לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות.

בשלהי שנת 2010 החל התובע טיפול של יישור שיניים אצל הנתבע – רופא אורתודנט. מדובר בטיפול מסוג "אינקוגניטו", שבו הסמכים ("טבעות") מודבקים בחלק הפנימי של השיניים, באופן שאינם נראים כלפי חוץ. התובע שילם תמורת הטיפול סכום של כ- 30,000 ₪.

אין מחלוקת, כי התובע היה בטיפול אצל הנתבע במשך תקופה ממושכת של כשלוש שנים ומחצה (מעבר לזמן הרגיל). לתביעה צורף כרטיס טיפולים, המתעד 37 ביקורים של התובע אצל הנתבע. לקראת חתונתו של התובע בחודש אוגוסט 2014 הוסרו הסמכים משיניו (ובוצע קיבוע בחלק הקדמי של השינויים). לטענת התובע, הסרת הסמכים הייתה זמנית בלבד, אולם הנתבע חולק על כך. התובע טוען כי זמן קצר לאחר הסרת הטבעות הוא הבחין בשינוי לרעה במבנה השיניים, ואף החל לחוש כאב. מתברר, כי במשך מספר חודשים לאחר מכן התקיימו מספר מפגשים בין התובע לנתבע, כאשר בשלב זה נתגלעו חילוקי דעות ביניהם: התובע סבר – ועודנו סבור – כי יש להמשיך בטיפול, בפרט נוכח מרווח שנותר בין הלסת התחתונה לבין הלסת העליונה בצד השמאלי. הנתבע לעומת זאת סבר – ועודנו סבור – כי הטיפול השיג את מטרותיו, כי הוסבר לתובע שניתן לזרז את התהליך הטבעי של צמצום המרווח באמצעות הרכבת גומיות, וכי דרישותיו של התובע עמדו בניגוד לעמדתו המקצועית של הנתבע ולטובתו הרפואית של המטופל.

על רקע זה הוגשה התביעה שלפניי. התובע הבהיר והדגיש כי אינו טוען לרשלנות רפואית מצדו של הנתבע; טענתו היא, למעשה, כי הנתבע לא השלים את הטיפול. על כן, התובע מבקש כי בית המשפט יחייב את הנתבע לשלם לו סכום של קרוב ל- 30,000 ₪, אשר יאפשר לו, לטענתו, לתקן את מצב השיניים (קרי: סגירת המרווח בלסת השמאלית) אצל רופא אחֵר.

לאחר שבחנתי את החומר שהוצג לי, ושמעתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

אף שהתובע ציין כי אינו טוען לרשלנות רפואית מצדו של הנתבע, הרי שתביעתו מושתתת על טענות בעניינים שברפואה. לפי הוראת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעל דין החפץ להוכיח עניין שברפואה נדרש לצרף לכתב טענותיו חוות-דעת של מומחה ערוכה כדין. בענייננו, לא צורפה חוות-דעת כאמור, ובנסיבות העניין לא מצאתי טעם מספק לפטור את התובע מכך.

אציין, כי בדיון שנערך לפניי הוסבר לתובע הקושי הראייתי הכרוך באי-הגשת חוות-דעת רפואית לביסוס טענותיו, ואף ניתנה לו האפשרות לשקול עיבוי התשתית הראייתית. התובע ביקש לדון בתביעה כפי שהוגשה, וציין את הקושי להשיג חוות-דעת רפואית נוכח הקולגיאליות בין רופאים. שמעתי אפוא את טענות הצדדים ובחנתי את החומר שהציגו, ובסופו של יום לא מצאתי כי התובע הוכיח שנפל פגם בטיפול שניתן לו או בהחלטות המקצועיות של הנתבע, לרבות ההחלטה לגבי פעולות שנכון או שלא נכון לבצע לאחר הסרת הסמכים.

עוד יצוין בהקשר זה, כי התובע טען שמצויות בידיו הקלטות של מפגשים עם רופאים, אשר תומכות בעמדתו לגבי הצורך בהמשך הטיפול. מדובר בהקלטות שלפי דבריו של התובע, בוצעו ללא ידיעתם של הרופאים שעמם שוחח. ברי, כי הקלטות כאלה אינן תחליף להגשת חוות-דעת ערוכה כדין, ומכל מקום, הבהרתי לתובע כי בנסיבות העניין, אם הוא מעוניין להציג ראיות מסוג זה, עליו לבקש לזמן את הרופאים למתן עדות, תוך מתן אפשרות ראויה לנתבע להתמודד עם החומר ועם הטענות. התובע לא ביקש לזמן מי מהרופאים שהזכיר למתן עדות.

מעבר לאמור, ראוי להדגיש כי אין מחלוקת שהתובע טופל אצל הנתבע במשך מספר שנים, ולא מצאתי בסיס עובדתי ומשפטי מספק לחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של כ- 30,000 ₪, לצורך מימון טיפול נוסף (בהתאם להצעת מחיר שהציג התובע, של ד"ר טולצ'ינסקי, אשר מהותה ופרטיה לא התבהרו די הצורך; אציין, כי הצעת המחיר מתייחסת לטיפול "בשיטת אינויזליין"). משלא הונחו לפניי חווֹת-דעת רפואיות, אציין בזהירות הראויה כי הנתבע הציג תמונות לגבי השינוי שחל במצב הפה של התובע בעקבות הטיפול – בעין בלתי-מקצועית מדובר בשינוי ממשי – והתובע, שכלל לא טען לרשלנות רפואית, לא הוכיח כי הטיפול לא צלח או כי נדרשות השלמות מהותיות, לא כל שכן כאלה שעלותן כ- 30,000 ₪. בהקשר זה ראוי לציין גם, בהתייחס למסמך שהגיש התובע אשר נרשם על-ידי ד"ר חסון (מיום 24.3.2015), כי במסמך זה נכתב שהמנשך "מעט פתוח בצד שמאל (מינימאלי)", ואף שההמלצה היא "להמשיך בטיפול אצל ד"ר דיקשטיין", הרי שלא מצוין מהו המשך הטיפול המומלץ לדעת ד"ר חסון (בוודאי לא נרשם שמומלץ טיפול בשיטת "אינויזליין", שבגין עלותו עותר התובע לחייב את הנתבע בתשלום סך של 28,230 ₪). כאן המקום להדגיש, כי הנתבע הציע לתובע שימוש בגומיות לצורך זירוז סגירת המרווח (שד"ר חסון הגדיר "מינימאלי"), אך הצעה זו, כך נראה, לא נתקבלה על-ידי התובע (לתיעוד ההצעה להרכבת גומיות, ראו כרטיס הטיפולים שצורף לכתב התביעה).

לאור כל האמור, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, התובע יישא בהוצאותיו של הנתבע בסך של 500 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי, תוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ו, 01 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.