבה את תדפיסי משרד הפנים, שהופקדו בסוף שנת 2009, אז נודע למבקשת אודות ביטול ההנחה לשנת 2008 (סעיף 19 לתגובה לתגובה).

לאחר שקראתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגוש, אני קובעת כי המבקשת לא הציגה כל הגנה בפני התביעה כדלקמן:

ראשית, הגנת המבקשת מצטמצת לכל היותר לסכום חוב בסך 10,157 ₪, לשנת 2008 ולפניה. המבקשת לא טענה דבר בעניין החובות שנצברו לשנים 2010 עד 2013.

שנית, טענות המבקש ביחס לביטול ההנחה לשנת 2008 אינן בסמכות בית משפט זה. אני דוחה את טענת המבקשת, המשתמעת מתיאור השתשלות העניינים בתצהיר, כאילו נודע לה על ביטול ההנחה רק בין סוף שנת 2013 לתחילת שנת 2014. בא כחה הפריך את הטענה כאשר טען בתגובה לתגובה כי היא עשתה לביטול ההחלטה באמצעות בא כחה כבר בעת מסירת תדפיסי משרד הפנים. החלטת המבקשת, שלהבנתי היתה מיוצגת כל העת, לא לפנות לבית השפט לעניינים מנהליים, הינה החלטה שבאחריותה, ואין בה עילה לחריגה מהמסגרת החוקית שהותוותה להשגה על החלטות מנהל הארנונה בעניין הנחה.

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") קובע:

3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים יום מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק...

(ב) ...

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלות אילולא חוק זה".

בסעיף 6 לחוק הערר נקבע:

"(א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך 30 יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר"

(ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לעניינים מנהליים".

טענת המבקש לזכאות להנחה או לביטול הנחה שלא כדין אינה אחת מהטענות, הכלולות בנימוקי ההשגה לפי חוק הערר, ובוודאי שאינה הטענה להעדר החזקה, שניתן להעלות בפני בית המשפט, גם אם לא הוגשה השגה.

משנדחתה בקשת המבקשת לביטול ההנחה, אין בסמכותי לבקר את שיקול דעת מנהל הארנונה ואת נימוקי החלטתו.

תקיפת שיקול הדעת המנהלי בעניינים טכניים כאלה, שהועלו ע"י המבקשת, הינה בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים לפי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000. אין בטענותיה הסתמיות של המבקשת בתגובה לתגובה כדי לשנות מהכלל. את זכאות המבקשת להנחה, היה עליה להוכיח בפני מנהל הארנונה, כאשר ניתנה לה הזדמנות לכך או לערור על ההחלטה כדין. אין בטענות הפרטניות של המבקשת כל חשיבות עקרונית לציבור, בגינו יש לאפשר לה לבררה בערכאה שיפוטית.

בפסק הדין המנחה ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002) נקבע:

"נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות...

...במקרה שלפניו לא נתן, כאמור, בית המשפט המחוזי לחברת ט.ט. רשות להתעלות בפניו טענות שהיה ניתן להעלות במסגרת השגה מינהלית. ואמנם מרבית הטענות של חברת ט.ט. הן טענות עובדתיות וטכניות... מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי כי אין להיזקק לטענות אלה בערכאות השיפוטיות הרגילות".

אני קובעת כי כל טענות המבקשת הינן בסמכות בלעדית של ועדת ההנחות, ועדת ערר ובית המשפט לעניינים מנהליים, ואינן מהוות הגנה, שבסמכותו העניינית של בית משפט זה.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 1,180 ₪.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ה, 03 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.