לפניי תביעה כספית בסך 140,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק לשון הרע או החוק).

תמצית העובדות

1. הצדדים התגוררו בשכנות בבית משותף הנמצא ברח' פבלו פיקאסו 34 בקרית אתא (להלן – הבניין) משנת 2003. התובע, איש צבא קבע בכל הזמנים הרלבנטיים להליך, ממשיך להתגורר בבניין בעוד הנתבע עזב בשנת 2014.
2. לפני מספר שנים נבחר התובע לשמש כאחד מנציגי ועד דיירי הבניין.

בין הצדדים פרץ סכסוך במהלך תקופה זו.

הצדדים טענו רבות לעניין מהות הסכסוך ביניהם, אולם במסגרת המחלוקת הנחוצה הכרעה, תהא התייחסות אך ורק לנושאים הרלבנטיים להכרעה.

1. להלן יובאו הפרסומים שביסוד כתב התביעה.
2. פרסום ראשון (נספח א' לכתב התביעה) – מדובר על דף בגודל A4 עם מלל ותמונות המתייחס למספר דיירי הבניין. התובע טוען כי דף זה נתלה על לוח המודעות בבניין (סעיף 9 לתצהיר התובע). לכתב התביעה צורפו מספר עותקים כאשר בכתב יד נרשם כי נתלו ביום 16.8.13 וכי הוסרו.

בכותרת הדף נרשם כך – "לחיי פעילי ועד הבית המשמשים דוגמא ומופת לילדיהם, תלמידיהם, פקודיהם, לקוחותיהם ומוסדות השלטון".

בחלק מן העותקים, מתחת לכותרת נרשם באותיות בצבע אדום כך – "שימו לב: אם זה יורד שוב מלוח המודעות זה יגיע למשטרה, למצ"ח ולפצ"ר לטיפולם המידי".

פרסום זה מתייחס לתובע ולאשתו כך – "משפחת רו"ח אפרת ורס"ב סגל, כול הכבוד לכם. איפה השגתם את זה ואיך?". ליד התייחסות זו קיימת תמונה של עגלת 'שופר-סל' ועליה בד שחור.

הנתבע הודה בכך שהוא זה שערך פרסום זה (עמ' 11 לפרוט' בש' 29-28).

1. פרסום שני (נספח ב' לכתב התביעה) – מדובר על הודעת דוא"ל אשר ביום 17.8.14 נשלחה למפקד הבסיס בו שירת התובע, סא"ל בובליל. מדובר במכתב ארוך ולכן יובאו מתוכו רק ציטוטים חלקיים –

"משיחות שהיו לי לפני שנים עם אורן בזמן שהיה בדרגת רס"ל למדתי שהתייחסותו לקצינים גובלת בהתייחסות ליצורים נחותים שאפשר לצפצף עליהם, למעט חריגים שדרגתם הצבאית רס"ן ומעלה. בהיותי בעל תואר M.Sc בהדרכה וניהול משאבי אנוש מאוניברסיטת לסטר הבריטית הסקתי שמדובר באדם חסר מעצורים ובלתי מתאים למסגר בעלת היררכיה סדורה דוגמת צה"ל...

אורן הוא בעל זכות חתימה בחשבון הבנק של ועד הבית בו אנו מתגוררים. כל אשר קורה באותו חשבון לוט בערפל ומתנהל תוך הפרה בוטה של חוק המקרקעין [..] זאת ועוד, בהשראתו של אורן מתנהלת פעילות של העסקת עובדים (גנן, מנקה מדרגות) מבלי שיש לכך קבלות ומבלי שמשלמים דמי בט"ל, דבר שהוא פלילי בעליל. דיירי הבית אינם מקבלים קבלות על תשלומי מסי ועד הבית וגם אינם זוכים לדיווחים תקופתיים על הנעשה בכספי ועד הבית כפי שקובע חוק המקרקעין. לאורן פתרונים על הנעשה בכספי הדיירים והעבירות הפליליות כלפי מי שעוסקים בגננות ובניקיון חדר המדרגות בבית המשותף.

...הרי מי שגונב או משתמש בעגלת קניות גנובה סביר שלא יהסס ולא יירתע מכל סוג אחר של עבירת רכוש ו/או ביטחונית שתניב לו תועלת אישית...

אציע כי תנקוט בצעדים שבסמכותך ובנוסף תעביר את הנושא לחקירת מצ"ח ולידיעת פצ"ר."

הנתבע הודה כי שלח הודעה זו (ס' 11 לכתב ההגנה, ס' 17-16 לתצהיר הנתבע ובעדותו בעמ' 11 לפרוט' בש' 32 – עמ' 12 בש' 9).

1. פרסום שלישי (נספח ג' לכתב התביעה) – ההתייחסות בכתב התביעה הינה למעשה לשני פרסומים נפרדים.

הפרסום הראשון הנכלל בנספח זה הינו מכתב מיום 29.5.13 אשר נשלח מן הנתבע לסניף הבנק בו התנהל חשבון הבנק של נציגות הבניין. להלן יובאו ציטוטים חלקיים ממכתב זה –

"2.1 נציגות הבית המשותף, ככול שיש כזאת, פועלת ומתנהגת בניגוד להוראות הדין בכלל ובפרט לחוק המקרקעין תשכ"ט -1969 תוך פריעה מובהקת, בין היתר של סעיפים 15, 16, 58, 62, 65... 71 של החוק האמור.

2.2 מכאן שכול המשתף פעולה עם הנ"ל, בנסיבות המצוינות, הנו בבחינת מסייע לעבירות האמורות אם לא מעבר לכך.

2.3 לאור האמור לעיל הנכם נדרשים בזאת להקפיא לאלתר כל פעילות בחשבון שבנדון עד לבירור ההתנהגות הפרועה של נציגות הבית המשותף, ככול שיש כזאת.

...

העתק:

• עו"ד ציפורה פינגנבוים, משרד המשפטים, המפקחת בכירה על רישום הבתים המשותפים בחיפה
• עו"ד יעל ליבוביץ, משרד המשפטים, המפקחת על רישום הבתים המשותפים בחיפה
• מר מאיר ביטון – מנהל סניף תרבות הדיור קרית אתר
• לוח מודעות הבית המשותף"

הפרסום השני הינו דף חשבון של ועד הבניין בבנק הפועלים, עליו הודפסה 'פתקית' מטעם הנתבע מיום 17.8.13 ,אשר נתלה על לוח המודעות בבניין, שם נכתב כך – "היכונו לבדיקה מאד-מאד מדוקדקת במיני סוגיות שה"וועד" ממש אבל ממש עושה הכול כדי להסתיר מעינינו, משלמי מיסי הוועד ונפגעי העבריינות על חוק המקרקעין".

הנתבע מודה בפרסומים האמורים (ס' 13 לכתב ההגנה, ס' 19 לתצהיר הנתבע ועמ' 11 לפרוט' בש' 29-28).

1. פרסום רביעי (נספח ד' לכתב התביעה) – מדובר על הודעת דוא"ל מיום 28.3.14 אותה הפנה הנתבע לבא-כוחו (עם עותק לתובע) ובה חזר על הטענות כנגד התובע וכנגד ועד הבניין. בנוסף מעלה שם הנתבע טענות כנגד אשת התובע.
2. פרסום חמישי (נספח ו' לכתב התביעה) – מדובר על מכתב מיום 2.8.14 שכתב הנתבע לתובע עם העתק לבא-כוח הנתבע. המכתב כולו נוקט בלשון גסה כלפי התובע ויובאו רק קטעים 'נבחרים' מתוכו "לכב' הרס"ב העבריין, המחבל חסר הכבוד

יש כללים שעליך לזכור:

...

2. לעולם אל-תניח שעגלת הסופרמרקט שברשותך אינה מעלה שאלות על האופן בה השגת אותה.

3. לעולם אל-תניח שהשקרים, העבירות הפליליות ובכללן החבלות שלך יישארו בלתי נגלות. אתה עלול להידרש לעמוד בבדיקת פוליגרף ויתכן שזה יותר קרוב ממה שנדמה לך.

4. לעולם תזכור שמעשי חבלתך הנשנים והשיטתיים בתשתית תקשורת שהיא חיונית לאדם החולה במחלה סופנית והנחוצה לו כדי להבדיל במצבו בין חיים ומוות הנם חמורים ביותר ובבחינת ניסיון גרימת מוות ואף ניסיון רצח.

וכעת, בחורצ'יק מתחכם, תתחיל לחפש עורך דין שיטפל בענייניך ואל תסמוך לא על המזל ולא על פרוטקציה שאולי יש לך פה ושם, כולל במערכת המשטרתית."

התובע טען כי מכתב זה נתלה בכניסה לבניין (ס' 12 לתצהירו). הנתבע הודה בכתיבת המכתב אולם הכחיש כי זה נתלה בבניין. לטענתו, המכתב הועבר לתובע בלבד בתיבת הדואר שלו ובדוא"ל (ס' 22 לתצהיר הנתבע ועמ' 13 לפרוט' בש' 16-12).

1. פרסום שישי (נספח ט לתביעה) – מדובר על תדפיס פניה באתר צה"ל מיום 11.10.14, אשר נכתב לאחר שהנתבע עזב את הבניין ועבר להתגורר בפרדס חנה. בפניה זו, בתמצית, נרשם כך-

" כקצין צה"ל בדימוס.. אני חש תסכול ובושה מכך שרס"ב בשירות קבע בחיל האוויר אשר שמו אורן סגל משתמש בעגלות סופר לצרכיו האישיים...יש בידי תמונה המציגה את הרס"ב מרוצה מעצמו ומן השימוש ברכוש הגנוב...סבורני שאם הנושא 'יוחלק' בצה"ל הרי שתהא בכך עדות ברורה לשחיקת הערכים בצה"ל והשלמה עם התנהגויות עבריינות בלתי ראויות..."

עוולת פרסום לשון הרע

1. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר 'לשון הרע' כך –

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

1. סעיף 7 לחוק לשון הרע מגדיר את העוולה האזרחית של לשון הרע - "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע...".

לצורך חיוב אדם על פי עוולה זו, על התובע להוכיח קיומם של שלושה רכיבים –

• 1. קיומו של 'פרסום';
  2. הפרסום כולל 'לשון הרע';
  3. אדם נוסף מלבד התובע נחשף לפרסום.

1. 'פרסום' מוגדר בסעיף 2(א) לחוק לשון הרע כך –

"פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".

כלומר, לצורך קיומו של 'פרסום', דבר לשון הרע צריך להגיע לנמען שאינו התובע או הנתבע.

בחינת משמעות תוכן הפרסום לשם קביעה האם בלשון הרע מדובר אם לאו, נעשית באופן אובייקטיבי, מנקודת מבטו של האדם הסביר ולאו דווקא כיצד פורשו בפועל על ידי הצדדים, או על ידי הנמענים (ראו רע"א 8685/12 ‏מחמוד גואנמה נ' כל אלערב בע"מ (פורסם בנבו, 24.2.13 וכן ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, 8.2.12), בפסקה 83). היות תוכן הפרסום בגדר 'לשון הרע' יכולה להילמד " כאשר היא משתמעת מן הפרסום עצמו; או כאשר על פניו הפרסום תמים, אולם קיימות נסיבות חיצוניות שמשוות לו מובן פוגעני" (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (פורסם במאגרים, 22.7.15) בס' 21).

אם הוכח פרסום לשון הרע העומד בכל הקריטריונים האמורים, חוק לשון הרע כולל הגנות מפני הטלת אחריות. הנטל להוכחת תחולת ההגנות מוטל על הנתבע-המפרסם.

מן הכלל אל הפרט

הפרסום הראשון

1. פרסום זה מתייחס לכמה משפחות של דיירי הבניין. ההתייחסות לתובע ולאשתו אינה מהווה האשמה מפורשת, כי אם מרומזת.

תלונות הנתבע על קיומן של עגלות סופר בבניין חוזרות על עצמן בפרסומים השונים. התובע התייחס לכך בעדותו (עמ' 5 לפרוט' בש' 15-4) -

"ש. זאת התמונה הזאת?

ת. כן. סומנה נ/1. העגלה היתה אצלי בחצר וגם היום היא נמצאת

ש. זה נכון שהנתבע ביקש לסלק את העגלות ואופניים ודברים שעומדים שם בחדר המדרגות?

ת. כן

...

ש. סעיף 9 אתה מדבר על עגלה שהגיעה באקראי מה זאת אומרת באקראי?

ת. העגלות האלו הגיעו בל"ג בעומר וממשיכות להגיע לצערי בסביבות לג בעומר שילדים אוספים בהם עצים, אני מתחייב שאף אחד מילדי לא לקח עגלת סופר בשום צורה ואופן ואז הם היו קטנים, העגלות שהגיעו לבניין הם היו בשימושי אני השתמשתי בהם, הצעתי לנתבע להציע אזרחות טובה ולהחזיר אותם לסופר, להתקשר לסופר ולהחזיר אותם לסופר, הם נמצאים אז אני משתמש בהם כמו שכניי, אני לא מתגאה בזה."

1. מנגד, הנתבע לא ידע לומר אם התובע השיג בעצמו את העגלה וראו את עדותו בעמ' 12 לפרוט' בש' 9-6 –

"ש. אני מתקן את השאלה, האם אתה מאשר שכתבת למפקדים שלו שהוא אכן גנב עגלת סופרמרקט?

ת. אני לא זוכר אם השתמשתי במושג גנב, שימוש ברכוש גנוב, אין ספק שיש כאן שימוש ברכוש גנוב ודינו כגניבה."

1. בחינת הפרסום מנקודת המבט של 'האדם הסביר' מובילה למסקנה כי ההתייחסות לאופן 'השגת' העגלה מרמזת לכך שהתובע ואשתו אכן הביאו בעצמם את העגלה, קרי גנבו אותה. עמדה זו מתיישבת גם עם השקפת הנתבע, כפי העולה מעדותו.

מדובר בהאשמה לא מבוטלת, כאשר במסגרת ניהול ההליך התברר כי הנתבע אינו יכול להוכיח זאת עובדתית ולכן אינו יכול לחסות תחת הגנת אמת הפרסום בסעיף 14 לחוק. מאחר שפרסום האשמה שאין לה בסיס עובדתי אינו יכול להיחשב כפעולה שנעשתה בתום לב, לא יכולות לחול ההגנות בסעיף 15 לחוק. לפיכך, פרסום זה מהווה עוולה לפי חוק לשון הרע.

הפרסום השני

1. מדובר על מכתב אשר נשלח למפקד הבסיס בו שירת התובע. במכתב מאשים הנתבע את התובע באופן מפורש ביחס מזלזל בקצינים הממונים עליו, בביצוע עבירות מס ובגניבת עגלות סופר. הנתבע מגדיל לעשות ולציין כי התובע אינו ראוי להיות מועסק במערכת הצבאית וכי יש לחשוד בו גם בביצוע עבירות בטחוניות. התובע אף מבקש כי הדבר יועבר לטיפול הגורמים הפליליים הרלוונטיים (מצ"ח ופצ"ר).

פרסום זה, לרבות האופן בו נוסח, נועד להשפיל את התובע בעיני הממונים עליו ומהווה ניסיון ישיר ומכוון לפגוע במשרתו.
דברים אלו יפים גם לעניין הפרסום השישי, הממוען גם הוא לרשויות הצבא, ולכן יש לדון בפרסומים אלו במאוחד.

1. הנתבע לא הוכיח קיומו של בסיס עובדתי למי מהטענות אשר הועלו בפניות אלה, אך לא היסס להפנות טענות אלה למפקדיו של התובע משום שלעמדתו, הוא ממלא את חובתו בדיווח על ההתנהלות הנטענת של התובע למפקדיו (ראו עדותו בעמ' 11 לפרוט' בש' 32 – עמ' 12 בש' 1 ).

עמדה זו אינה מתיישבת עם התנהלות הנתבע במישורים אחרים. כך, הנתבע לא הראה להיטות כזו בדיווח לגורמים רלוונטיים נוספים, קרי למשטרה או לרשות המסים. הנתבע אינו סבור כי היה עליו לדווח על העגלה לרשת ממנה לטענתו נגנבה ( ראו בעמ' 13 לפרוט' בש' 7-5 ).

אמנם זכותו של האזרח לפנות לרשויות הרלוונטיות ויש למנוע מצב בו חוק לשון הרע ישמש כאפקט מצנן לניצולה של זכות זו. ראו את ס' 7 לבע"מ 1620/17 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 21.3.17):

" באשר להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, הרי שהיא נועדה לקדם את האינטרס הציבורי המובהק לעודד העברת מידע לרשויות המוסמכות ולממונים הצריכים לענין, על מנת שאלו יטפלו במי שפעל שלא כשורה במסגרת תפקידו, והמשיבה דכאן אכן נושאת כאמור בתפקיד ציבורי חשוב ורגיש. בהתאם לכך הביע בית משפט זה בעבר עמדה מקלה ביחס להגנה זו, לפיה ייתכן מצב שבו אדם המגיש תלונה לרשויות המוסמכות ייחשב כאילו פעל בתום לב גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע "מרושע" (עניין ריימר, בעמ' 149); ואף הובעה עמדה, ביחס להגשת תלונות במשטרה, לפיה בגבולות הסבירות וההגינות, יש לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 15(8) לחוק על מנת למנוע "אפקט מצנן" בקרב הציבור ולתת ביטוי להעדפה לבירור תלונות באופן גלוי על פני השתקתן או טיפול בהן באמצעות עשיית דין עצמי (ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל, [פורסם בנבו] פסקה 36 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (14.3.2016))."

על אף האמור, קיבל בית המשפט העליון את הקביעה כי הפניה של המבקש שם נגועה בחוסר תום לב, ולכן נקבע כי אינו זכאי לתחולת ההגנה הנטענת.

1. על מנת לחסות תחת ההגנות בסעיף 15 לחוק, חובה כי הנתבע יראה שפעל בתום לב. ראו בע"מ 1620/17 הנ"ל, בס' 7 –

"פעולה בתום לב היא אכן התנאי היסודי להתקיימות אילו מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, אולם דרישת תום הלב עשויה להתפרש באופן שונה ביחס לכל אחת מהחלופות, בהתאם למטרתה של כל חלופה וחלופה...".

ראו גם ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (פורסם במאגרים, 22.7.15) בס' 49.

1. בחינת הראיות בהליך זה מצביעה על כך שהתנהלות הנתבע נגועה בחוסר תום לב באופן מובהק.

הנתבע בחר שלא לפנות לגורמים רלוונטיים בנוגע לטענותיו על עבירות שמבצע התובע. הוא לא פנה למשטרה בתלונה על גניבה; הוא לא פנה לרשויות המס להתלונן על עבירות המס שלטענתו ביצעה נציגות הבניין; הוא לא פנה לבית המשפט בבקשה להסרת המטרד שלטענתו עגלות הסופר יוצרות בבניין; הוא אף לא פנה לרשתות מהן נלקחו העגלות כדי לציין את מקום הימצאותן ובאופן הפשוט והבסיסי ביותר לפתור את הבעיה.

הנתבע טרח לפנות אך ורק לממונים על התובע, בעקביות ובנחישות. זאת ככל הנראה במטרה להסב לתובע נזק באצטלה של 'אזרחות טובה'. התנהלות זו נגועה בחוסר תום לב השומט את הקרקע להחלת ההגנות על פי החוק בנסיבות דנן. מאחר שהנתבע לא הביא בדל ראיה לביסוס טענותיו, הוא אינו יכול לבסס הגנה לפי סעיף 14 לחוק.

הפרסום השלישי

1. מדובר במכתב שנשלח לסניף הבנק בו התנהל חשבון הבנק של נציגות הבניין.

המכתב מאשים את הנציגות בעבירות על החוק ומבקש להקפיא את הפעילות בחשבון.

מדובר בפניה משפילה ומבזה כל גורם מטעם הנציגות אשר פועל מול הבנק. בכך יש בפגיעה זו בכדי להכנס בגדרי ס"ק (1)-(3) להגדרת 'לשון הרע' בחוק.

הוכח כי המכתב 'פורסם' שכן לא זו בלבד שהינו ממוען לבנק, אלא אף נתלה העתק על לוח המודעות בבניין (ראו עדות הנתבע בעמ' 14 לפרוט' בש' 5-1). בגוף המכתב צוין כי העתק נשלח גם למפקחות על הבתים המשותפים בחיפה ולאגודה לתרבות הדיור, אולם לא הוכח אם בפועל אכן נשלח אליהם.

1. מכתב זה מתייחס לנציגות הבניין ואינו מזכיר את התובע במפורש. לכן יש לברר האם ניתן לפסוק פיצוי לתובע בגינו.

בסעיף 8 לרע"א 6792/15 אלדד יניב נ' אהרון דומב (פורסם במאגרים, 27.1.16) התייחסו לזכות חברי קבוצה מסוימת לתבוע בגין 'לשון הרע' שפורסמה על הקבוצה. שם נכתב כך –

"...בעניין בכרי אכן נקבע, כי ייתכנו מקרים בהם נראה ביחיד כמי ששמו הטוב נפגע, למרות שההתייחסות הייתה לכלל הקבוצה עליה נמנה היחיד (שם, 596):

'ייתכנו מקרים בהם על אף ששמו של אדם לא נזכר או שתמונתו לא הופיעה בדברים שפורסמו, אלא ההתייחסות הייתה לקבוצה שעליה נמנה הפרט - ייקבע כי הפגיעה הייתה למעשה בשמו הטוב של היחיד. באופן גס, ניתן לחלק מצבים אלו לשני סוגים: הסוג האחד, בו הדברים נאמרים על הקבוצה אך נסיבות אמירתם או פרסומם מובילים למסקנה כי הכוונה היא לאדם מסויים ... הסוג השני הם מקרים בהם מושא הדברים הוא הקבוצה, אך נסיבות המקרה כולן היו מביאות את האדם הסביר לסבור כי הדברים שפורסמו ביחס לקבוצה מתייחסות לכל אחד מחברי הקבוצה'.

ואולם, מדברים אלה ברי כי לא בכל מקרה בו מופנית לשון הרע כלפי ציבור שלם קמה לכל אחד מהיחידים המרכיבים את הקבוצה זכות תביעה אישית. משנקבע כי הביטוי מתייחס ל"מתנחלים" ולא לתובע עצמו, לא אוינה זכות התביעה האישית העומדת לו, אך הוטל עליו להוכיח כי מקרהו נופל לגדר אותם מקרים שתוארו בעניין בכרי."

1. בנסיבות בהן עסקינן, המכתב שמוען לסניף הבנק בו מתנהל חשבון הנציגות, נכנס לסוג השני של המקרים, שכן יש בו התייחסות לחשבון המנוהל באמצעות חברי הנציגות, אשר יש להניח כי כמקובל, מחזיקים בזכות חתימה אישית בחשבון ולכן יש במכתב מסוג זה לגרום לפקידי הבנק לחשוב כי הדברים מתייחסים לכל אחד ואחד מחברי הנציגות. הדבר יכול בהחלט לבזות ולהשפיל את הגורמים מטעם הנציגות המתנהלים מול הבנק.

הנתבע הוסיף ופרסם את המכתב גם על גבי לוח המודעות, שם הוסיף את דף החשבון עם הפתקית בה הוא מאשים את הנציגות בביצוע עבירות והעלמת העובדות מהדיירים.

פרסומים אלה מובילים לכך שניתן לזהות גם את התובע, כחלק מחברי הנציגות המצומצמים, כאחד ממבצעי 'העבירות' המיוחסות לנציגות בחשבון הבנק ולכן יש לחייב את הנתבע בביצוע עוולה על פי חוק לשון הרע בגין פרסום זה.

הפרסום הרביעי

1. מדובר על פניה של הנתבע לבא-כוחו בדוא"ל, אשר מוענה גם לתובע (מסיבה לא ברורה). במכתבו מעלה הנתבע שלל טענות כנגד התנהלות התובע, התנהלות חברי נציגות דיירי הבניין. רוב הטענות הנזכרות במכתב זה הועלו כבר במקומות אחרים.
2. הגם שתמוהה העובדה שהנתבע בחר לכתב את התובע למכתב ששלח לבא-כוחו שלו, הרי שמכתב זה אינו עונה על הגדרת החוק המאפשרת התייחסות אליו כפרסום לשון הרע.

לא מתקיים כאן 'פרסום' שהרי "שלוחו של אדם כמותו..." (ס' 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). לכן, מכתב אשר הועבר מהנתבע לבא-כוחו ולתובע, לא חרג מן המסגרת של תובע-נתבע. כלומר, בא-כוח הנתבע לא יכול לבוא בגדר הנמען הנוסף הנדרש להקמת עוולה של פרסום לשון הרע.

הפרסום החמישי

1. לאור ניסוחו ותוכנו של מכתב זה ברי כי מדובר בלשון הרע. המכתב מתחיל בכינוי התובע 'עבריין' ו-'מחבל', ממשיך בהאשמתו בשקרים, מעשי חבלה ועבירות פליליות. הנתבע אף מגדיל לעשות ומאשים את התובע בניסיון לגרום למותו.

משכך, יש במכתב זה בכדי להיכנס בגדר שתי ההגדרות הראשונות למושג 'לשון הרע'.

1. המחלוקת היחידה נוגעת לאופן פרסומו של מכתב זה. התובע טוען כי המכתב נתלה בכניסה לבניין (ס' 12 לתצהיר התובע). הנתבע לא הכחיש את דבר כתיבת המכתב אולם לטענתו המכתב הונח בתיבת הדואר של התובע ונשלח אליו בדוא"ל בלבד (ס' 22 לתצהירו של הנתבע).

התובע הביא שני עדים שהעידו על כי ראו את המכתב האמור תלוי על שמשת הזכוכית בכניסה לבניין (ס' 11-9 לתצהירה של ענבר יעקוביאן וס' 10 לתצהיר אהוד קינן). שני העדים העידו כי לא ראו את הנתבע תולה את המכתב אולם ראו אותו תלוי (עמ' 9 לפרוט' בש' 16-15 ועמ' 10 בש' 31-19). ראוי לציין כי התובע כלל לא נחקר לעניין מכתב זה.

1. הנתבע נחקר לעניין פרסום מכתב זה. ראו עדותו בעמ' 13 לפרוט' בש' 28-17 –

"ש. ביום 2/8/14 התובע לא היה בבית, אתה מאשר ?

ת. אין לי מושג

ש. בתאריך הזה עלו שני חברי ועד שכל אחד בזמנו ראה את זה תלוי, זאת אומרת שהם לא יכלו לדעת שהתיבה סגורה או לשלוף את זה ולתלות את זה?

ת. הטענה שהתובע לא היה בבית היא טענה שעולה בפעם הראשונה כעת ולא בטוח שהיא נכונה.

ש. גב' ענבר השכנה צילמה את התעוד של נספח ו' תלוי על הזכוכית?

ת. כך היא טענה

ש. אהוד קינן ציין בעדותו שהוא גם ראה?

ת. כך הוא אמר

ש. זאת אומרת שלפי טענתך שני העדים משקרים?

ת. לא אמרתי. אני מבין שהיה כאן תאום עדויות לפי מה ששמענו מהגב' ענבר שסיפרה ששלושתם ישבו אצלך להכנת התצהירים."

1. טענת התובע מגובה בעדותם של שני עדים נוספים אשר מאשרים את גרסתו. לא ראיתי מקום לפקפק באמינותם של העדויות מטעם התובע. בנוסף, התובע צירף לכתב התשובה מטעמו תמונה אשר מראה כי מכתב זה אכן היה תלוי בכניסה לבניין.

מנגד, עומדת רק עדותו של הנתבע כבעל דין, משמע דרושים נימוקים מיוחדים להעדפתה על פני גרסת התובע (ס' 54 לפק' הראיות [נוסח חדש]).

על כן, יש לקבוע כי הוכח אופן הפרסום הנטען על ידי התובע והוכח כי הפרסום האמור הגיע לפחות לשני דיירים נוספים מלבד התובע והנתבע, קרי גם לעניין מכתב זה מתקיימים יסודות העוולה הנדונה.

לסיכום, הדיון ניכר כי מרבית הפרסומים ביסוד התביעה, למעט הפרסום הרביעי, עונים על יסודות העוולה לפי חוק לשון הרע וכעת נעבור לדון בסוגיית הפיצוי.

היקף הפיצוי

1. אף שהתובע טען לקיומם של נזקים, הוא לא הביא ראיות לקיומם של נזקים כספיים כלשהם או לכימות נזקים מעין אלה.

אשר על כן, הפיצוי המגיע לתובע הינו בהתאם לסעיף 7א לחוק שזו לשונו –

"7א. פיצוי ללא הוכחת נזק

...

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת."

1. בפסיקה פורש סעיף 7א(ד) כמאפשר פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל פרסום בנפרד (ראו ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (פורסם במאגרים , 14.03.2016) בס' 83 ועמ"ש (מח'-ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית (פורסם במאגרים , 19.05.2014), בס' 63).

סכומי הפיצוי הקבועים בסעיף 7א לחוק, הינם סכומים מקסימליים ושקול הדעת בקביעת סכום הפיצוי מסור לבית המשפט.

1. בענייננו, לאור העובדה שהתובע לא הביא ראיה כלשהי על נזקים שנגרמו לו, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין השבת המצב לקדמותו. יש מקום לפסוק פיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע, הן כעונש והן כאקט חינוכי-הרתעתי.

לעניין השיקולים בכימות הפיצוי, ראו ע"א (מח'-ב"ש) 18870-10-11 שמעון אלבז נגד משה דוד (פורסם בדינים 6.3.12) וכן ראו בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 370-403 (1997) ורע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510).

במסגרת שיקוליי בפסיקת הפיצוי הראוי נתתי דעתי לשיקולים לקולא ולחומרא.

יש לזכור כי מדובר בסדרת פרסומים שנעשתה בצורה עקבית, חלקה לאחר שגובש בין הצדדים הסכם פשרה אצל המפקח על המקרקעין מיום 24.10.13 שנועד, בין היתר, 'לצנן' את הרוחות (נספח ה לתביעה). מדובר בתובע אשר לכאורה נרתם לבצע תפקיד התנדבותי בנציגות ועד הבניין, תפקיד שנועד לרווחת כלל הדיירים. הגם שיש מקום לביקורת לגיטימית ואדם הנבחר לתפקיד מעין זה אמור לצפות ולקבל בקורת מעין זו, אזי במקרה דנן הוכח כי לא מדובר בבקורת לגיטימית וקיים אינטרס להגן על בעלי תפקיד מעין אלו בין בכדי שיוכלו לבצע תפקידם כהלכה ובין על מנת שלא ליצור 'אפקט מצנן' בהתנדבות האנשים לתפקידי שירות מעין אלה.

לחובת הנתבע עומדת העובדה שלא הביע חרטה על הדברים שנאמרו, לא סמוך לאחר מעשה ואף לא במסגרת ניהול ההליך. עמדה אחרת מצדו היתה מחייבת התחשבות מסוימת בפסיקת הפיצוי (סעיף 19(4) לחוק).

כימות הפיצוי צריך שיהא בהתאמה להיקפו וטיבו של הארוע המתואר. לטעמי, נוכח מכלול הנסיבות, מדובר ברצף פרסומים הנמצא ברף לא גבוה של מתחם הפגיעות האפשריות עליהן בא החוק להגן. בנוסף, מדובר בצדדים אשר אינם ביחסי שכנות מאז חודש אוגוסט 2014 והתובע בחר להמתין עם נקיטת ההליך לאחר שהנתבע עזב את הבניין. טוב יעשו הצדדים אם יפנימו כי יש לנתק כל התקשרות נוספת ביניהם מכאן ואילך.

אשר על כן, אני מעמידה את הפיצוי בגין העוולות הנדונות על סך של 15,000 ₪.

סוף דבר

הנתבע ישלם לתובע סך של 15,000 ₪.

כמו כן, יישא הנתבע בהוצאות המשפט שנגרמו לתובע, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 7,000 ₪ וכן ישיב לו את האגרה ששולמה על ידו בהליך זה.

הסכומים ישולמו לתובע עד ליום 20.5.17, שלאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (20.5.15) ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ז, 18 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.