המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח מיום 26.9.12.

המבקש אישר כי הדוח שולם, אולם טוען שהדבר היה בלא ידיעתו, וכי לא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי.

הבקשה הועברה לתגובת המשיבה אשר התנגדה לה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

כפי שנקבע בסעיף 229 (ח') לחסד"פ: שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו.

אין מחלוקת כי הדוח הומצא לכתובתו הרשומה של המבקש, התקבל ושולם בידי מי מבני בני ביתו. בנסיבות אלה יש לראות את המבקש כמי שקיבל את הדוח ושילמו והוא אינו יכול להיבנות מהטענה כי אדם אחר עשה זאת. טענה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון בע"פ 2096/07 צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל שם הראתה המבקשת כי היא אינה מתגוררת בבית הוריה לשם הומצא הדוח, אולם משלא טרחה לעדכן את כתבותה נקבע כי קבלת הדוח ותשלום בידי אחיה חוסם את דרכה מהגשת בקשה.

זאת ועוד, כפי שעולה מתגובת המשיבה האמור בתצהיר לפיו אחיו של המבקש שילם את הדוח מיד עם קבלתו אינו עולה בקנה אחד עם העבודה שהדוח שולם באיחור ולאחר שהתווספו עליו פיגורים.

מעבר לכך, אם סבר האח כי הוא "מסייע" למבקש כנטען, מדוע לא סיפר לו על כך במשך התקופה הארוכה שחלפה מאז ועד היום? אין זאת, אלא כי המבקש "חי בשלום" עם הדוח והרשעתו בגינו עד שגילה כי הדבר מפעיל כנגדו סנקציה במשרד הרישוי ואז התעורר לטעון כנגד העבירה.

בנסיבות אלה, אינני רואה מקום לקבל את הבקשה והיא נדחית.

ניתנה היום, ל' סיוון תשע"ה, 17 יוני 2015.