1. התובע יליד 1965 נפגע בתאונת עבודה מיום 7.5.2012 במהלך עבודתו כנגר אצל נתבעת מס' 1.
2. התובע טוען כי במהלך עבודתו בחיתוך עץ נחתם ממכונה לחיתוך עץ. (להלן: "התאונה ")
3. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע באצבע 3 בידו השמאלית הדומיננטית. לתובע נגרמה קטיעה בגליל המרוחק באצבע 3.
4. מומחית מטעם בית המשפט, ד"ר בתיה יפה, קבעה בחוות דעתה מיום 21.11.2016 כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% בהתאם לסעיף 75 (1) ב שדן בצלקת מכאיבה או מכרעת. המומחית הסבירה בחוות הדעת כי הנכות נגרמה בעיקר בגלל הרגישות הרבה של הגדם.
5. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית לעררים קבעה כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 5% ובנוסף הופעלה תקנה 15 ונכותו הועלתה ל- 7.5%. התובע קיבל תשלומי מל"ל המגיעים לכדי 65,000 ₪
6. הצדדים חלוקים ביניהם הן ביחס לאחריות והן ביחס לנזק. בפניי העיד התובע וכן אישתו ביחס לעזרה ולתפקוד התובע לאחר התאונה. לא העידו עדים נוספים.

נסיבות התאונה והאחריות:

1. התובע טוען בסעיף 3 לתצהירו את הדברים הבאים: " ביום 7/5/2012 תוך כדי עבודתי בשירות הנתבעת בעבודות נגרות במפעל של הנתבעת באזור תעשיה עפולה עילית. ע"פ הוראות הממונים עליי בעבודה, עבדתי בחיתוך עץ ותוך כדי עבודתי, נחתכתי נכונת חיץ עץ באצבע 3 יד שמאל "
2. מלבד לסעיף 3 האמור בתצהיר התובע, אין בתצהירו המונה 58 סעיפים כל התייחסות נוספת לנסיבות התאונה, לשיטת העבודה , לטיב המכונה או כל פרט אחר ביחס להתרחשות התאונה. כל יתר סעיפי התצהיר מתייחסים לפגיעה בגין התאונה ולשאלת הנזקים שנגרמו לו בעקבותיה.
3. התובע טוען בסיכומיו בסעיף 6 כי הסיבה לפגיעה היתה היעדר הגנה או אמצעי אשר תפקידו להגן על ידו של התובע. בסעיף 17 לסיכומיו מציין התובע כי מדובר במקרה של עובד שנפגע ממשור חשמלי כתוצאה מכך שידו "נזרקה" לכיוון להבי המשור המסתובבים.
4. כבר עתה אציין כי הטענות הנ"ל של התובע בסיכומיו נדחות שכן אין סימוכין בתצהירו של התובע לעובדות אלו שהובאו על ידו בסיכומים. למעשה התובע בתיאורו את נסיבות התאונה בתצהירו אינו מספק שום פרט לגבי סיבת התרחשותה.
5. עוד מפרט התובע בסיכומיו לגבי חובת ההדרכה שחלה על מעביד(סעיף 11 לסיכומים). אולם גם לטענה זו אין נפקות בענייננו מקום שהתובע כלל לא טען כי לא הודרך על ידי מעבידו.
6. התובע מפנה לפסיקה הענפה הדנה באחריות מעביד כלפי עובדו וטוען כי אין חולק לקיומה של אחריות מושגית כלפיו.
7. אכן, לא יכול להיות חולק כי המעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי העובד שלו. אך כדי לקבוע קיומה של רשלנות המעביד, יש צורך גם לקבוע קיומה של חובת זהירות קונקרטית וכי חובה זו הופרה על ידי המעביד באופן שגרם להתרחשות התאונה. רק אם יוכח קיומה של אחריות קונקרטית ורק אם יוכח כי חובה זו הופרה, וכי ההפרה גרמה לתאונה, רק אז ניתן לקבוע כי המעביד נהג ברשלנות ולחייבו באחריות לתאונה.( (ראו לעניין זה את ע"א 145/80 ועקנין נגד מועצה מקומית בית שמש , פד"י לז(1) 113 וכן ע" 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון פד"י לט(1) 113. ) אפנה גם לסעיף 4 לפסק הדין בע"א 437/87 כהן נגד חברת החשמל (13.2.1990) שם נאמר כך:

"מזיק, החב חובת זהירות כלפי הניזוק, אין אחריותו כלפיו חלה בכל מקרה בו נגרם נזק לניזוק, בשל מעשיו או מחדליו של המזיק. אין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה. אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא נקט אותם, ובשל כך נגרם הנזק, חב הוא כלפי הניזוק. המבחן הוא אובייקטיבי, והשאלה היא, אם נשמרה רמת זהירות סבירה בנסיבות המקרה"

1. מקום שהתובע אינו מפרט את הסיבה לתאונה ולא מפרט כיצד אירעה , לא ניתן לקבוע כי המעביד אחראי לה. אין ממש בטענת התובע לקיומה של "חזקת רשלנות". מעביד אינו אחראי באחריות מוחלטת בכל תאונה המתחרשת לעובד במהלך העבודה.
2. התובע מפנה לת/2 שהוגש במהלך חקירתו הנגדית. המדובר בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה שהוגש במוסד לביטוח לאומי. אך גם בטופס זה אין כדי לסייע לתובע ולא ניתן ללמוד מהגרסה שהובאה בטופס (גרסה אשר לא הובאה בעדות התובע ) לקיומה של אחריות כלפיו. בטופס מציין התובע ביחס לתיאור הפגיעה כי זו אירעה כאשר: " עבדתי על מכונה שנקראת משור קרייזק ותוך כדי חיתוך העץ היד השמאלית שלי גלשה למכונה והאצבע האמצעית נחתכה". גם בגרסה זו אין עדות לפגם במכונה, לכך שלא היתה לה הגנה, לכך שלא היתה בטוחה לכך שלא הודרך ולא ידע להפעיל את המכונה וכיוצ"ב טענות שיש בהן כדי לבסס קיומה של אחריות המעביד לתאונה.
3. התובע טוען כי הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה וכן לא הביאה סרטון לגבי מצלמות האבטחה במקום. ראשית, לגבי סרטון האבטחה הנושא עלה על ידי התובע לראשונה במהלך החקירה החוזרת אז טען כי המפעל מצולם אך הוא עצמו לא ראה את הסרטון. כך שלא ניתן לדעת אם התאונה אכן נקלטה במצלמות האבטחה אם לאו. שנית, העובדה שהנתבעת לא הביאה עדים מטעמה לא פועלת לרעתה באופן שיש בו כדי להפוך את הנטל כפי שהתובע מבקש לעשות. נטל ההוכחה עדיין מוטל על התובע שלא פירט בשום אופן כיצד אירעה התאונה ומה הבסיס העובדתי שיש בו כדי להקים אחריות של המעביד לתאונה.
4. וביחס לנטל ההוכחה אבקש להתייחס לטענת התובע ביחס לתחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין. התובע טוען כי במקרה דנן מדובר במשור חשמלי מסוכן מעצם טבעו. על כן, מבקש התובע להחיל את סעיף 38 לפקודת הנזיקין ולהעביר את נטל ההוכחה לעבר המעביד.
5. נקודת המוצא היא כי הוכחת קיומם של התנאים להחלת סעיף 38 לפקודת הנזיקין חלים על התובע. רק מקום שהוא מוכיח את תחולתם של התנאים הקבועים בסעיף, עובר הנטל לנתבע. אפנה לסעיף 13 לפסק הדין בע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין אלעאבר נאסר נגד מדינת ישראל פד"י ס(4) 337:

"המערערים טוענים כאמור לתחולה של שתי "חזקות התרשלות" הקבועות בפקודה. הראשונה מנויה בסעיף 38, אשר כותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים", וזו לשונו:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

הוראה זו, על פי לשונה, כוללת שלושה יסודות מכוננים: הראשון, אירוע נזק; השני, הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן או על ידי הימלטות דבר העלול לגרום נזק בהימלטו; השלישי, הנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו או תופס הנכס שממנו נמלט. כמו כן כוללת ההוראה יסוד ממעט, לאמור גרימת הנזק על ידי אש או על ידי חיה. נטל השכנוע בדבר התקיימות יסודות אלה מוטל על התובע. משעמד התובע בנטל זה מועבר הנטל אל הנתבע, להראות כי "לא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

1. במקרה דנן אין לנו כל ידיעה באיזו מכונה מדובר. התובע דיבר בתצהירו על מכונה לחיתוך העץ (ולא כינה אותה משור כפי שצויין כעת בסיכומיו). אין כל ידיעה מה טיבה של אותה מכונה, האם המכונה ישנה או חדשה, מה סוגה, מה גודלה, כיצד היא פועלת, כיצד משתמשים בה, האם המכונה היתה עם מיגון? אין בפניי רמז כלשהו שיש בו כדי לבסס את הטענה כי מדובר בדבר מסוכן כטענת התובע. מכאן, משלא עמד התובע בתנאי להוכיח כי הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, אין תחולה לסעיף 38 לפקודת הנזיקין.
2. הגם שלא הבנתי מסיכומי התובע כי הוא טוען לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אתייחס לכך דווקא משום שהנתבעת התייחסה לתחולת הסעיף בסיכומיה בתשובה ל"רמז" של התובע כי הסעיף חל, כך טענה . דעתי היא כי אין במקרה דנן מקום להעברת נטל הראיה בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין. שכן, לא מדובר במקרה שהתובע אינו יודע את נסיבות התאונה והוא אף אינו טוען זאת בעדותו. התובע הוא שבחר לא לספר ולפרט כיצד אירעה התאונה ומה גרם לה. כמו כן, התנאי השלישי להחלת הסעיף אינו מתקיים בעניינו שכן מכלול הראיות אינו מתיישב יותר עם המסקנה כי המעביד התרשל מאשר עם המסקנה כי המעביד נקט באמצעים סבירים. למעשה לא הונחה בפניי מסכת עובדתית כלשהי שיש בה כדי להוכיח את קיומו של התנאי השלישי.
3. לסיכום: מכך שהתובע נפגע במהלך העבודה של חיתוך עץ לא ניתן להסיק את המסקנה שהמעביד אחראי לתאונה. נזכיר כי מדובר בנגר שחלק בלתי נפרד מעבודתו הוא חיתוך עצים. במקרה דנן לא הונחה בפני תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס קיומה של אחריות המעביד לתאונה. רק מקום שהיה סיכון בלתי סביר כי אז ניתן לומר כי קיימת חובת זהירות קונקרטית ואם זו הופרה אז יחוב המעביד ברשלנות. ישנן סכנות שאין אפשרות לסלקן, סכנות הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה ומטיבה. קיימים גם סיכונים רגילים אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות ( ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72.
4. מכל הטעמים שציינתי לעיל, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת אחריות הנתבעים לתאונה. התביעה נדחית.
5. בנסיבות, ובשים לב לעובדה כי התובע נפגע כאמור ונותרה לו נכות, ובשים לב למצבו הכלכלי הקשה של התובע, אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ט, 24 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.