תביעה כספית על סכום קצוב שהוגשה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כבקשה לביצוע תובענה, והועברה לבית המשפט לאחר הגשת התנגדות.

העובדות הרלבנטיות וטענות הצדדים

1. התובעת, אשר מנהלת על פי חוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 את מקרקעי המדינה, הקרן הקיימת לישראל ורשות הפיתוח, הגישה תביעה כספית כנגד הנתבע, בגדרה עתרה לחיובו בסך כספי של 30,691 ₪ (נכון ליום 1/4/14) בגין אי תשלום דמי חכירה שנתיים, חרף מחויבותו לעשות כן לשיטתה.

על פי כתב התביעה, הנתבע, אשר החכיר באמצעות התובעת את המקרקעין הידועים כגוש 3832 חלקה 94 (להלן: "המקרקעין"), הפסיק לשלם את דמי החכירה כמתחייב בדין, ולאחר משלוח דרישות שלא נענו, צבר חוב העולה כדי סך התביעה. לכתב התביעה צירפה התובעת את הסכם החכירה שנחתם בין התובעת ואבי הנתבע, הסכם מתנה בו העביר האב את זכויותיו במקרקעין לנתבע, בקשה להעברת זכות שכירות ואישור ביצוע הפעולה, וכן תדפיס מצב החשבון, המלמד על החוב הנטען.

2. הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף ולחלופין התנגדותו לביצוע התביעה. במסגרת ההתנגדות טען כי עילת התביעה התיישנה, משנוצרה, כך לשיטתו, עוד בשנת 2005 ולא בוצעו כל הליכי גבייה אקטיביים; כי התובעת נהגה בשיהוי ניכר ומהותי, וכפועל יוצא יש להורות על דחיית התביעה; כי התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט; וכי התביעה אינה עונה על התנאים הקבועים בחוק ההוצאה לפועל, לצורך הגשתה ישירות כבקשה לביצוע תובענה.

3. ביום 30/11/15 התקיים דיון בתובענה, שבמהלכו הגיעו הצדדים להסכמות שיובאו להלן:

מאחר ובחישוב המפורט מצוין שטח החלק הבנוי הינו 108 כאשר יתכן שבפועל השטח הבנוי נמוך מכך, הגענו להסכמה לפיה ב"כ המבקש יעביר לעיון המשיבה את היתר הבנייה שהוצא על הנכס, וזאת בתוך 20 יום מהיום. בתוך 20 יום לאחר מכן, המשיבה תבחן את הטענה ותגיש חישוב מתוקן, ככל שיש צורך. בהתאם לחישוב המתוקן, יבואו הצדדים במו"מ לצורך סילוק החוב מחוץ לכותלי בית המשפט ואפשרות לעריכת היוון. ככל שלא תוגש הודעה בתוך 30 יום לאחר מכן, יינתן פסק דין בקשר לחוב המתוקן. הצדדים חלוקים בשאלת הוצאות ושכ"ט וזו תוכרע במידת הצורך על ידי בית המשפט. מובהר למען הסר ספק כי ההיוון יוכל להתבצע אגב תשלום החוב, למצער.

כפי שניתן להבחין, למרות שבהתנגדות שהוגשה לא הועלתה כל טענה הנוגעת לשטח המבונה המצוי על המקרקעין, בית המשפט אפשר לצדדים לבחון את הטענה לפיה השטח הבנוי בפועל נמוך מזה שצוין בחישוב שהוגש לבית המשפט, ולו על מנת למנוע עיוות דין אפשרי. מנגד, הוסכם כי בהעדר הודעה לאחר שהות בת 30 יום ,שניתנה לצדדים למצות את הליכי המו"מ מחוץ לכתלי בית המשפט לצורך בחינת היוון דמי החכירה, יינתן פסק דין בקשר לחוב המתוקן, ככל שיתוקן בשל שינוי השטח המבונה.

4. ביום 13/1/16 נשלחה הודעת התובעת, לפיה השטח המבונה אינו רלבנטי כלל לסכום התביעה, משדמי החכירה השנתיים מחושבים כ- 1% משווי המקרקעין בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1090, להלן: "החלטת 1090").

לעמדת הנתבע, מנגד, החלטת 1090 לא חלה עליו משהתובעת לא פנתה אליו במשך השנים, ולא התקבלה אצלו כל התראה על קיום החוב. יש לחשב לשיטתו, אם כן, את דמי החכירה על בסיס החוזה המקורי שבין התובעת ובין אביו. מוסיף הנתבע וטוען בתגובתו, כי על פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1145 (להלן: "החלטת 1145"), חובות שנצברו לאחר 31/3/2008 יתקזזו על חשבון דמי ההיוון הרעיוניים, כך שלאחר תשלום 7 שנים, ייחשב הנכס כמהוון. מבלי לגרוע מהאמור, חזר הנתבע על טענתו לפי התביעה התיישנה, כי התביעה הוגשה בשיהוי, וכי נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט.

דיון

5. לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הנתבע, מצאתי לדחות ההתנגדות שהוגשה על ידו.

אין חולק, כי ההסכם הדיוני שהושג בדיון הינו מהותי, כזה המצמצם את המחלוקת לכדי חישוב סכום החוב, וזאת לאחר שנשקלו, טרם ההסכמות, מלוא הטענות שהועלו בהתנגדות. מנגד, כפוף לויתור הנתבע על טענותיו, שכפי שיתברר בהמשך אין בהן ממילא ממש, קיבל את "הזכות" להרחיב את חזית המחלוקת ולברר טענתו הנוגעת לשטח המבונה המצוי על המקרקעין. בדרך המקובלת, טענה כאמור לא היתה עולה כלל לדיון, משלא נטענה במסגרת ההתנגדות.

אלא, שלאחר הודעת התובעת לפיה החוב מחושב לפי 1% משווי המקרקעין, לא היה מקום שלא לקיים הוראות ההסכם הדיוני ככתבו וכלשונו, ולא זו בלבד – לחזור על טענות שלא נכללו בהסדר הדיוני ואף להוסיף על ההסדר טענות שנבעו מאותן הסכמות למרות שאינן חלק מכתבי בי- הדין.

6. הסדר דיוני כמוהו כחוזה, וככזה - כללי הפרשנות החלים על חוזה יחולו עליו, על פי לשונו ותכליתו (בש"א 6645/06 עזבון המנוח פלוני ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פורסם בנבו, ניתן ביום 12/11/2006 ע"י כב' הנשיאה (בדימוס) ד' בייניש). ככל שיימצא כי ההסדר הדיוני טומן בחובו סתירה פנימית, נתון לפרשנות כפולה או שנותר ספק של ממש האם התקיים מפגש רצונות בין הצדדים להסכם, תיתכן סטייה מהוראות הסותרות של ההסדר הדיוני תוך שמירה עליו ככל הניתן (ע"א 7067/11 חסיד נ' אפרמיאן (פורסם בנבו, סעיף 7 לפסק הדין); סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בשינויים המחוייבים). אך ורק אם יתברר, כי ניהול ההליך בהתאם להסדר הדיוני לא יאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקת האמיתית שבין הצדדים, רשאי בית המשפט לסטות מההסדר הדיוני לטובת שיקולי צדק (ע"א 4384/90 ואתורי ואח' נ' בי"ח לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 189).

בנדון דידן, ההסדר הדיוני ברור, חד משמעי ואינו נתון למספר פרשנויות. לשונו של ההסדר חדה, ותכליתו ברורה. ההסדר מתחיל בהגדרת הסוגיה המצויה במחלוקת: "מאחר ובחישוב המפורט מצוין שטח החלק הבנוי..." ממשיך בהוראה לפיה יועבר היתר הבנייה שהוצא וייערך חישוב מתוקן ככל שיש צורך, עובר לאפשרות לניהול מו"מ בין הצדדים תוך שקילת עריכת היוון, ומסתיים בכך ש"ככל שלא תוגש הודעה (על סילוק החוב במסגרת מו"מ – י.י.) יינתן פסק דין בקשר לחוב המתוקן". כן מציין ההסדר, כי בכל הנוגע לשאלת ההוצאות ובשכה"ט הצדדים חלוקים, עובדה הבאה ללמדנו כי ההסכמות הושגו בכדי לסיים את המחלוקת שבין הצדדים.

7. בניגוד מוחלט להסדר, חזר הנתבע על מלוא טענותיו במסגרת עמדתו לאחר קבלת החישוב שנערך על ידי התובעת, ולא אך זו – העלה כל טיעון נוסף אפשרי, מבלי לבחון האם טענה אחת מתיישבת עם חברתה. כך, טוען מחד כי יש לחייב בדמי חכירה על פי ההסכם המקורי שנחתם עם האב, ובמקום אחר טוען כי יש לערוך היוון רעיוני על בסיס 1%, הנמוך בהרבה מהסכום המופיע בחוזה שנכרת בין התובע ואביו; טוען להעדר חוב, ומנגד עותר לעריכת היוון; לא נותן כל הסבר לכך שלא שולם הסכום שלא מצוי במחלוקת, וכן הלאה.

8. משההסדר הדיוני ברור, בכך די על מנת ליתן פסק דין בהתאם להסכמות הצדדים. הסכמות דיוניות יש לכבד ולקיים. לא ניתנה כל הצדקה לסטייה מההסדר הדיוני, ואין הצדקה עניינית לעשות כן.

בקליפת האגוז יצוין, עם זאת, כי כבר בכתב התביעה עתרה התובעת לתשלום יתרת חוב הנתבע בניכוי חיובים לגביהם חלה התיישנות דיונית. רכיב ההתיישנות לא נתבע לכתחילה בכתב התביעה, כאשר עיון בתדפיס החוב שצורף לכתב התביעה מעלה כי קוזז מחובו של הנתבע הסך של 7,426 ₪ שהתיישן, החוב אופס ביום 28/7/08, והחיוב הנתבע הראשון הינו מיום 1/4/2008 (שנרשם ביום 27/11/08). במועד זו נוצרה העילה, וברי כי התביעה לא התיישנה עת הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל.

טענת השיהוי אינה רלבנטית, משלא הצביע הנתבע על כל נזק שנגרם לו, בשים לב לכך שאף בעבר לא שילם דמי החכירה כסדרם (ר' תדפיס החוב, סילוק חוב ביום 14/5/05). ממילא, לא ניתן כל הסבר מהו השיהוי בשל משלוח ההתראות, ומדוע יגבר השיהוי על טענת ההתיישנות, הנדחית כאמור. אף ההלכות הנוגעות להליכי גבייה אקטיביים אינן רלבנטיות, משאין עסקינן ברשות מקומית ובחוב שהתיישן.

9. הנה כי כן, דין ההתנגדות להידחות לגופה. באשר לטענות המאוחרות שעלו על ידי הנתבע, משאינן חלק מההסדר הדיוני, ומשלא עתר הנתבע לשינוי ההסדר הדיוני או ההתנגדות, אין בכוחן לסייע לו, ואין לקבלן.

מעבר לנדרש, טענות הנתבע להחלטת 1090 נדחית בשים לב לכך שההסכם המקורי שנערך בין התובע ואבי הנתבע פג עוד ביום 29/9/1972, ומשכך דמי החכירה השנתיים מחושבים על פי החלטת 1090. באשר להחלטת 1145 – לא הגיע השלב לביצוע ההיוון, שהרי בהתאם להחלטה זו ההיוון יבוצע רק "בתום ביצוע תשלום מלוא ההיוון הרעיוני" (סעיף 5 להחלטה 1145). לכך מצטרפת ההוראה לפיה חוכר שלא שילם את מלוא ההיוון הרעיוני יחויב בתשלום הסכום המתייחס ליתרת השנים הבלתי משולמות (עד 7 שנים), כבענייננו. יתר על כן, בית המשפט לא מודע לחיוב בתוספות בניה, ככל שקיימות.

עתירה חלופית זו, אפוא, אף לגופה, מוקדמת, תוך שזכויות הנתבע באשר לעריכת ההיוון לאחר התשלום נשמרות לו.

10. סיכומו של דבר, דין ההתנגדות להידחות, בהתאם להסדר הדיוני. בשוקלי את התנהלות הנתבע בתיק, מצאתי לחייב את הנתבע בהוצאות שלא על הצד הנמוך. לשיטתי, היה מקום לקיים את הסכמות הצדדים בתום לב, ובוודאי את ההחלטה המפורשת של בית המשפט שאישרה ההסכמות.

הנתבע, אפוא, ישא בהוצאות ההליך בסך 5,000 ₪, שיתווספו לחוב כפי המופיע בתיק ההוצאה לפועל.

הליכי ההוצאה לפועל ישופעלו.

ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ו, 18 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.