1. בפניי תביעת התובע בהליך של תביעה קטנה, על נזקים שנגרמו לרכבו בשל רשלנות נטענת של הנתבעת. במועד התאונה נהגה אשת התובע ברכב.
2. לטענת אשת התובע עת נסעה בנתיב הנסיעה הראשי בחניון בנתב"ג, הגיעה הנתבעת מנתיב נסיעה משני, לא צייתה לתמרור "תן זכות קדימה" שהיה במקום, פנתה שמאלה ותוך כך פגעה ברכב בו נהגה מעל גלגל שמאלי קדמי.

הנתבעת אישרה כי פגעה ברכב התובע, אלא שלטענתה היה מדובר ביום חורף גשום ואפל וכי אשת התובע נסעה ללא אורות דרך, כך שלא ראתה את רכבה עת פנתה שמאלה. מכאן לטענתה אין לה כל אחריות לקרות התאונה.

1. בפניי העידו את התובע שנהגה ברכב התובע והנתבעת.

על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

1. בהתאם למפגש הכבישים בו אירעה התאונה, אין מחלוקת שהנתבעת היתה צריכה לתת לאשת התובע זכות קדימה ולא עשתה כן.
2. אני דוחה טענת הנתבעת כי אשת התובע שנהגה ברכב התובע נסעה ללא אורות דרך. אשת התובע הציגה באולם בית המשפט, בטלפון הסלולרי שלה, תמונה המעידה על הנזק שנגרם לרכב בו נהגה. באותה תמונה אכן ניתן לראות פגיעה מעל גלגל שמאלי קדמי. באותה תמונה ניתן להבחין באורות הדרך הדלוקים של הרכב. יצויין כי אשת התובע העידה שמדובר בתמונה שצולמה מייד בסמוך למועד התאונה.

בהתאם לראיות שהובאו בפניי בצד עדויות הצדדים אני קובע איפוא כי אשת התובע נסעה עם אורות דולקים.

עוד יש לדחות טענת הנתבעת לכביש אפל. ייתכן אמנם שמדובר היה ביום חורפי ואולם, אשת התובע הציגה תמונה של הצומת בה אירעה התאונה ומהתמונה עולה כי מדובר בצומת מואר.

לאור כל האמור יש לקבל את טענת התובע כי הנתבעת פנתה שמאלה ומבלי משים פגעה ברכב התובע.

אשר על כן אני קובע אחריות של הנתבעת לקרות התאונה; משכך מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובע 2,230 ₪.

לא מצאתי לפצות את התובע בגין רכיב עוגמת נפש, באשר נזק נפשי אינו נתבע במסגרת נזקי רכוש וממילא לא הוכח.

התוצאה:

1. אשר על כן אני מורה על קבלת התובענה. הנתבעת תשלם לתובע 2,230 ₪ בתוספת 250 ₪ הוצאות משפט וזאת תוך 30 ימים מהיום.

מי מהצדדים שאינו מרוצה מתוצאת פסק הדין רשאי לפנות תוך 15 ימים מהיום לבית המשפט המחוזי בלוד ולבקש רשות להגיש ערעור על פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ה, 07 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.