זו תביעה לפסק דין הצהרתי הקובע שמר עזרא סולטניאן (להלן: "התובע"), הוא הבעלים של הדירה המצויה ברחוב עציון 7/1 בפרדס חנה, הידועה כתת חלקה 1 חלקה 300 בגוש 10111 (להלן: "הדירה").

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובע נולד בשנת 1938 בכורדיסטאן האיראנית ועלה לארץ בשנת 1953. היום הוא בן 78. הוא גרוש ואב לארבעה ילדים שאינם בקשר עמו. בהליך הגירושין שהסתיים בשנת 2003 יוצג התובע על ידי עו"ד צהלה הלוי (להלן: עו"ד הלוי).

2. על פי כתב התביעה, התובע רכש את חלקה של גרושתו בבית מגורים ברחוב הנחל 31 בפרדס חנה, שהיה בבעלותם המשותפת (להלן: "הבית"), כאשר את המימון לרכישה השיג, בין השאר, מאחיו. לאחר שהתובע התקשה להשיב לאחיו את הכספים שלווה מהם, נאלץ בשנת 2006 למכור את ביתו. את יתרת הכספים שנשארו ממכירת הבית הפקיד בסניף בנק לאומי בפרדס חנה. לאחר מכירת ביתו עבר התובע להתגורר בדירה שכורה, בקומה השלישית ברחוב המייסדים 15 בפרדס חנה, שהייתה שייכת לחבר ילדות של התובע.

3. ביום 8.1.07 עבר התובע אירוע מוחי, שבעקבותיו נזקק לעזרה. לצורך כך נשכרו שירותיה של מכרתו משכבר השנים, הגב' פרחיה כהן (להלן: "הנתבעת"), ששימשה כמטפלת הסיעודית של התובע החל מפברואר 2007, דרך חברת הסיעוד "מטב". עוד קודם לאותו אירוע מוחי, טיפלה הנתבעת בתובע במשך כארבעה חודשים, בעת עבודתה בחברת הסיעוד "מתן", לאחר שבאפריל 2005 פרק התובע את כתפו.

4. ביום 27.5.15 הוגשה תביעה זו, שעניינה השבת רכוש שלפי הנטען נגזל מהתובע על ידי הנתבעת עת שימשה כמטפלת הסיעודית של התובע, לרבות כספיו, רכבו והדירה שהנתבעת רכשה לכאורה עבור התובע והעבירה על שמה. בהחלטה מיום 13.7.15 (כב' השופטת ע' אטיאס) נמחקו הסעד למתן חשבונות והסעד הכספי מכתב התביעה, בשל העדר סמכות עניינית של בית משפט זה. נותר הדיון בטענת התובע, שהוא הבעלים של הדירה.

5. בכתב התביעה נטען, שהנתבעת ניצלה את מצוקתו, בדידותו ומצבו הרפואי של התובע. כך נטען, כי ביום 19.3.07 גרמה הנתבעת לתובע לרכוש רכב בשווי 50,000 ש"ח ולהעבירו כחודשיים לאחר מכן על שמה, ללא כל תמורה; ביום 31.5.07 גרמה הנתבעת לתובע להעביר לה מחשבון הבנק הפרטי שלו סך של 300,000 ₪ (מתוכם 70,000 דולר במט"ח), אותם התחייבה הנתבעת, כנטען, לשמור עבור התובע בידיה הנאמנות ולהוציאם על פי הוראותיו.

6. עיקר התביעה שבפני מבוסס על הטענה, שהנתבעת השיגה את הסכמת התובע לרכוש עבורו את הזכויות בדירה באמצעות חלק מכספי הנאמנות שהיו בידיה, אלא שבדיעבד התחוור לו שהנתבעת רשמה את הדירה על שמה, בהתאם להסכם למכירת הדירה שנחתם ביום 30.3.08 בין ישראל שוורץ, כמוכר (להלן: מר שוורץ), לבין הנתבעת, כקונה (נ/1), כאשר את הנתבעת ייצגה עו"ד הלוי.

7. לטענת התובע, הנתבעת טענה בפניו, שבמעמד החתימה על הדירה, נדרשה לשלם סך נוסף של 16,000 ₪, אותם לוותה מבתה, ולכן הציעה לתובע שישיב לבתה סכום זה בהוראת קבע. התובע הסכים והעביר לנתבעת בהוראת קבע 32 תשלומים שווים בגובה 500 ₪ כל אחד. התובע עבר להתגורר בדירה ורק כעבור שנתיים, בעקבות פנייה של העירייה, נודע לו שהדירה אינה רשומה על שמו. כשניסה לעמוד על זכויותיו, כך לפי טענתו, נענה בסירוב מלווה באיומים, וביניהם איום לסלקו מן הדירה ולהותירו ללא קורת גג.

8. באוגוסט 2014 הודיעה הנתבעת לתובע שאינה מעוניינת עוד בקשר עמו, כשבסמוך לכך נמסרה הודעה לחברת הסיעוד על הפסקת עבודתה של הנתבעת אצל התובע ובקשה לשליחת מטפלת אחרת במקומה.

9. התובע טען בכתב התביעה, כי בעוד בשנת 2007 היו לו אלפי שקלים בחשבונו, והוא נהנה מביטחון כלכלי, הרי בתום שנת 2014, לאחר שהנתבעת ניתקה קשריה עמו, נותר חסר כל, כשחרב הפינוי מדירתו, קניינו היחיד, מתנוססת מעל ראשו.

10. ביום 8.6.15 הגישה הנתבעת תביעת פינוי נגד התובע בבית משפט השלום בחיפה. כתב ההגנה מטעמה בתיק זה הוגש ביום 14.7.15, ולפיו, הנתבעת "רכשה את הדירה מהונה האישי אשר היה ברשותה... עוד בטרם המועדים בהם פגשה את התובע או טרם המועדים הנטענים על ידו. הנתבעת רכשה את הדירה באופן עצמאי ביום 30.3.08 והדירה נרשמה על שמה בלשכת רישום המקרקעין... למען הסר ספק, התמורה שולמה בשקים בנקאיים של הנתבעת" (סעיף 18 לכתב ההגנה).

11. בשתי ישיבות ההוכחות אשר נקבעו בתיק העידו בפניי התובע, הנתבעת, וכן עו"ד הלוי מטעם התובע. בתום שמיעת ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב (סיכומי התובע הוגשו ביום 24.1.16; סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 22.2.16), שלאחריהם ניתנה רשות לצדדים להגיש סיכומי תשובה, אותה ניצלו.

דיון

12. לאחר עיון בכתבי הטענות ובסיכומים שהגישו ב"כ הצדדים ושמיעת העדויות, הגעתי לכלל מסקנה שהתובע לא הוכיח שזכויות הנתבעת בדירה נרשמו על שמה באופן פורמלי בלבד, ומוחזקות על ידה מכוח הסכם ביניהם או מכוח דיני השליחות והנאמנות. בטרם אבאר עמדתי זו ואדרש לטענות הצדדים לגופו של עניין, אתייחס למספר טענות מקדמיות שהועלו על ידם.

התיישנות ושיהוי

13. הנתבעת טענה בכתב ההגנה בדבר התיישנות התביעה ושיהוי לא סביר (סעיפים 6 ו-24 לכתב ההגנה). על אף שבמהלך ישיבת ההוכחות מיום 2.11.15 חזר בו ב"כ הנתבעת מטענת ההתיישנות (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 34), חזר והעלה את הטענה בסיכומי הנתבעת, שלא כדין. לטענת הנתבעת, התובע פעל בשיהוי ניכר ולא מוסבר של כשבע שנים (סעיף 8 לסיכומי הנתבעת). עוד צוין, שההתיישנות לא חלה בשאלת הבעלות על הדירה, אלא דווקא לעניין טענת התובע כאילו הוא העביר לנתבעת סכום כסף של 330,000 ₪ (סעיף 69 לסיכומי הנתבעת).

14. אין מקום לקבל את טענת השיהוי. טענת שיהוי הנטענת בתוך תקופת ההתיישנות היא טענה קשה, המבקשת לקצר את תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין, לחסום את גישתו של בעל דין לערכאות, מעבר למכשולים שמציבים כללי ההתיישנות ועלולה להמריץ תובע להגיש תביעה במהירות, מבלי לתור אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 (2003). להלן: עניין תלמוד תורה).

15. לפיכך נקבע, ששיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע שהתובע זנח את זכות התביעה, שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. על הטוען לשיהוי להוכיח כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וכי אירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי (עניין תלמוד תורה, בעמ' 447). אף אחד מאלה לא מתקיים בענייננו. נוסף על כך שבכל מקרה, גם אם היו מתקיימים התנאים להיווצרותו של שיהוי, לבית המשפט מסור שיקול הדעת לקבוע מתי יש להחיל את השיהוי ומתי יש להימנע מכך (עניין תלמוד תורה, עמ' 448).

16. באשר לטענת ההתיישנות הנוגעת להשבת כספים, גם טענה זו דינה להידחות. הסעד הכספי ממילא נמחק, כאמור בהחלטתה של כב' השופטת אטיאס, וכל טענות התובע בסוגיה זו נטענו רק באשר להוכחת טענתו לפיה הנתבעת ניצלה אותו, לצורך הסעד המתבקש בדבר תיקון רישום הבעלות על הדירה. טענת הבעלות על המקקעין לא התיישנה, משלא חלפו 15 שנה עד הגשת התביעה.

בקשה למחיקת סיכומי התשובה של התובע

17. הצדדים הגישו סיכומי תשובה בהתאם להחלטתי מיום 25.2.16. בסיכומי התשובה מטעם הנתבעת מיום 28.3.16 נכללה בקשה למחיקת סיכומי התשובה של התובע, בטענה שאלו אינם מהווים הבהרה לסיכומים כפי שנתבקש.

18. לפי תקנה 158(א)6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, "בית המשפט רשאי להרשות לבעל דין שסיכם את טענותיו תחילה להשיב לסיכומו של בעל דינו, אם ראה שהדבר דרוש להבהרת טיעון שהושמע בפניו".

19. בהתאם, עיון בסיכומי התשובה מטעם התובע מיום 10.3.16 מעלה, שבניגוד לטענת הנתבעת (סעיף א' לסיכומי התשובה מטעמה), לא מדובר במקצה שיפורים לסיכומי התובע או בטענות שלא הועלו כלל בסיכומים העיקריים. התובע התייחס לטענות שהועלו בסיכומים מטעם הנתבעת, ולפיכך אין מקום למחוק את סיכומי התשובה מטעמו.

הרחבת חזית

20. לטענת התובע, סיכומי הנתבעת גדושים בטענות עובדתיות ומשפטיות חדשות שלא עלו במסגרת ההוכחות, ולכן אין לתת לטענות אלו משקל כלשהו. אלא שרוב הטענות שמאוזכרות תחת הכותרת "הרחבת חזית" (פרק 1 לסיכומי התשובה מטעם התובע, סעיפים 1-18), נוגעות בכלל לטענה אחרת של התובע, שעניינה "טענות עובדתיות שלא הוכחו".

21. האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003)). את טענת התובע כאילו סיכומי הנתבעת נשענים על טענות שלא הוכחו יש לבחון לגופה, אך יש לאבחנה מטענתו בדבר הרחבת חזית, טענה שנטענה בעלמא ודינה להידחות.

הקלטת הנתבעת על ידי עו"ד הלוי

22. על פי תצהיר עו"ד הלוי, במסגרת עיסוקה כעורכת דין העניקה לתובע שירותים משפטיים שונים לאורך השנים, כאשר בין השאר היא ייצגה אותו בהליך גירושין ארוך ומורכב. במהלך השנים שלאחר גירושיו, התדרדר מצבו הפיזי של התובע והוא היה בא מעת לעת להתייעץ עם עו"ד הלוי ולבקש את עזרתה, כשהיא הבינה ממנו שנקלע לקשיים כספיים גדולים ביותר ושמשפחתו מתנכרת לו (נ/5, סעיפים 3-4).

23. לפי התצהיר, מספר חודשים טרם חתימתה של עו"ד הלוי על התצהיר נ/5 מיום 22.4.15, פנה אליה התובע וסיפר לה בבושת פנים, כי לאורך השנים לא סיפר לה את כל האמת, וכי לא נותר חסר כל או נקלע לעימות עם העולם התחתון, אלא העביר למטפלת הסיעודית שלו מאות אלפי שקלים למשמורת, על פי הנחייתה והמלצתה, אך התברר לו שאת הדירה שקנתה בכספו רשמה על שמה היא, במקום לרשום על שמו. אז התברר לעו"ד הלוי, להפתעתה, כי המטפלת בה מדובר היא הנתבעת, אשר רכשה את הדירה בעסקה שבוצעה במשרדה בשנת 2008. התובע טען בפני עו"ד הלוי שהוא גר בדירה כבר שנים, שכן היא שייכת לו, רק לא רשומה על שמו. הוא הרחיב בפניה על מערכת היחסים שהייתה בינו לבין הנתבעת, ועל כך שהנתבעת לא קיימה את הבטחותיה כלפיו. בהכירה את שני הצדדים, ביקשה עו"ד הלוי לשוחח עם הנתבעת בטרם ידרדר המצב ביניהם עוד יותר (נ/5, סעיפים 6-9).

24. עו"ד הלוי העידה בחקירתה הראשית, שהתובע ביקש ממנה לדרוש בחזרה את הדירה שנקנתה בכסף שהפקיד בידי הנתבעת, וביקש ממנה לייצגו בעניין זה. היא הבינה שהיו בין התובע לנתבעת יחסים אישיים ושהתסבוכת רצינית, ולכן הציעה לתובע ליצור קשר עם הנתבעת, על מנת "לנסות ולראות איך אפשר להגיע להבנות מבלי שהדברים יצאו החוצה" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 27 עד עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 6).

25. עו"ד הלוי התקשרה לנתבעת, הציגה עצמה כעורכת דינו של התובע והסבירה לה כיצד היא רואה את הדברים. הנתבעת ביקשה להגיע לפגישה עם עו"ד הלוי בכדי להסביר לה את כל העובדות, ו"כשהיא הגיעה אליי לפגישה הקלטתי את הפגישה" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 6-14). במסגרת אותה פגישה, כך לפי תצהיר עו"ד הלוי, אישרה הנתבעת בפניה שקיבלה מהתובע 70,000 דולר למשמורת וכספים נוספים, וכי מכספים אלה רכשה את הדירה עבור התובע, אך היא מסרבת לרשום אותה על שמו (נ/5, סעיף 12).

26. עו"ד הלוי ציינה בעדותה, ש"יש דיסק שעל פיו בו נמצאת כל ההקלטה", ושהיא עברה על התמליל והוא "לא מדויק. פה ושם יש השמטת אותיות" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 33). תמלול השיחה שהתקיימה בין הנתבעת לעו"ד הלוי והוקלטה על ידי האחרונה התקבל ללא התנגדות (עמ' 6 לפרוטוקול. ת/1- תמליל השיחה, ת/1א-התקליטור). ממילא, אין מקום לטענות מאוחרות יותר של הנתבעת אודות קבילות התקליטור והתמליל.

27. עו"ד הלוי העידה שההקלטה נעשתה בטייפ מנהלים, וכן אישרה שיש לה ניסיון קודם בהקלטת שיחות. לטענתה לא בוצעו שינויים בהקלטה ו"רואים רצף של הדברים" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 20-31). בהקשר זה טען ב"כ הנתבעת, שעו"ד הלוי פעלה בצורה לא אתית. בהחלטה מיום 19.11.15 קבעתי שהעיסוק בנושא זה אינו מעניינו של בית המשפט (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 17-19), מה גם שהוגשה בעניין זה תלונה כנגד עו"ד הלוי שמתנהלת בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין מחוז חיפה.

28. בחקירתה הנגדית מסרה עו"ד הלוי, כי מכשיר ההקלטה שייך לתובע. לפני שקיבלה אותו, בדקה שהקלטת ריקה מתוכן והקליטה את כל השיחה, שארכה מעל חצי שעה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 1). עו"ד הלוי הוסיפה, שמסרה העתק מהתקליטור לתובע עצמו בסמוך להקלטה, מיד אחרי שזה הפך מקלטת לדיסק, אך אין לה מושג מתי התובע מסר את הדיסק לבא כוחו. היא לא ידעה להגיד מתי הייתה ההקלטה, והעריכה שהשיחה התקיימה בין סוכות לבין 18.11.14, המועד בו היא שלחה מכתב לנתבעת (עמ' 15 לפרוטוקול).

29. ביום 10.12.15 הגישה הנתבעת בקשה להמצאת הקלטת המקורית (בקשה מספר 9). בהעדר תגובה מטעם התובע, הבקשה התקבלה וציוויתי על התובע למסור לב"כ הנתבעת את הקלטת המקורית, ככל שהיא בידיו, או ניתנת להשגה על ידו לפי דרישה (החלטה מיום 4.1.16).

30. ביום 5.1.16 הגיש התובע בקשה לעיון חוזר בהחלטה בבקשה מספר 9, בטענה שהבקשה לא הומצאה אליו כדין. בהחלטתי מאותו יום נשאל התובע אם הוא טוען שלא ידע על הבקשה, ואם ידע, מתי ידע אודותיה. התובע לא הגיב להחלטה זו ולא השיב לגופה. ביום 4.2.16 הגישה הנתבעת בקשה למתן החלטות בבקשה מספר 9 מיום 10.12.15 ובבקשה מספר 7 למחיקת ראיה מיום 13.12.15.

31. בהחלטה מיום 7.2.16 דחיתי את בקשת התובע לעיון חוזר, וקבעתי כי ההחלטה מיום 4.1.16 בעינה עומדת. הבקשה למחיקת ראיה שהוגשה על ידי הנתבעת (ההקלטה והתמליל שבוצעו על ידי עו"ד הלוי עקב חסיון עו"ד – לקוח) נדחתה בהחלטה נוספת מיום 7.2.16, "הן משום שהראיה התקבלה לאחר שב"כ הנתבעת לא התנגד להגשתה, והן משום שמדובר במסמך שכבר הגיע לידי מי שאינו הלקוח (קדמי, על הראיות, חלק שלישי עמ' 1076). אין בכך כדי לקבוע דבר ביחסים בין הנתבעת לעו"ד הלוי".

32. בשל כך, הגישה הנתבעת בקשה לעיון חוזר בבקשה 7 (מחיקת ראיה) ובקשה 9 (המצאת ראיה). בהחלטה שלישית מיום 7.2.16 קבעתי שאין מקום לעיון חוזר: "דבר לא השתנה, ולא נפלה טעות בהחלטה. הקלטת המקורית ממכשיר ההקלטה אינה ברשות התובע ולכן הוא לא יכול להגישה, למרות שצוויתי עליו להגישה אם היא מצויה בידו. ההקלטה והתמליל התקבלו כראיה ללא התנגדות ב"כ הנתבעת, שהעלה התנגדות בהמשך הדיון, לאחר המועד. אני דוחה את הבקשה לעיון חוזר בהחלטותיי מהיום".

33. חרף החלטות אלו, הקדיש ב"כ הנתבעת פרק נרחב ביותר מסיכומיו ל"נסיבות המצאת ההקלטה והתמלול והיעדר קבילותה" (עמ' 8-12 לסיכומי הנתבעת). הסיכומים אינם המקום לטעון כנגד החלטה שיפוטית שאינה נראית לבעל הדין. אני דוחה את הטענה, שחזרה לא אחת בסיכומי הנתבעת, כאילו "היה על בית המשפט לקבל את ההחלטה לא רק להמצאת הקלטת המקורית (שלא נענתה על ידי התובע) ולהוציאה מן התיק" (סעיף 34 לסיכומי הנתבעת).

34. לטענת הנתבעת, עד ליום הגשת הסיכומים "לא הובא בידי הנתבעת הזכות לעיון בתמלול או בהקלטה, אופן הבאתם ובדיקת מומחה אודות עורך התמלול והאם מדובר בתמלול שנערך על פי דיני הראיות" (סעיף 23 לסיכומי הנתבעת). אלא שב"כ הנתבעת התעלם מכך שתמליל השיחה והתקליטור הוגשו כמוצגים בתיק הראיות והוא היה יכול לעיין בתמליל השיחה ת/1 ולהאזין לתקליטור ת/1א כרצונו.

35. לכך יש להוסיף, שבניגוד לטענות הנתבעת לפיהן "ההקלטה לא הושמעה בשום שלב בהליך או בפני הנתבעת מחוצה לו" (סעיף 43 לסיכומיה), וש"ניסיון לקבלת ההקלטה לא עלה... העברת הקובץ בדוא"ל וכפי שפורט בבקשה 9 כשל" (סעיף 87 לסיכומי הנתבעת), הנתבעת בעצמה העידה שבא כוחה "רק מסר לי את הקלטת וזהו. באימייל מסר לי...קיבלתי גם את התמלול במחשב" (עמ' 83 לפרוטוקול מיום 16.12.15, שורות 13-15). גם בבקשה מספר 9 שהוגשה על ידי הנתבעת, צוין ש"ב"כ המשיב המציא לידי המבקשת...הקלטה בדוא"ל. אשר הועברה ליד המבקשת בדוא"ל והושמעה על ידה" (סעיף 3 לבקשה. ההדגשה שלי- מ' ר').

36. זאת ועוד, ביום 24.2.16 הודיע ב"כ התובע לבית המשפט כי "הקלטת נמצאה וכי ב"כ הנתבעת יכול לקבלה בהתאם לצו". בהודעה נכתב כי יומיים קודם לכן, ביום 22.2.16 בשעה 19:43, הודיע ב"כ התובע לב"כ הנתבעת במסרון, כי הקלטת אותה ציווה בית המשפט למסור נמצאה. סיכומי ב"כ הנתבעת הוגשו לאחר מכן, בשעה 20:53. בהקשר זה הציג ב"כ הנתבעת בסיכומי התשובה מטעמו את אותו מסרון שנשלח אליו ערב המועד האחרון להגשת סיכומים, ובו השיב לב"כ התובע "תגיש בקשה לבית המשפט".

37. סיכומי התשובה מטעם הנתבעת הוגשו ביום 28.3.16, יותר מחודש לאחר הגשת ההודעה על מציאת הקלטת על ידי התובע, כך שטענת ב"כ הנתבעת כאילו התובע "נתבקש להודיע לבית המשפט ולא לפנות רק לב"כ התובעת אך לא עשה כן" (עמ' 2 למטה לסיכומי התשובה מטעם הנתבעת. ההדגשה שלי- מ' ר') אינה נכונה ואף מטעה. ב"כ הנתבעת בחר גם בסיכומי התשובה מטעמו להתעלם מההודעה שהוגשה על מציאת הקלטת ולא פעל בעניין.

38. סיכומו של דבר, כפי שנקבע מפורשות בהחלטות קודמות של בית משפט זה, הנתבעת לא התנגדה להגשת התקליטור והתמליל במועד הגשתם, ראיות אלו הוגשו ונתקבלו כקבילות ואין מקום מצד הנתבעת להעלות טענות כנגד כך בסיכומים מטעמה.

39. אעבור כעת לדון לגופם של דברים, כאשר יש לזכור שהסעד היחיד המתבקש בתובענה זו הוא הסעד ההצהרתי בסוגיית הבעלות בדירה, הא ותו לא. ב"כ הצדדים הרחיבו רבות, הן בחקירותיהם והן בסיכומיהם, באשר לאופי היחסים שבין התובע לנתבעת, אלא שאין להידרש לעניין זה מעבר לנחיצותם להבנת המסגרת הכללית והרקע שקדם לקניית הדירה, וככל שהוא נוגע באופן ישיר לשאלת הבעלות בדירה.

האם הדירה נרכשה עבור התובע ומכספו?

40. השאלה המרכזית מושא התביעה היא, אם התובע הוכיח שהנתבעת רכשה את הדירה עבורו, באמצעות כספיו שהיו מצויים אצלה, ובשל כך הוא זכאי להירשם כבעליה הבלעדיים של הדירה.

41. בסיכומיו טען התובע, כי בעת שהוא מבודד חברתית ומשפחתית ותלוי באופן קיצוני בנתבעת, הפקיד בידיה בנאמנות ובמזומן כספים שישמשו לרכישת הדירה, כך שהנתבעת הייתה שליחתו והנאמן שלו לרכישת הדירה. לטענתו, הדירה נרכשה מכספו ועבורו, והוא השתמש בה באופן בלעדי מיום קנייתה ועד להגשת תביעה זו.

42. מנגד, הנתבעת טענה שרכשה את הדירה באופן עצמאי, מהונה האישי שהיה ברשותה עוד בטרם המועדים בהם פגשה את התובע, או טרם המועדים הנטענים על ידו, ובשל כך הדירה נרשמה על שמה בלשכת רישום המקרקעין. היא הבהירה, שהתמורה לדירה שולמה בשיקים שלה, לרבות תקבול ראשון של כ-17,000 ₪ במזומן במעמד ההסכם, ופרט ל-10% מהתשלום הכספים עבור הדירה שולמו ישירות מחשבון הבנק של הנתבעת.

43. על פי עדות התובע בחקירתו הראשית, לאחר גירושיו ילדיו ניתקו עמו את הקשר (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 20-21), "הייתי בודד במערכה" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 3). הנתבעת הייתה המטפלת שלו עוד בתקופה בה שבר את ידו, וכששמעה שלאחר האירוע המוחי ביקרה אותו בבית החולים נציגה מחברת סיעוד, ביקשה מאותה נציגה להיות המטפלת שלו (עמ' 19-20 לפרוטוקול).

44. התובע, שנשאל על הקשר בינו לבין הנתבעת, תיאר כיצד הנתבעת עזרה לו, "היא הייתה היחידה שלי, האמנתי בה, היא הייתה בשבילי אלוהים, היא עזרה לי כי הייתי מנותק מהילדים ולא היה לי אף אחד. היא היחידה שהצילה אותי, עזרה לי. היא טיפלה בי, הייתה לוקחת אותי אם היה צריך לרופא, אם הייתה צריכה לקנות ליד דברים היא הייתה צריכה לקחת אותי, היא הייתה היחידה בקשר איתי" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 13-17).

45. גם בהמשך חזר התובע על כך ש"האמנתי בה, סמכתי עליה, היא הייתה אלוהים שלי, מה שהיא אמרה לי הייתי חייב לעשות" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 31; עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 22-23). בחקירתו הנגדית הוסיף, "אני שום צעד לא עשיתי בלי פרחיה. היא הייתה באה איתי...כל המקומות שהייתי, היא הייתה יוזמת. אני רקדתי לפי המנגינה שלה, מה שהיא אמרה אני עשיתי" (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 2-4).

46. לדברי התובע, זמן מה לאחר האירוע המוחי אמרה לו הנתבעת "אם אתה רוצה שאני אטפל בך אתה צריך לקנות אוטו". הנתבעת "הכריחה אותי שנקנה רכב", לקחה אותו לחדרה למגרש מכוניות ובחרה רכב (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 19-23). התובע הלך עם הנתבעת לבנק, שם הוציאו לו ביום 29.3.07 שיק בנקאי על סך 49,000 ₪ (ת/10- דף יתרות מחשבון התובע). "לפני זה נתנו כמה גרושים...כי המוכר ביקש מקדמה", כך שעבור הרכב הוא שילם סך של כ- 50,000 ₪.

47. התובע הוסיף, שברגע שמסרו את השיק, הנתבעת לקחה את הרכב, ו"האוטו עשתה בשם שלי". כמה ימים לאחר מכן קיבל מכתב מביטוח לאומי, בו צוין שבמידה והוא מחזיק רכב הוא אינו זכאי לקבל הבטחת הכנסה. "אז הייתי מוכרח למכור את האוטו (הנתבעת נושפת). רציתי למכור את האוטו אז הנתבעת אמרה לי לא אל תמכור את האוטו כי אני לא יכולה לקחת אותך כל הזמן לבית חולים, את האוטו תיתן לי, מתי שתרגיש טוב אמכור את האוטו ואחזיר לך את הרכב, אז הסכמתי כי סמכתי עליה, אז העברתי נתתי את האוטו העברתי אותו על השם שלה" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 30 עד עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 4).

48. מאחר שלפי עדות התובע, הנתבעת הייתה צריכה לקחת אותו רק פעם בחודש לבית החולים, נשאל מדוע אם כך היה לו צורך לקנות רכב, ועוד בעלות של 50,000 ₪. לטענתו "ככה היא בחרה את האוטו במגרש, היא הייתה קובעת. מה שהיא אמרה לי. הייתי ברשותה. סמכתי עליה כי גם האוטו הזה היה משרת אותי לבית חולים" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 6-9). התובע טען גם שרישיונו נשלל ממנו לאחר האירוע המוחי, כדי להראות שלא היה לו צורך ברכב, אך לא הציג כל אסמכתא לכך.

49. התובע חזר לאורך כל עדותו על כך שלאורך השנים היה שבוי בידי הנתבעת, כל דבר שעשה היה בהתאם להנחייתה ושום פעולה שעשה לא נעשתה מרצונו. אקדים את המאוחר ואומר, שאני מאמין שהנתבעת ניצלה את התובע ולקחה ממנו כספים בטענות שונות כפי שיפורט בהמשך, אך ספק אם לאחר שלקה בשבץ מוחי היה "תלוי כל כולו בחסדי הנתבעת" (סעיף 9 לסיכומיו). העובדה שהתובע לקה בשבץ מוחי אין בה כדי להצביע על כך שבהכרח מצבו התפקודי הנמוך בעקבות אותו אירוע היה קבוע, ושלא מדובר במצב זמני. לא הוגשה חוות דעת רפואית, אך נראה, שלאחר הליך שיקומי שעבר התובע במסגרת מרכז גריאטרי מצבו השתפר. יצוין, שמלבד סיכום אשפוז בבית חולים בין התאריכים 8.1.07-16.1.07 (ת/8) ואישורי שהייה במרכז שהם מתאריכים 16.1.06-14.2.07 וכן מתאריכים 2.3.08-20.3.08 (ת/9), התובע לא הציג כל מסמך רפואי אודות מצבו הבריאותי.

50. הנתבעת מצידה הכחישה, שהכריחה את התובע לרכוש את הרכב. לטענתה, כלי הרכב נרכש על ידי התובע בצורה עצמאית ביום 19.3.07, חודשיים אחרי קרות האירוע המוחי, והוא השתמש ונהג ברכב עצמאית עד למסירתו לנתבעת ביוזמתו ביום 22.5.07. כן העידה שהיא זאת שהחזיקה את הרכב, שילמה את כל הביטוחים, התיקונים שנדרשו ואת הוצאות הדלק, וכולם שולמו מכרטיס האשראי שלה. לטענתה, בכלל התנגדה כאשר התובע ביקש לתת לה את הרכב, שהרי יש לה רכב משלה, אך התובע אמר לה שהוא רוצה לתת לה אותו כדי שתהיה איתו ובשביל שתוכל להסיע אותו לכל מקום, וכדי שלא ישללו לו את הביטוח הלאומי והשלמת ההכנסה. "אני רוצה להעביר את זה כמחווה כמתנה הוא אמר לי גם על היחס שלך איתי. הוא היה מרוצה עד השמים מהטיפול שלי בו..." (עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 4-11).

51. מאחר שהסעד להשבת כספים ונכסים שהועברו לידי הנתבעת נמחק, ההכרעה במחלוקת לענין הרכב אינה נחוצה להכרעה בתביעה שבפני. די בכך שאין מחלוקת שהתובע נתן לנתבעת נכס יקר ערך, בשווי כ- 50,000 ₪, אם בנאמנות כדי להסתיר את בעלותו על הרכב כדי שלא תישלל זכותו להבטחת הכנסה, כגירסת התובע, ואם במתנה וכהכרת תודה, כגירסת הנתבעת.

52. בהמשך חקירתו הראשית העיד התובע, כי לאחר קניית הרכב הנתבעת ביקשה גם את כרטיס האשראי שלו, "היא לקחה את הכספומט שלי עד ליום שנגמר החשבון שלי בבנק לאומי. אז היא הייתה מוציאה כסף" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 11-18). הוא הוסיף, שכשהוא והנתבעת הוציאו את השיק עבור קניית הרכב, שאלה הנתבעת את הפקיד שמטפל בכספים שלו כמה כסף יש לו בבנק, ו"אז היא ידעה כבר כמה כסף יש לי בבנק". לאחר יום יומיים הציעה לו הנתבעת להוציא את הכסף והיא תשמור לו עליו, ואז "היא לקחה אותי הלכנו לפקיד שמטפל בכספים שלי, היא ביקשה ממנו שיעביר את החשבונות שלי לחשבון שלה" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 7-16).

53. על השאלה כמה כספים העביר לנתבעת, השיב התובע: "היא לקחה ממני הרבה כספים במשך 10 שנים, היא ניצלה אותי מספיק כספים. היא לקחה ממני המון, אלפי אלפים...חוץ מהאוטו 50,000 היה עוד 330,000 שקל ואני רציתי לתת לה בשיקים, היא לא הסכימה, היא רצתה כסף מזומן" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 28 עד עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 2).

54. התובע העיד, שביום 31.5.07 הוא ביצע משיכה במזומן של 300,000 ₪, ומשיכה נוספת בסך 30,000 ₪ בוצעה ביום 7.6.07 (דף חשבון בנק לאומי- ת/11). לדבריו מאותם 300,000 ₪ שהם הוציאו מהבנק, הנתבעת נתנה 280,000 ₪ לחלפן כספים וקיבלה תמורתם 70,000 דולר. 20,000 דולר מתוכם היא לקחה, "אמרה שהיא צריכה שיהיה אצלה כסף 20,000 בשביל קניות, בשביל דלק, בשביל שמנים, בשביל ביטוח לרכב, אז היא לקחה 20,000 אצלה. סך הכל עם האוטו 380,000 שקל היא לקחה והיא אמרה שהיא תשמור את זה אצלה...היא אמרה מתי שאני ארצה היא תחזיר לי את זה". התובע הסביר, שלא שמר את הכסף אצלו, מאחר שהנתבעת אמרה לו שאם ישאיר את זה אצלו, ביטוח לאומי או מישהו אחר ייקח את זה, ויותר טוב שזה יהיה אצלה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 10-17). התובע הכחיש את טענת הנתבעת, לפיה מסר לה 28,000 דולר להוצאות קבורה, והסביר כי אמר לה שאם הוא מת עליה לקבור אותו בכרכור, היות שבכרכור לא לוקחים כסף על הקבורה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 1-2).

55. בכל הנוגע למקור הכספים של התובע, טענה הנתבעת שהתובע הרחיב חזית. לטענתה, בתחילה העיד התובע שהוא מכר את ביתו ב-800,000 ₪, נתן מחצית 400,000 ₪ לאשתו והחזיר לאחיו 380,000 ₪ , כך שלכאורה נשארו לו רק 20,000 ₪ שלא מספיקים לקניית בית (סעיף 75.B לסיכומי הנתבעת). לא רק שאין לקבל את טענת שינוי החזית אלא שהנתבעת הטעתה בעניין זה, שכן מעדותו של התובע עולה בבירור כי גרושתו לא קיבלה כספים ממכירת הבית, שהרי רכש ממנה את חלקה.

56. התובע העיד, כי לאחר ששמאי העריך את שווי הבית שהיה שייך לו ולאשתו, אחיו עזרו לו ושילמו לגרושתו את מחצית משווי הבית, כך שהבית נשאר בבעלותו. בהמשך אחיו דרשו ממנו את הכסף שהלוו לו, ולכן מכר את הבית בשנת 2006 והחזיר להם את החוב שלהם. כלומר, החצי של האישה הוא החצי של האחים. יתרת הכסף ממכירת הבית נשארה בבנק (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 20-32). כך גם בחקירתו הנגדית (עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 34 עד עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 1):

"ש. בכמה מכרתם את הבית של אשתך?

ת. זה לא של אשתי. זה שלי. חלק שלה קיבלה. את הבית אני מכרתי ב-800,000 ₪.

ש. זאת אומרת אם הבאת לה חצי נשאר לך 400?

ת. לא הבאתי לה חצי." (ההדגשה שלי- מ' ר').

57. עינינו הרואות, שבניגוד לטענת הנתבעת, גרושתו של התובע לא קיבלה נתח ממכירת הבית, שכן חלקה ניתן לה קודם לכן. מתוך סכום זה של המכירה החזיר לאחים שלו 380,000 ₪, כך שהיו לו בחשבון הבנק כמעט 400,000 ש"ח (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 19-22). הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא ברור מה מקור המימון של ספר התורה בסך 70,000 ש"ח (סעיף 75.D לסיכומיה), אלא שעובדה זו מתיישבת גם היא עם המסקנה שלתובע נשארו כספים לאחר מכירת הבית ולאחר שהחזיר את הכספים שהיה חייב לאחיו.

58. הנתבעת טענה עוד, שניתן ללמוד שלתובע לא הייתה יכולת כלכלית מכך שהוא היה חייב כספים לשוק האפור. היא הפנתה למסמך מיום 18.7.07 שכתבה עורכת דינו דאז, עו"ד הלוי, למוסד לביטוח לאומי, בו היא כתבה כי "מתוך שיחות לא מעטות שהיו לי איתו אני יודעת שהוא היה נתון לאיומים קשים מאנשים מהם לווה בשוק האפור" (נ/3). עוה"ד הלוי שנשאלה על מכתב נ/3 העידה שהדברים נכתבו על סמך דברי התובע (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 17).

59. התובע הסביר בעניין זה, שלאחר שהכסף שלו היה בידי הנתבעת, ביקשה הנתבעת מהתובע לבוא איתה לעו"ד הלוי, ואמרה לו להגיד לעו"ד הלוי שלקח כסף מהשוק האפור. לדבריו, הנתבעת הכריחה אותו להצהיר כך, ולאחר שעשה כן לקחה את התצהיר אליה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 4-8). טענה זו מתיישבת עם דברי עו"ד הלוי. מכל מקום, גם אם נצא מנקודת הנחה שהתובע היה חייב כספים לאנשים אחרים, אין זה אומר שאין לו יכולת כלכלית כלל, ושלא היו לו כספים נוספים, כפי שעלה מעדותו לעיל.

60. התמונה העולה היא שהתובע, אדם בודד וערירי, בטח בנתבעת ונתן לה מכספיו. אנו עוסקים בשאלת הבעלות על הדירה. בהקשר זה טען התובע בסיכומיו, שזכותו לרישום הדירה על שמו קמה מכיוון שבינו לבין הנתבעת התקיימו יחסים חוזיים. עוד טען התובע שדיני הנאמנות חולשים על מערכת היחסים בין הצדדים, מכוח חוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות"), ומכוח חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות").

61. באשר לאותם "יחסים חוזיים", התובע סבר ש"פרטי ההסכם מופיעים בסעיף 25 של נ/5" (סעיף 176 לסיכומי התובעת), שצוטטו על ידו כך:

"גם אמרתי לו, אתה יודע מה? אתה אין לך כסף? אל תקנה, אני אקנה אותה. הוא אומר לי, לא, לא, לא, לא אני תקני לי אותה" (ההדגשה אינה במקור, ב"כ התובע הוסיף אותה בסיכומיו).

62. על מנת לבסס את טענתו שמדובר ב"תביעה לאכיפת הסכם", ציטט התובע דברים שיוחסו לנתבעת ב-נ/5, אלא שמדובר בציטוט חלקי בלבד. נ/5 הינו תצהיר של עו"ד הלוי, בו הביאה רק "חלקים רלוונטיים מהשיחה" משיחתה עם הנתבעת (נ/5, סעיף 17). מעיון ב-ת/1 עולה שהמשפט כלל לא הובא במלואו ולא צוטט במדויק. וכך הוא מופיע ב-ת/1 (בעמ' 30, שורות 1-2):

"גם אמרתי לו, אתה יודע מה? אתה אין לך כסף? אל תקנה, אני אקנה אותה. הוא אומר לי, לא, לא, לא, לא אני תקני לי אותה. אני אחזיר..." (ההדגשה שלי- מ' ר').

63. הנה כי כן, לפי דברי הנתבעת שהוקלטו על ידי עו"ד הלוי, התובע כלל לא נתן לה כסף לקניית הדירה והיא השתמשה בכספה שלה. התובע התבסס על טענתו לכריתת הסכם בינו לבין הנתבעת על קטע קצר ביותר משיחה ארוכה שקיימה עם עו"ד הלוי, שאינו מבסס יחסים חוזיים, או יחסי שליחות, לפיהם הנתבעת רכשה את הדירה בכספו של התובע עבורו.

64. אדרש כעת לטענה נוספת של התובע, התומכת לטענתו בסעד של רישום הזכויות בדירה על שמו, והיא הטענה בנוגע ל"יחסי נאמנות מכוח חוק הנאמנות ומכוח חוק השליחות" (סעיפים 188-202 לסיכומי התובע).

דיני השליחות ודיני הנאמנות

65. לגישת התובע, הדירה שייכת לו, מאחר שמינה את התובעת לשלוחתו לצורך ביצוע רכישת הדירה, כאשר התובע מפנה שוב לאותו ציטוט חלקי מתצהיר עו"ד הלוי (סעיף 25 ל-נ/5), שם נשמעה הנתבעת אומרת לעו"ד הלוי שהתובע אמר לה "תקני לי אותה" (סעיף 181 לסיכומיו), אך לא צוטטו כל דברי הנתבעת כפי שעלו בשיחה. עוד נטען על ידי התובע, ש"יחסי השליחות מקימים יחסי נאמנות" (עמ' 187 לסיכומי התובע).

66. יש להבחין בין שליחות לנאמנות. על פי סעיף 1(א) לחוק השליחות, "שליחות היא ייפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי". דינה של השליחות נקבע בסעיף 2 לחוק השליחות, ולפיו "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח". סעיף 3 לחוק השליחות קובע שהשליחות מוקנית בהרשאה, בכתב או בעל-פה, מהשולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם.

67. לעומת זאת, נאמנות מוגדרת בסעיף 1 לחוק הנאמנות כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". סעיף 2 לחוק הנאמנות קובע ש"נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".

68. פרופ' אהרון ברק בספרו חוק השליחות כרך 1 414 (ירושלים, 1996) דן בהבחנה בין שלוח לנאמן וקובע בעניין זה, בין השאר, כדלקמן:

"במספר עניינים קיים דמיון רב בין השלוח לבין הנאמן. ראשית שניהם פועלים עבור אדם אחר ולשניהם הכוח להשפיע על מעמדו המשפטי של אחר, אשר את ענייניו הם מנהלים. שנית בשל הכוח האמור הנתון בידיהם, מוטלת על שניהם חובת נאמנות במרכזה עומדת החובה להעדיף את האינטרס של אותו אדם אחר על פני האינטרס העצמי שלהם. שלישי, התרופות הניתנות לנהנה כלפי הנאמן, דומות לעיתים קרובות לתרופות הניתנות לשולח כלפי השלוח; רביעית בתנאים מסוימים עשוי השולח להיות נאמן. למרות דמיון זה חשוב להבחין בבירור בין השניים. ביסוד ההבחנה עומד עקרון הייצוג. השלוח מייצג את השולח; הנאמן אינו מייצג את הנהנה. לנאמן לא נתון כוח ייצוג. פעולתו המשפטית של הנאמן משפיעה על זכויות הנהנה, אך השפעה זו אינה מבוססת על העיקרון כי הנאמן פועל בשמו של הנהנה. הנאמן פועל "בשם עצמו" בנכסים בהם הוא מחזיק כנאמן.... " (ההדגשות שלי- מ' ר').

69. בע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (1994) (להלן: עניין וואלס) קבע הנשיא (בדימוס) שמגר:

"נקודת המוצא לבחינת מערכת היחסים באשר לנכס היא שונה בשני המקרים: בשליחות - השלוח הוא נציגו של השולח לעניינים מוגדרים. לשלוח אין סמכות לפעול בתחומים שלא ניתנה לו הרשאה בהם. נקודת המוצא לגבי שלוח היא של היעדר כוח, וכל סמכות הקיימת לו מוענקת לו על-ידי ההרשאה. נאמן, לעומת זאת, פועל מתוך נקודת מוצא של סמכות מלאה. אמנם, נאמן מוגבל לאמור בכתב הנאמנות באשר למטרותיה, אך נקודת המוצא היא כי נאמן של נכס הוא בעל כוח לעשות בנכס כל דבר אשר הבעלים יכול היה לעשותו ,toronto) j. Shepherd, law of fiduciaries)41 1981-51)."

70. כפי שנקבע בעניין וואלס, באשר למבחן המבדיל בין מוסד הנאמנות למוסד השליחות, ש"דומה שהמבחן הטוב ביותר להבחנה בין שליחות לבין נאמנות הוא לאו דווקא בבדיקת הסעדים שיש לבעל הנכס, אלא בבדיקת מערכת היחסים בין הבעלים ונציגו. בעוד שבשליחות השליח הוא נציגו של השולח, הרי שבנאמנות אין זה המצב. כך למשל, שלוח המבצע עוולה בנזיקין עשוי לחייב את השולח באחריות שילוחית למעשהו. נאמן, לעומת זאת, אינו נציגו של הנהנה ואין מעשיו או מחדליו יכולים לחייב את הבעלים בנזיקין. הנאמן הוא דמות עצמאית הפועלת ומנהלת את הנכס, על דעת עצמה, ותוך הפעלת שיקול דעת. כל זאת בכפוף לחובות הנאמנות אותן היא חבה לבעלים".

71. יישום עקרונות אלה על המקרה שלפנינו מראה שטענתו המרכזית של התובע היא שבין הצדדים התקיימו יחסי נאמנות, כאשר לטענתו הנתבעת אישרה את יחסי הנאמנות (סעיף 191 לסיכומיו). בעניין זה הפנה התובע לדברי הנתבעת "אני מוכנה לשלם את מלוא הכסף שהוא נתן לי ביד. קודם כל הוא נתן לי 70 אלף דולר. כן? 70 אלף דולר הוא נתן לי לשמור עליו..." (נ/5, סעיף 19). הנתבעת לא אישרה במילים אלה שרכשה את הדירה באותם 70,000 דולר קיבלה מהתובע. היא אישרה רק שקיבלה ממנו 70,000 דולר. כאמור, הסעד להשבת כספים אינו בסמכותו של בית משפט זה. קבלת 70,000 דולר על ידי הנתבעת, בלי שיוכח קשר לרכישת הדירה, אינה מבססת יחסי נאמנות ברכישת הדירה.

72. בעניין וואלס הכיר בית המשפט העליון באפשרות להיווצרותה של "נאמנות משתמעת", הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגותם ומפעולותיהם. אלא שהתנהגות הצדדים ופעולותיהם במקרה דנן אינן מלמדות על יחסי נאמנות, בכל הנוגע לרכישת הדירה על ידי הנתבעת.

73. כאמור, התובע סמך טענתו לשליחות ונאמנות על נ/5, תצהירה של עו"ד הלוי בו בחרה להביא רק חלק מהשיחה שהוקלטה עם הנתבעת. התובע לא הפנה, ולא בכדי, לכך שהנתבעת טענה לא אחת בפני עו"ד הלוי, שהדירה בכלל ניתנה לה על ידי התובע במתנה. כך למשל, כבר בתחילת השיחה טענה הנתבעת "הוא נתן לי את הדירה מתנה" (ת/1- עמ' 5, שורה 16). הנתבעת חזרה על דברים אלו עוד כמה וכמה פעמים ("הוא נתן לי את זה כמתנה. לא כפיקדון"- עמ' 21, שורה 8; עמ' 19, שורה 22; עמ' 34, שורה 1). אכן, גירסה זו של הנתבעת סותרת את גירסתה שרכשה את הדירה מאמצעיה, ובכך אדון כאשר אדון בגירסת הנתבעת, אבל אם היא נכונה, כטענת התובע המסתמך עליה, אין היא מבססת נאמנות.

74. כן הפנה התובע לדבריה אלו של הנתבעת (ת/1, עמ' 25):

"פרחיה: הוא קנה ב20 אהה 20 אלף נתן להשלים את הכסף של הספר תורה... עוד אלף דולר לקחתי ממנו...צריך למשהו. ונשארו 49. עם ה-49 אלף האלה, קנינו את הדירה הזאתי.

צהלה: 50 אלף דולר דירה?

פרחיה: 49

צהלה: איך 49 על דירה?

פרחיה: אבל הוא השלים. הוא נתן לי את ה-17. אני אומרת לך את האמת. אני לא... 17 אלף 700 מזומן."

75. ואולם, בהמשך השיחה נשמעה הנתבעת אומרת דברים אחרים: "סביר להניח שהוא לא הרוויח מזה. כי הוא בחיים לא היה קונה דירה. אני השלמתי לו... אני השלמתי לו חלק מהכסף" (ת/1- עמ' 29, שורות 21-24). לאחר מכן טענה הנתבעת שבכלל מדובר בהלוואה שנתן לה התובע: "אני מחזירה לו את הכסף מה שהוא הלווה לי את הערך של הדירה..." (ת/1- עמ' 31, שורות 5-6).

76. יוצא אפוא, שהנתבעת בשיחתה המוקלטת עם עו"ד הלוי, שעליה ביסס התובע את תביעתו, מסרה מספר גרסאות שונות באשר לכספים שקיבלה מהתובע ובנוגע לדירה שנרשמה על שמה. זה הזמן לדון בגירסאותיה של הנתבעת.

הטרדות מיניות

77. בכתב ההגנה טענה הנתבעת ל"התנהלות אישית וטענת הטרדות מיניות כלפי הנתבעת ונכדתה והתנצלות בכתב כלפי הנתבעת" (סעיף 6.2); "בשלב מסוים במסגרת מערכת היחסים המורכבת כפה התובע את עצמו על הנתבעת באופן מיני, כאשר התנגדה האישה למעשיו איים כי יספר למשפחתה ולמקום עבודתה שהיא מקיימת עימו יחסים מרצונה ובכך יגרום להכפשת שמה וכבודה ולשבר בנישואיה" (13); במהלך 2014 ניסה התובע שוב לכפות עצמו על הנתבעת כשביקרה בדירה, ולאחר התנגדותה איים לספר למשפחתה ולבייש אותה בקהילה הפרסית ולאיים עליה בטלפון, אם לא תשלם לו. הנתבעת התייעצה עם ילדיה והם המליצו לקיים פגישה אצל עו"ד הלוי, אך למרבה ההפתעה החלה זו להאשים אותה ולגדפה. (סעיפים 21-22); הנתבעת אמנם קיבלה 28,000 דולר אך רכשה רכישות שונות ועומדות לה טענות קיזוז הסכום שנותר לאחר הרכישות עקב התנהלותו של התובע, הכפייה שלו ו"נסיונות הסחיטה באשר למערכת היחסים שניהל עמה" (סעיף 73) כלומר, התובע חייב לנתבעת, לטענתה כספים, עקב המעשים וההטרדות שביצע בה ובנכדתה.

78. התובע נדרש להתייחס להאשמות אלה בחקירתו הראשית, ודחה אותן בצורה נחרצת. לשאלה אם כפה על הנתבעת יחסי אישות ענה (עמ' 29): ,אני מתבייש. לא רוצה לשמוע את הדבר הזה. אני איש מסורת, שומר על הכבוד שלה וכבוד שלי, היא אשת איש. אני בחיים שלי לא חשבתי וחוץ מזה אני אחרי אירוע מוחי, אני בגלל הסוכרת אין לי תאווה לנשים וזה שקר. אף פעם לא כפיתי". כך הכחיש גם את הטענה שאיים לספר לאחרים. בחקירה נגדית נשאל מה תשובתו לטענה שהטריד מינית את הנתבעת בזמן הטיפול בו. תשובתו היתה "חס וחלילה. שקר. אולי היא רוצה בזה לנגח אותי. זה לא יכול להיות. אני אחרי אירוע מוחי ועם הסוכרת שלי, וכל זה שאני בכלל לא גבר אפשר להגיד. אני מתבייש להגיד. היא הייתה צריכה להתבייש לדבר על זה." (עמ' 38). דברי התובע על מצבו אושרו בדברי הנתבעת בעמ' 14 לתמליל ת/1. אז הוצג נ/8, שכל מה שכתוב בו הוא הודאה של התובע לנתבעת על הטיפול בו, ו"פרח היום אני בכיתי על חיים שלי בזבל לכן אני כותב לך מכתב זה ומבקש ממך צלחה ומחילה אם לא התנהגתי טוב אני החלטתי סופית לא לחיות יותר". התובע נשאל למה התכוון, וענה שהנתבעת ביקשה ממנו לכתוב זאת והוא כתב. לשאלה אם זה נכתב כי התובע הטריד את הנתבעת מינית והיא רצפה לפנות לרווחה ענה "מה זה שייך הטרדה מינית למכתב שכתבתי? המצב שלי היה גרוע מאד, אחרי אירוע מוחי שבאמת המצב שלי לא היה טוב, ולא רציתי לחיות, והיא ידעה שהמצב שלי קשה, אז היא ביקשה ממני היא אמרה לי מה לכתוב וכתבתי... אני ביקשתי שתקבור אותי בכרכור. מה כל התוספות האלה אני לא זוכר,." (עמ' 39). אכן המכתב עוסק בקבורתו של התובע בכרכור ובהוראתו לבנק ולעו"ד הלוי שהנתבעת תקבל את שארית כספו. בהמשך, הכחיש התובע, שהמכתב נכתב כדי שהנתבעת לא תתלונן עליו על הטרדה מינית (עמ' 40).

79. טענתה של הנתבעת, שפנתה לעו"ד הלוי בקשר לאותן הטרדות מיניות נסתרת על ידי העובדה שהפגישה ניזומה על עו"ד הלוי, כפי שהעידה. בפני עו"ד הלוי סיפרה הנתבעת, כעולה מתמליל ההקלטה, שהיתה מערכת יחסים שהתפתחה בינה לבין התובע, בתקופה שהיתה בהליך גירושין מבעלה, ובהיותה חילונית (עמ' 2 שורה 26 עד עמ' 3 שורה 2). היא התפתתה ובאה עם התובע ב"מגע וביחסים" ומאז הוא לא עזב אותה, והיה מאיים שיספר על כך (עמ' 3 שורות 8-11). אחרי כך אמרה שכל פעם "כמעט שכבתי איתו" (עמ' 3 שורה 21). אחר כך הוא התלבש על הבת שלה (לא הנכדה- עמ' 3 שורה 2).

80. הנתבעת עצמה, בחקירתה הראשית, לא העידה דבר בפני אודות הטרדות מיניות, כלפיה או כלפי בתה או כלפי נכדתה. לא העידה דבר אודות מערכת יחסים בינה לבין התובע, או שכמעט שכבה איתו. רק בחקירה הנגדית, כאשר היה ברור שהנתבעת קיבלה מהתובע כספים ורכוש, נשאלה איך הסכימה לקבל ממנו כאלה מתנות, לגירסתה, כאשר היא מטפלת שלו ובסמוך לשבץ שעבר. תשובתה היתה ",אני אסביר לך. משנת 2005 טיפלתי בו בכתף והיו לנו יחסים טובים מאוד, מאוד טובים, מאוד טובים, בוא נגיד בין היתר גם זה שהוא היה מחבק אותי ואומר תני לי לחבק אותך, סליחה שאני מתבטאת כך בבית משפט להגיד את זה, הוא היה מחבק אותי ואומר אני אחבק אותך אני אלך לגמור במקלחת. זו היתה הדרישה שלו. אז היו יחסים טובים בינינו. וזה לא קשור לזה שהוא נתן לי מתנה כשאני מטפלת בו" (עמ' 67).

81. בזאת הסתכמו כל הטענות בדבר הטרדה מינית של הנתבעת ושל נכדתה (או בתה) – טענה לחיבוקים שלאחריהם הולך התובע לאונן במקלחת. לא "מערכת יחסים", לא "כמעט שכבה". לא "כפיה". לא איומים שיגלה לבני משפחתה. זה המקום לומר, שאיני מאמין לעדותה של הנתבעת כלל. בעיני היא אישה מניפולטיבית, המכזבת לפי צרכיה. זאת, הן לפי הסתירות בגירסאותיה השונות, והן לפי התרשמותי מעדותה בפני, המחוות הגופניות ומראהה כאשר העידה. להסיר ספק, איני מאמין גם לעדות המרוככת של הנתבעת, שנאמרה בחקירה הנגדית בתשובה לשאלה אחרת, שהתובע היה מבקש לחבק אותה והולך לגמור במקלחת.

82. חוסר אמוני בעדות הנתבעת, לא רק בשאלת ההטרדות המיניות אלא גם בנושאים אחרים שבהם העידה, אינו אומר שיש לקבל את התביעה. הנתבעת אכן קיבלה לידיה כספים ורכוש מהתובע. התובע סבר שהוא נותן כסף כדי שהיא תקנה עבורו, כשלוחתו או נאמנה עבורו, אבל הנתבעת לא קנתה עבורו. דברי הנתבעת שהיא מקבלת ממנו כסף לקניית הדירה, ולצרכים אחרים, לא היו אלא תירוצים כדי לקבל ממנו כספים. הוא נתן והיא לקחה, אבל היא לא קנתה בכסף זה את הדירה, כפי שהוכח בפני. על כן, התובע אינו בעלים של הדירה, אלא זכאי להחזר הכספים שנתן, כיכול עבור רכישת הדירה, כפי שיוסבר להלן.

הטיפול בקניית הדירה

83. עו"ד הלוי, שהכירה את התובע משך שנים והוא אף הגדיר אותה לדבריה כאחותו, לא שמעה מהתובע דבר אודות בעלותו בדירה עד לשנת 2014. עו"ד הלוי העידה שהיא טיפלה בעסקת המכר עבור הנתבעת, וציינה "הכרתי אותה כלקוחה בשנת ב-2008 כשבאה לערוך חוזה לרכישת דירה אצלי במשרד" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 17-18). הנתבעת העידה לעניין זה: "באתי במו"מ. קניתי את הדירה ב-30, עשיתי הסכם, באנו לידי הסכם אני ומר שוורץ שקניתי ממנו את הדירה. חודש לפני שהייתי איתו במו"מ, מפברואר במו"מ לרכישת הדירה בלי שום קשר לתובע, הוא היה בכלל בהסדר בשוהם. אין שום קשר לדירה שקניתי לכספים שהוא השאיר לי באותה תקופה. אין שום קשר לזה. אין שום קשר. אני קניתי מההון שלי את הדירה. מהחשבון שלי. מהשיקים שלי" (עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 8-11).

84. התובע, שנשאל על מידת המעורבות של בקניית הדירה, העיד שהנתבעת " באה אליי אמרה תשמע מצאתי לך בית, לקחה אותי. הלכנו שם, מצאתי את הבית.. ראיתי את הבית אז היא אמרה לי תשמע עזרא אני קונה לך את הבית הזה. אמרתי לה בסדר. הלכה דיברה איתו סיכמו, היא לקחה ת"ז שלי אמרה הולכת לעשות הסכם למה קשה לך במדרגות אני אעשה הסכם על הקנייה אני אביא ואתה תחתום" (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 29 עד עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 2). כלומר, הנתבעת היא זאת שמצאה את הבית וניהלה את הליך המשא ומתן לקניית הדירה, ללא מעורבות התובע. גם במעמד החתימה על הסכם המכר התובע לא היה נוכח, ועו"ד הלוי אישרה שקיבלה מהנתבעת שכר טרחה עבור קניית הדירה ממר שוורץ בסך 2,310 ש"ח (נ/2).

85. מתוך הראיות שבפני אפשר להבין מדוע ניתק עצמו התובע מקניית הדירה – על מנת שיוכל להציג עצמו בפני רשויות הרווחה כחסר דירה, ולא יתקל בבעיה כמו שגרמה לו בעלותו הזמנית על רכב. מכל מקום, כלפי חוץ, רק הנתבעת רכשה את הדירה, ואיש לא ידע על היחסים בין התובע לנתבעת בקשר לדירה. אני מאמין לעדותו של התובע, שהוא נתן לנתבעת כספים בשיעור המתאים לרכישת הדירה, אבל כפי שנראה להן, לא כספים אלה שימשו לרכישת הדירה אלא כספים אחרים.

חוזה השכירות

86. לתובע הוצג חוזה שכירות מיום 15.6.08 (נ/6) חתום על ידי הנתבעת, כמשכירה, ועל ידו, כשוכר. תקופת השכירות בחוזה זה נקבעה מיום 15.6.08 למשך שנתיים, עם אופציה ל-5 שנים נוספות, כשדמי השכירות עמדו על 700 ₪ בלבד. התובע הכחיש שחתם על הסכם שכירות, בציינו ש"אם אני חתמתי יכול להיות שהחתימה אותי ברמאות. אני חתמתי רק בחוזה של הבית...זה כן חתימה שלי אבל שכר דירה אף פעם לא חתמתי" (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 31-34).

87. כשהתבקש התובע לספר כיצד נודע לו על כך שהדירה לא רשומה על שמו, השיב ששנה-שנתיים לאחר שהנתבעת הודיעה לו שרכשה עבורו את הדירה, קיבל "מכתב מהמועצה המקומית תבוא תחדש את החוזה". הוא הלך למועצה ושאל את הפקידה במה מדובר. "היא אמרה הנה יש לך חוזה מה אתה בשכר דירה? כמעט קבלתי שם התקפת לב. מה שכירות? זה בית שלי נקנה בכסף שלי, מה אני בשכר דירה? מי הביא את המכתב הזה? הנתבעת החתימה אותי על שכר דירה במקום חוזה על הבית שלי ואני לא ידעתי" (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 27-30). התובע עמד על כך שלא חתם על שום חוזה שכירות ושהנתבעת החתימה אותו ברמאות על הסכם שכירות במקום על חוזה לרכישת בית, "יכול להיות שהחתימה אותי כשהייתי חולה" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 1-2, 16).

88. בחקירתו הנגדית נשאל התובע כיצד ייתכן שהנתבעת החתימה אותו על חוזה שכירות מבלי שראה או קרא את החוזה. התובע ענה: "היא הביאה חוזה שקנתה לי את הבית. אמרה לי 'מזל טוב הנה עכשיו הבאתי, עשינו הסכם, קניתי לך דירה'. חתמתי ובסוף התברר שהחתימה אותי על שכר דירה" (עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 5-6). התובע העיד שהוא יודע לקרוא. בדרך כלל דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב ו"חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 117 (1965); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, פ"ד נד (2) 570 (2000)). במקרה שלפני, אפשר לקבל את גירסת התובע שלא התכוון לחתום על הסכם שכירות אלא רק על הסכם קניית הדירה, הן משום תלותו בנתבעת, שאישרה שהוא סמך עליה (למשל עמ' 70 שורה 22), והן משום שהנתבעת עצמה אישרה בשיחה עם עו"ד הלוי (עמ' 5) שתמורת הדירה ניתנה לה על ידי התובע, שהוא לא אמור לשלם עבור שכירות. כמו כן הסבירה, למשל בעמ' 14, שהכוונה היתה להציג מצג כלפי הרשויות שהדירה לא שלו, והוא סמך עליה שתעביר לו את דמי השכירות מהשכרת הדירה, אם יעבור למקום אחר.

89. הוצג לתובע מכתב מיום 23.8.11 חתום על ידו בו צוין, "אני מתגורר בגפי בפרדס-חנה בשכירות פרטית... הדירה שאני שוכר רוצים להעלות לי את השכירות מ-700 ₪ ל-1,500 ₪ ואני נמצא כמעט בבעיה רצינית שרוצים את התוספת שכירות" (נ/9). התובע אישר שמדובר במכתב אותו הגיש לראש עיריית קריית שמונה. עוד אישר התובע שמהמכתב עולה שהוא ביקש סיוע לקבלת מגורים מאחר שהוא גר בשכירות והוא אינו יכול לשאת בעלות השכירות (עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 4-10). התובע הסביר, שהאמור במכתב נאמר לו על ידי הנתבע: "היא אמרה תשמע יש לי הצעה אני חושבת אתה לא תסרב, אם את הבית הזה שלך נשכיר אנחנו יכולים להרוויח מזה כסף, אם עמידר ייתן לך בית בזול אני יכולה להשכיר את הבית הזה 1,500" (עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 28-32). זו גם גירסת הנתבעת בעמ' 14 לתמליל ת/1 – שהתובע היה אמור לעבור לקרית שמונה "והשכירות יעבור אליו". הנתבעת אישרה שהמכתב נכתב בכתב ידה, כשלטענתה התובע הכתיב לה מה לכתוב בסמוך לסיום חוזה השכירות שהיה עד 2010 (עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 4-5). היא הוסיפה ש"מכתב נ/9 הוא כתב את המכתב הזה בסמוך לשכירות שלי כי ביקשתי שהוא יעלה את הסכום אז הוא הכתיב לי את המכתב הזה " (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 9-11).

90. איני מסיק מהמכתב לראש עירית קרית שמונה, שהתובע אישר שהוא חי בשכירות. המסקנה שלי מהעדויות והראיות היא, שהתובע, שחשב שהוא בעל דירה, רצה להסתיר זאת מהרשויות ולקבל הטבות על בסיס ההנחה שאין לו מקום מגורים. הנתבעת פעלה ביחד איתו למטרה זו, כאשר ברור לה שהיא קבלה מהתובע את מחיר הדירה, לאחר שאמרה לו שהיא קונה את הדירה עבורו, ושאין ביניהם שום יחסי שכירות.

91. דבריו אלו של התובע, כאילו רק בשנת 2010 לערך נודע לו שהדירה אינה רשומה על שמו ושלא חתם על שום הסכם שכירות, לכאורה אינם מתיישבים עם העובדה שהתובע חתם על הוראת קבע בסך של 500 ₪ לחודש במשך 32 חודשים, מיולי 2008, כשלפי עדות התובע עוד לא היה ידוע לו שהוא שוכר. התובע העיד, שלא מדובר בכספי שכירות ששילם לנתבעת, כי אם בהחזר הלוואה. לדבריו, לאחר רכישת הדירה הנתבעת באה אליו ואמרה לו שהכסף שנתן לה לא היה מספיק, והיה עליה לקחת מהבת שלה 16,000 ₪ שהיו חסרים לרכישת הדירה. "אז היא לקחה אותי לבנק הפועלים וחתמתי הוראת קבע כל חודש 500 שקל בשביל להחזיר לבת שלה" (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 7-10; וכן עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 3-6).

92. המסמך שכותרתו "הוראת קבע- עובר ושב פתיחת הוראה" מיום 23.7.08 (נ/7) מציין מפורשות בתוכן ההודעה, שהוראת הקבע האמורה היא "עבור שכירות", ולא עבור בתה של הנתבעת. התובע טען, שהמסמך מזויף, "הם עקפו אותי הלכו לבנק הפועלים שהמשפחה שלהם מכירים מישהו והוציאו מכתב מזויף" (עמ' 36 לפרוטוקול, שורה 9). כן הטיח בפני ב"כ הנתבעת "אתם כתבתם את זה. אתה הוספת" (עמ' 36 לפרוטוקול, שורה 17). איני מקבל את גירסתו של התובע שהמסמך מזוייף. אני מקבל את גירסתו, שלא היה מודע לרישום זה על המסמך, כמהימנה.

תשלום תמורת הדירה

93. במסמך מיום 15.6.08 אישר מר שוורץ שקיבל מהנתבעת סך של 20,000 ₪ בהמחאה בנקאית, תשלום אחרון תמורת הדירה, ושקיבל את כל הסכום בסך 182,500 ₪ עבור הדירה (נ/11). בהתאם הגישה הנתבעת צילום שיק וצילום המחאה בנקאית (נ/12), לגביהם אישרה בחקירתה הראשית שאלו תשלומים שיצאו מחשבון הבנק שלה (עמ' 57 לפרוטוקול, שורה 3).

94. הנתבעת העידה שאת הדירה היא רכשה מכספה, "מהחשבון שלי מהחסכונות שלי עם העברה בנקאית ושיקים למוכר" (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 15-18). היא חסכה כסף מהמשכורות שלה, השתחרר לה כסף מקופת קרן פנסיה ו"284 היה לי חסכונות לפני 2004 ממקומות עבודה" (עמ' 63 לפרוטוקול, שורה 27). גירסה זו תמוהה לאור סכומי המשכורות שהשתכרה, אבל דיון בנושא זה חורג מעניינו של תיק זה.

95. מכל מקום, הנתבעת חזרה והעידה, גם בחקירתה הנגדית, ששילמה על הדירה מכספה שלה: "אין שום קשר לדירה שקניתי לכספים שהוא השאיר לי באותה תקופה...אני קניתי מההון שלי את הדירה. מהחשבון שלי. מהשיקים שלי" (עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 11-13). הנתבעת שילמה תקבול ראשון במזומן במעמד הסכם המכר, בסך 17,700 ₪, אבל אין בכך כדי לשלול את העובדה שעיקר הכספים לא באו מהתובע. הנתבעת הגישה דפי חשבון משנים 2007-2010 (נ/10), על מנת לתמוך בטענתה שבחשבונה היו כספים שהספיקו לרכישת הדירה על ידה. אני דוחה את טענת התובע, שהיה על הנתבעת להציג מסמכים אלה מחשבונות הבנק שלה, באמצעות מומחה. זו רשומה מוסדית. ב"כ התובע התנגד לצירוף דפי החשבון עוד בעת הדיון אך למרות התנגדותו הם התקבלו במלואם (ראו החלטה מיום 19.11.15, עמ' 56 לפרוטוקול לעניין מסמכי החשבון נ/10), ואין מקום להעלות אותם שוב במסגרת הסיכומים.

96. התובע טען, שתדפיס העו"ש נ/10 סותר את טענת הנתבעת ומעיד לגישתו שהדירה לא נרכשה מההון העצמי של הנתבעת, כי אם מהכספים שמסר לה התובע, אותם לטענת התובע החזיקה במזומן או הפקידה לפיקדונות שפרעה כדי לכסות את השיקים בהם שולמה תמורת הדירה (סעיף 65 לסיכומי התובע). התובע מתעלם מדפי החשבון הקודמים, נ/13, המראים שאותם פקדונות ששימשו לתשלום תמורת הדירה, היו גלגול של פקדונות קודמים, עוד לפני היכרותה של הנתבעת את התובע.

97. המסקנה היא שאמנם הנתבעת קיבלה מהתובע כספים עבור רכישת הדירה, אך זה היה רק תירוץ להוציא ממנו כספים, בעוד שהדירה עצמה נרכשה מכספים אחרים שהיו בידה, ממקורות עלומים בשלב זה, וקודמים ליחסיה עם התובע. על כן, לפי כל האמור לעיל, דין תביעת התובע, המבוססת על הטענה שהדירה נרכשה על ידי הנתבעת עבור התובע כשלוחתו או כנאמנה שלו, להידחות. התובע זכאי מהנתבעת לכספים שנתן לה בעודו סבור שהוא משלם עבור הדירה שהיא רוכשת עבורו, ועבור ההלוואה שלוותה מבתה, וכספים ורכוש נוספים, אך נושא זה יתברר סופית בהליך הכספי שבין הצדדים, שהופרד מתביעה זו, עקב העדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי.

סוף דבר

98. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ו, 29 מאי 2016, בהעדר הצדדים.