ניתן ביום 26 דצמבר 2017

לפני: סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח

נציגת ציבור (עובדים) מר אמיר ירון, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

בשם המערער – עו"ד אמיר ח'טיב, עו"ד סאמי אבו ורדה

בשם המשיב – עו"ד יוסף פולסקי

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת (כתוארה אז) אריאלה גילצר-כץ ונציג ציבור מר יעקב פרסול; ב"ל 28888-03-13), שבו נדחתה תביעתו של המערער להכרה באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה, מהטעם שלא הוכח כי התרחש אירוע חריג קודם לבוא האוטם.
2. פסק הדין ניתן על יסוד סיכומים בכתב שהוגשו על ידי הצדדים, טיעונים לפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור וכלל החומר שבתיק.

הרקע לערעור וההליך בבית הדין האזורי:

1. המערער, יליד 1963, עובד חברת החשמל לישראל משנת 1987. בזמן הרלוונטי לתביעה תפקידו של המערער היה צבעי במחלקת צבע-ניקוי חול בתחנת הכוח רידינג גזר, שם עבד במשך 26 שנים.
2. המערער הגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין אירוע שהתרחש ביום 23.8.2012. לטענת המערער, אירע לו אירוע חריג בעבודה, אשר היה שילוב של התרגזות עקב סידור עבודה שלא היה לרוחו, ושל תחושת בהלה ולחץ שנבעה משיחת טלפון עם מזכירתו של אחד ממנהליו. כתוצאה מכך, לטענתו, לקה באוטם שריר הלב.
3. המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה ביום 21.2.2013 מהטעם ש"לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה".
4. נוכח האמור, הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.
5. מטעם המערער העיד הוא עצמו, ומטעם המוסד לביטוח לאומי העידה גב' אורלי חוברה, המזכירה ששוחחה עמו.
6. בית הדין האזורי קבע כי מהודעתו של המערער לחוקר המוסד ומעדותו בבית הדין עולה כי המערער, אשר היה צבעי, לעיתים היה מבצע עבודות צבע רגילות, תוך שימוש במברשות או באקדח לחץ, ולעתים היה מבצע ניקוי חול. עבודת ניקוי החול נעשית באמצעות צינור הפולט אוויר בלחץ גבוה, מסלק גרגרי חול ובכך מנקה ומלטש. הדבר נעשה בחדר צביעה מיוחד כאשר הצבעי לבוש חליפת עור לגופו ומרכיב מסיכה על פניו, לצורך הגנה על מערכת הנשימה. לפי הסבר המערער, לעולם לא עובדים לבד אלא תמיד שניים יחדיו, כאשר אחד מבצע את העבודה והשני משגיח עליו, ולאחר פרק זמן מסוים מתחלפים, ומדובר בעבודה קשה מאוד.
7. אשר לאירועים ביום 23.8.2012 קבע בית הדין האזורי כי המערער הגיע למקום עבודתו כרגיל, ובשעת סידור העבודה, בסביבות 7:30-8:00, אמר לו מנהל העבודה כי עליו לעבוד בניקוי חול יחד עם עוד שני אנשים שישגיחו עליו, בשל נוהלי הבטיחות. אולם, בניגוד למקובל יהיה עליו לבצע את העבודה לבדו, והשניים האחרים רק ישגיחו עליו אך לא יתחלפו עמו בביצוע העבודה, כיוון שאותם משגיחים לא יכלו להחליף את המערער מטעמים בריאותיים. בהקשר זה בית הדין האזורי הדגיש כי מחקירתו הנגדית של המערער עולה כי כלל אין מדובר בעניין חריג וכי אופי העבודה שהמערער נתבקש לבצע אותו יום היה רגיל, לרבות עניין ההשגחה על ידי שני עובדים ללא החלפה בפועל בפעולת הניקוי, ולעניין זה נתקבלה גם הסכמתו של המערער.
8. בית הדין האזורי לא קיבל גם את טענת המערער כי התרגז על כך שלא שובץ במשמרת הלילה העוקבת, למרות שביצע את העבודה הקשה של ניקוי חול. בהקשר זה טען המערער כי מקובל שמי שמבצע את העבודה של ניקוי חול, מקבל את משמרת הלילה העוקבת, שבה מבוצעת עבודת הצביעה של החלקים הנחשבת לקלה יותר ושהשכר בגינה גבוה יותר. המערער הסביר כי התרגז על עניין השיבוץ, משום שראה בכך חוסר הגינות בהחלטה של מנהל המחלקה. בעניין זה קבע בית הדין האזורי כי הוכח ששיבוץ במשמרת לילה אינו זכות המוקנית למערער; חלוקת משמרות הלילה בין העובדים נעשית מראש ובצורה שוויונית על ידי הדרג הניהולי, כאשר לפי הודעת המערער לחוקר, יכול לחלוף לכל הפחות חודש מבלי שהמערער יקבל משמרת לילה (ולפי הודעתה לחוקר של גב' חוברה אפשר שיחלפו מספר חודשים בין משמרת לילה אחת לזו שאחריה); המערער לא היה משובץ מלכתחילה לאותה משמרת לילה; מטופס התביעה עולה כי עבודת ניקוי החול הוטלה על המערער באותו היום, ומנהל העבודה שהודיע לו כי עליו לבצע את ניקוי החול, הודיע לו בד בבד שלא יעבוד בלילה; המערער לא הביא כל עדות לתמיכה בטענת ההתרגזות (כגון עדות של חבר לעבודה או בן משפחה שלהם סיפר על האירוע, גם אם לאחר זמן) לבד מעדותו שלו, וזו אינה יכולה לעמוד לבדה; המערער אף לא טען כי התרגזותו הייתה על רקע איזשהו תסכול או מורת רוח מעניין סידורי העבודה בעבר; המערער אישר בעדותו כי חלוקת משמרות הלילה נעשית באופן שוויוני; יתר על כן. היה הסבר מאוד הגיוני לכך שהמערער לא שובץ לאותה משמרת לילה: בבוקר שלמחרת הוא היה עתיד להשתתף באירוע למשפחות העובדים ב"מימדיון". משמרת לילה מסתיימת בשעה 7:00 והאירוע היה אמור להתחיל בשעה 9:00, והמערער עצמו העיד שזו הסיבה שלא שובץ לאותה משמרת. נוכח האמור, מדובר בסיבה הגיונית שעל פני הדברים לא היה בה משום חוסר הגינות אלא ניתן לפרשה דווקא כניסיון להתחשב במערער ולאפשר לו שנת לילה, בטרם יחל יום פעילות ב"מימדיון", ומעבר לכך המעסיק גילה אחריות בכך שלא שיבץ את המערער למשמרת לילה ביודעו שלמחרת היום צפוי לו יום פעילות בבריכה. בית הדין האזורי ציין כי שני העובדים ששובצו במשמרת לילה לא השתתפו באירוע למשפחות העובדים ב"מימדיון".
9. בהתייחס למרכיב השני של האירוע החריג הנטען, שיחת הטלפון עם גב' אורלי חוברה, מזכירתו של מנהל המחלקה: לטענת המערער, גב' חוברה אמרה לו "תעזוב הכל, בוא מיד למעלה", והדבר הלחיץ אותו, ולפי הודעתו לחוקר "עליתי במדרגות בריצה ותוך כדי החלו לכאוב לי הידיים... כשהגעתי למשרד כבר הייתי עם זיעה קרה וכאבי תופת בידיים...". בית הדין האזורי קבע כי הוא לא השתכנע כי היה בשיחת הטלפון שאירעה בסמוך להודעה על סידור העבודה כדי לעורר במערער תחושת לחץ או חרדה חמורות כנטען; בחקירתו הנגדית העיד המערער כי נלחץ משיחת הטלפון כיוון שגב' חוברה היא מזכירתו של מנהל המחלקה, והוא מי שהחליט, כך נאמר למערער, שלא לשבץ אותו במשמרת לילה באותו יום. אולם, בהודעתו לחוקר לא הזכיר המערער את הטענה שקישר בין עניין משמרת הלילה לבין שיחת הטלפון, וכן את הקשר בין גב' חוברה לבין מנהל המחלקה, אלא כל שאמר בהודעה לחוקר באותו עניין היה: "כשהיא קראה לי לא ידעתי עבור מה קראה לי וזה הלחיץ אותי"; בהודעתו לחוקר שם המערער את מרבית המשקל של האירוע על ההתרגזות מעניין משמרת הלילה, ולא על תחושת הלחץ משיחת הטלפון; בפועל קראה גב' חוברה למערער על מנת לתת לו שי לחייל עבור בנו, עניין שבשגרה עבור עובדים שיש להם ילדים חיילים; אשר לטון דיבורה של הגב' חוברה ולמלים בהן בחרה, אמרה גב' חוברה בהודעתה לחוקר כך: "יש קוד ביני לבין העובדים, כולם יודעים שהסגנון שלי זה לזמן אותם במלים 'עזוב הכל ובוא למשרד שלי.' כולם מכירים את הסגנון הזה וזה אף פעם לא הבהיל אף אחד... כולם יודעים שהקריאה היא לא זימון דחוף אלא כך אני קוראת לכולם". בית הדין האזורי קבע כי די היה בעדותה הקצרה של גב' חוברה בבית הדין כדי להתרשם שסגנון דיבורה מתיישב עם אמירה זו; עדותה של גב' חוברה הייתה אמינה והיא העידה כי היא מכירה את המערער שנים רבות וכי היחסים ביניהם חבריים. כמו כן, המערער לא הכחיש את דבריה. מכאן שגם המערער הכיר, בסבירות גבוהה, את סגנון דיבורה של גב' חוברה; גב' חוברה ציינה כי בדרך כלל היא קוראת לעובדים על מנת להעביר להם תשורות הקשורות לתנאי העבודה, כגון צ'קים ומתנות, והיא הצהירה גם בהודעתה לחוקר וגם בעדותה בבית הדין כי ענייני משמעת אינם עוברים דרכה. בית הדין האזורי הוסיף כי הוא מעדיף את גרסתה של גב' חוברה אשר העידה כי המערער לא שאל אותה מה הסיבה לכך שהזמינה אותו אליה, או האם הוא נבהל, והגב' חוברה ענתה: "לא , הוא רק אמר 'טוב' ועלה למשרד.", על פני גרסתו של המערער, שהעיד "אמרתי מה קרה, סגרה לי את הטלפון." גם בעניין זה קבע בית הדין האזורי כי לא ניתן להסתמך על עדות המערער בהיותה עדות יחידה.
10. על יסוד כל האמור - בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה, ובית הדין לא שוכנע כי אירע לו אירוע חריג בעבודה. המערער לא הביא כל ראיה אובייקטיבית חיצונית לכך שהתרגז מסידור העבודה או לכך שנלחץ משיחת הטלפון. לפיכך אין כל ראיה לכך שאירע לו אירוע חריג מבחינה סובייקטיבית.

טענות הצדדים בערעור:

1. המערער טען כי הוא אינו מערער על הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, ולא מתייחס לעניין הערכת עדים ומהימנותם, אלא לטענתו העובדות שנקבעו מהוות בסיס למינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי; בעוד שבהודעת הערעור טען המערער גם לעניין אי השיבוץ במשמרת לילה לאחר שעבד בניקוי חול, במסגרת סיכומי הטענות הבהיר המערער כי הוא זונח את הטענה כי יש לראות בעניין אי השיבוץ למשמרת לילה כאירוע חריג, והוא מתמקד רק בעניין שיחת הטלפון בין המערער לבין גב' חוברה. המערער טען כי שיחת הטלפון גרמה לו לבהלה (מאמץ נפשי חריג) ולריצה עד המשרדים ועליה מהירה 3 קומות ברגל (מאמץ פיזי חריג); המערער קיבל את שיחת הטלפון בעת שעבד בעבודה הקשה והתרגז מעניין משמרת הלילה, ובשיחת הטלפון גב' חוברה דרשה ממנו לעזוב הכל ולהגיע למשרד, וכאשר שאל "מה קרה" היא סגרה את הטלפון. המערער לא הבין על מה מדובר, הוא נבהל ובעיקר חשש מאוד כי העניין קשור למנהל המחלקה ולעניין עבודה במשמרת הלילה, וזאת מאחר שגב' חוברה היא המזכירה של מנהל המחלקה, מר משה מוסקל, אשר נאמר לו לפני כן כי הוא דרש שלא לשבץ את המערער במשמרת הלילה. המערער סבר כך סובייקטיבית, מנקודת מבט אישית. הדבר עולה מהודעתו לחוקר המוסד, מעדותו בבית הדין וגם מהרשום בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה לנפגע בעבודה; אמנם בדיעבד התברר כי שיחת הטלפון לא הייתה קשורה למנהל המחלקה ולעבודה במשמרות לילה, אולם עובדה זו אינה רלוונטית שכן יש לבחון את הדברים בהתאם לנקודת מבטו של המערער בזמן אמת; גם סגנון דיבורה של גב' חוברה לא רלוונטי לענייננו, והמערער לא טען דבר לגבי טון וסגנון הדיבור שלה, שכן גב' חוברה לא נהגה להתקשר אל המערער, אלא הם היו נפגשים במחלקה או בחדר האוכל; באותו יום, מנקודת מבטו של המערער, אשר לא הכיר את סגנון דיבורה, השיחה הייתה לא שגרתית ומלחיצה; גב' חוברה העידה כי בנוסף לרשימת התפקידים שלה, הרבה פעמים כוח אדם מעביר אליה דברים להעביר לעובדים; גב' חוברה העידה כי בהנחה שמנהל התחנה היה רוצה להזמין אליו את המערער הוא היה מזמין אותו דרך המזכירות או דרכה. לכן, אין לראות בגב' חוברה כמי שמתקשרת לעובדים רק כדי להודיע להם על מתנות ושיקים; הראייה האובייקטיבית שהמערער נלחץ משיחת הטלפון, אותה חיפש בית הדין האזורי, נקבעה בפסק דינו והיא שלאחר השיחה המערער פנה מיד למשרדים שנמצאים בקומה השלישית, הוא עלה במדרגות בריצה ותוך כדי כך התחיל להרגיש כאבים בשתי זרועותיו, הזעה וקוצר נשימה, המערער התיישב מול גב' חוברה במצב של ערפול חושים, וכך אף עולה מהודעת גב' חוברה לחוקר המוסד. לאחר מכן המערער הובהל באמבולנס לבית חולים; סמיכות הזמנים בין האירוע בעבודה לבין הכאבים מהם סבל מהווה ראשית ראייה לקיום אירוע חריג המצדיק מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי.
2. המוסד לביטוח לאומי טען כי קביעתו של בית הדין האזורי כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג אינה רק קביעה עובדתית, אשר ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בה, אלא מדובר בקביעה המסתברת ביותר לאור כלל העדויות ומכלול הנסיבות; מכלל החומר לא ברור מדוע המערער התרגז, וגרסת המערער לא הייתה סדורה בעניין זה. כל פעם המערער העלה טענה אחת וזנח טענה אחרת - נטען כי המערער התרגז בשל העבודה הקשה, בשל השיבוץ, בשל אי שיבוץ לעבודת לילה, בשל שיחת הטלפון. כך, שאף מבחינה סובייקטיבית לא הוכח כי הייתה הצדקה להתרגזותו ולא ניתן להסביר מדוע האירוע היה חריג, וודאי שאין לכך ראייה אובייקטיבית; על פי הפסיקה לא די באמירה "התרגזתי" אלא יש צורך בראיות אובייקטיביות; כאמור, ערכאת הערעור לא תתערב בקלות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי אשר שמע את העדויות ולמעשה לא רחש אמון לגרסת המערער וקבע כי היא איננה מתיישבת עם ההיגיון; בנוגע לטענה שעבודתו בניקוי החול הייתה חריגה, הוכח שהעבודה לא הייתה חריגה; לאור טענת המערער כי נודע לו בבוקר האירוע שלא ישובץ לעבודת הלילה (טענה שנדחתה על ידי בית הדין האזורי), לא ברור מדוע קישר המערער בין משמרת הלילה לבין שיחת הטלפון מגב' חוברה, שכן לטענתו מנהל העבודה אמר לו כבר בבוקר כי הוא לא ישובץ למשמרת הלילה והמערער לא אמר לו דבר, וכמו כן לא ברור מדוע מנהל בכיר יתקשר אליו בעניין זה; לגבי שיחת הטלפון, גב' חוברה העידה כי טון דיבורה ידוע לכולם וכי המערער סיים את השיחה ב"טוב", וכן גב' חוברה אמרה למערער "עזוב הכל ובוא אלי", ולא בוא אל המנהל.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
2. בהתאם לפסיקה "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה, מן ההכרח לקבוע קודם כל קיומו של אירוע חריג בחיי עבודת המבוטח המצדיק מינוי מומחה רפואי" [עבל (ארצי) 458/99 מאיר פלבסקי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2002)].
3. לגבי התרחשות אירוע חריג נפסק -

"אירוע חריג יכול למצוא את ביטויו בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן, ובחינת השאלה אם מדובר באירוע חריג תיעשה באופן סובייקטיבי לגבי המבוטח הספציפי (עב"ל 18386-12-10 קונסטנטין ז'ירנובסקי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.1.12). עם זאת, בדיקה זו מצריכה קיומן של ראיות אובייקטיביות, ואין די באמירה גרידא של המבוטח (עב"ל 34697-06-12 אלי פסח לאופולד - המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.2.14)".

עבל (ארצי) 42970-06-13 אחמד זבדה - המוסד לביטוח לאומי (15.5.2014)

עוד נפסק לגבי אופן הבחינה אם התרחש אירוע חריג אם לאו כי -

"הלכה היא שבוחנים אירוע חריג באופן סובייקטיבי, היינו את חריגותו בעיניו של המבוטח. אולם הבחינה הסובייקטיבית הזו נעשית על פי מבחן אובייקטיבי – יש להוכיח שהיה כלל אירוע, שבעיני המבוטח, יכול להיחשב כאירוע חריג.

ראה עבל 99 / 458 פלבסקי מאיר נ' בטוח לאומי-משרד ראשי [עבודה ארצי, כרך לג (58), 31] ובו נאמרו לעניין זה הדברים הבאים:

'ד. אין ספק, כי קביעת חריגות הדחק הנפשי, או עוצמת ההתרגזות, צריכה להיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר.

ה. משאין בית הדין, לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה"."

עב"ל (ארצי) 1302/00 מיכאל אסולין – המוסד לביטוח לאומי, 3.11.2005

ומן הכלל אל הפרט:

1. בעיקרו של דבר, וחרף טענתו של המערער כי הערעור אינו סב על קביעות עובדתיות, ערעורו של המערער סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. כידוע, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדויות והראיות שהיו בפניה, אלא במקרים חריגים [ע"ע (ארצי) 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ, (25.12.2005) בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי (2.8.2007), בפסקה 4, דברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם]. במקרה הנדון, בית הדין האזורי קבע על יסוד התרשמותו מהעדויות ומכלל חומר הראיות שלפניו כי המערער לא הוכיח התרחשות אירוע חריג בעבודה בסמוך למועד בו אירע האוטם. קביעה זו היא קביעה עובדתית, אשר כאמור, ככלל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה. לא מצאנו כי במקרה הנדון מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות חריגה מהכלל והתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי.
2. מעיון בכלל החומר עולה כי בהליך בבית הדין האזורי המערער ייחס את האירוע החריג לשלושה אירועים שונים שקרו לטענתו ביום 23.8.2012: ההודעה המפתיעה בבוקר האירוע הנטען כי המערער יבצע עבודת ניקוי חול לבדו, שהיא עבודה קשה, כאשר שני עובדים ישגיחו עליו ולא תהיה החלפת תפקידים בין המערער לבינם, שנעשית בדרך כלל בעבודת ניקוי החול, כיוון שמטעמים בריאותיים המשגיחים לא יכלו להחליף את המערער; המערער התרגז על כך שלמרות שהיה אמור לבצע את העבודה הקשה הוא לא שובץ למשמרת הלילה העוקבת, שבה הייתה אמורה להיעשות עבודת הצביעה של החלקים אותם הוא ניקה קודם לכן, הנחשבת לעבודה קלה יותר מעבודת ניקוי החול, והשכר המשתלם בגינה גבוה יותר; שיחת טלפון מגב' אורלי חוברה, מזכירתו של מנהל המחלקה, שהלחיצה אותו. אולם, בשלב הערעור, הודיע המערער כי אינו טוען כי השיבוץ לעבודה ואי השיבוץ למשמרת לילה היו בגדר אירוע חריג אלא שיחת הטלפון עם גב' חוברה בלבד.
3. אין בידינו לקבל את טענת המערער מנימוקים אלה:
   1. ראשית, לטעמנו, עצם העובדה שהמערער משנה את גרסתו לעניין האירוע החריג או מסתמך בשלבים השונים של ההתדיינות על אירוע אחר, פוגעת במהימנות גרסתו. כך, לא בכל המסמכים מוזכרים שלושת האירועים, ובמסמכים שונים ניתן דגש על אירועים שונים. בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה שהגיש המערער למוסד לביטוח לאומי, במסגרת תיאור הפגיעה המערער כתב "באותו בוקר הוטל עליי להפתעתי לבצע עבודת ניקוי חול שאמורים לבצע מספר אנשים ולא אני, הדבר הרגיז אותי מאוד ובאותה שעה קיבלתי שיחה שעליי להגיע מיד למשרדים ורצתי לשם ועליתי 3 קומות בעלייה מהירה ברגל", והוא לא ציין את אי שיבוצו למשמרת הלילה והתרגזותו עקב כך, ואת העובדה שקישר את אי השיבוץ למשמרת לילה, שנעשה על פי הוראת מנהל המחלקה, לשיחת הטלפון עם מזכירת מנהל המחלקה. לעומת זאת, במסגרת הודעתו לחוקר המוסד, הושם הדגש על כך שהמערער התרגז משום שלא שובץ למשמרת לילה. כך, עת נשאל המערער על ידי החוקר האם הוא התרגז מאיזו סיבה, המערער השיב "כן התרגזתי מאוד בגלל שלא נתנו לי לעבוד לילה וזה אירוע חריג בשבילי". בהמשך, המערער נשאל האם היו בעבר מקרים בהם הוא ביצע את ניקוי החול לבד כשאחרים עומדים מבחוץ ומשלימים אח"כ צביעה הוא השיב "אם אני נכנס למסיכה ומנקה חול ומסיים לנקות השני נכנס אחרי וצובע זה קורה לעתים אבל לא לעתים קרובות" בהמשך לכך נשאל המערער מה ההבדל בין המקרה הזה למקרים בהם אחרים לא ביצעו ניקוי חול המערער השיב "במקרה הזה התרגזתי כי ידעתי שלהם נתנו משמרת לילה ולי לא". בסיום ההודעה המערער ביקש לציין כי "פשוט גם שלא עבדתי לילה וגם קיבלתי פתאום טלפון ורצתי למשרדים זה היה משהו מיוחד". הנה כי כן, על פי הודעתו של המערער לחוקר המוסד האירוע העיקרי הוא אי שיבוצו למשמרת לילה, שגרם לו להתרגזות גדולה, ובשלב הערעור המערער זונח אירוע זה. כמו כן, בשלב הערעור נזנחה גם הטענה כי שילוב העבודה הקשה בניקוי חול, אי השיבוץ ושיחת הטלפון, אותה קישר המערער לכך שלא שובץ במשמרת לילה, היוו אירוע חריג.
   2. שנית, בכל הנוגע לשיחת הטלפון, בית הדין האזורי לא קיבל את גרסת המערער כי הייתה בגדר אירוע חריג. כך, בית הדין האזורי לא קיבל את גרסתו כי שאל את גב' חוברה "מה קרה" והיא ניתקה את שיחת הטלפון, אלא העדיף את עדותה של גב' חוברה כי המערער אמר "טוב" ועלה למשרדה. כמו כן, המערער אמר מספר פעמים בהודעתו לחוקר כי נלחץ משיחת הטלפון, אולם לא הזכיר את הסיבה לכך, ולראשונה במסגרת עדותו בבית הדין הסביר כי בגלל שגב' חוברה היא גם המזכירה של מנהל המחלקה שלו, מר משה מוסקל, הוא חשש שהדבר קשור לעניין משמרת הלילה, שכן לטענתו אמרו לו לפני כן כי המנהל הוא שסרב שהמערער יעבוד במשמרת הלילה. בהתייחס לטון דיבורה של הגב' חוברה ולמלים בהן השתמשה, "עזוב הכל ובוא למשרד שלי", על יסוד התרשמותו מעדותה, בית הדין האזורי קיבל את עדותה של הגב' חוברה כי נוכח ההיכרות עמה כולם ידעו שאמירה זו היא לא זימון דחוף אלא כך היא קוראת לכולם. בית הדין האזורי קבע כי לאור עדותה של הגב' חוברה, שהייתה אמינה, ולפיה היא והמערער הכירו שנים רבות והיו ביניהם יחסים חבריים, יש סבירות גבוהה שהמערער הכיר את טון דיבורה.

נוכח כל האמור, דחה בית הדין האזורי את גרסתו של המערער כי שיחת הטלפון של גב' חוברה יצרה אצלו דחק נפשי המהווה אירוע חריג, וקבע כי המערער, שעדותו היתה עדות יחידה, לא הרים את הנטל ולא הוכיח זאת, ואין מקום להתערב בקביעה זו.

1. בהתייחס לטענותיו של המערער נוסיף:
   1. אין בידינו לקבל את טענת המערער כי ערעורו אינו סב על קביעות עובדתיות אלא אך ורק על מסקנותיו המשפטיות של בית דין האזורי. טענות המערער בסיכומים מבוססות על גרסתו שלפיה שיחת הטלפון עם גב' חוברה יצרה לחץ נפשי והיא מהווה אירוע חריג, אולם גרסתו זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי. אכן, בדיקת חריגות האירוע היא בהתאם לנקודת מבטו של הנפגע, אולם בית הדין האזורי לא קיבל כי אכן המערער חש לחץ נפשי בעקבות שיחת הטלפון.
   2. אין בידינו גם לקבל את טענת המערער כי יש לראות בעובדה שלאחר שיחת הטלפון ולאחר שעלה למשרדים שבקומה השלישית במדרגות בריצה, החלו הסימפטומים של אוטם שריר הלב ראייה אובייקטיבית להתרחשות אירוע חריג, שכן הראייה האובייקטיבית צריכה להתייחס לאירוע הנטען כאירוע חריג, ועצם הופעת הסימפטומים בסמוך לאירוע הנטען אין די בה כדי לקבוע כי האירוע הנטען היה אירוע חריג. אכן, בהתאם לפסיקה, כאשר יש ספק במידת החריגות של האירוע וקיימת סמיכות זמנים ברורה בין האירוע לבין אוטם שריר הלב מופנה עניינו של המבוטח למומחה רפואי לקבלת חוות דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען לבין האוטם [עב"ל (ארצי) 668/06 מינה גלפנד – המוסד לביטוח לאומי (22.10.2007) והאסמכתאות שם]. במקרה הנדון, משמצאנו כי אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי לא התרחש אירוע חריג, הרי שלא קיים הספק המצדיק מינוי מומחה רפואי.
2. סוף דבר: הערעור נדחה. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ח (26 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.