מטעם התובעת: עו"ד מוטי ארד.

מטעם הנתבעת: עו"ד שרון פוגל.

1. התובעת, ילידת 1985, נפגעה בתאונת דרכים אשר ארעה בתאריך 12/12/14. בשל נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, הגישה התובעת תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
2. אין מחלוקת בין הצדדים אודות חבות הנתבעת לפצות את התובעת, אלא המחלוקת היא בשאלת גובה הפיצוי בלבד.
3. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, העידה התובעת וכן הוגש תיק מוצגים מטעמה. הנתבעת הסתפקה בהגשת תיק מוצגים מטעמה.

העובדות, הפגיעה והנכות הרפואית

1. התאונה ארעה ביום שישי בשבוע, בהיות התובעת בשבוע ה- 27 להריונה. לטענת התובעת, הרכב הפוגע התנגש בה מאחור במהירות גבוהה יחסית, התובעת נהדפה קדימה ונחבלה בעיקר בגב ובצוואר.

תחילה סברה התובעת, כי מדובר בכאבים שיחלפו לאחר מנוחה ונטילת משככי כאבים, אך משהחמירו הכאבים פנתה בתאריך 14/12/14 יומיים לאחר התאונה (ביום ראשון בשבוע) לקופת החולים.

התובעת הופנתה לחדר מיון, שם נמצא כי היא סובלת מרגישות והגבלה בתנועות הצוואר והגב. התובעת שוחררה לביתה, הומלץ לה על מעקב ומנוחה. מפאת היותה של התובעת בהריון לא בוצעו בדיקות הדמיה.

1. בתקופת ההריון לא עברה התובעת טיפולים או בדיקות הדמיה ואולם ביקרה אצל רופאים בקהילה והתלוננה על כאבים בעמוד שדרה מותני וצווארי. לאחר הלידה, ביצעה התובעת טיפולי פיזיותרפיה. בתאריך 22/10/15, בוצעה לתובעת בדיקת CT שהדגימה בלט דיסק דיפוזי בגובה C5-C6 עם לחץ קל על השק הדוארלי, יישור הלורדרוזיס הצווארי ושינויים ספונדילוטיים קלים בגופי החוליות בגבהים C3-C6.
2. ד"ר יעקובי טים, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, סקר בחוות דעתו את תלונותיה של התובעת לפיהן היא סובלת מכאבי צוואר וגב תחתון המלווים בהגבלה בתנועות, כאשר התובעת ציינה שיש עליות וירידות בכאבים. בבדיקתו מצא המומחה שהתובעת סובלת מהגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד שדרה צווארי בחלק מהמישורים, ללא חסרים נוירולוגיים וללא כאבים הקורנים לידיים. באשר לעמוד שדרה מותני, מצא המומחה שהתובעת אינה סובלת מהגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני ואף אינה סובלת מחסרים נוירולוגים. המומחה קבע שמנגנון התאונה תואם לחבלה בצוואר ובגב התחתון ואף קיים דיווח אודות תלונות על כאבים באזורים אלה בסמוך לאחר התאונה לפיכך, הינו בדעה כי קיים קשר סיבתי ישיר בין הממצאים בבדיקתו לבין ארוע התאונה התאונה. בנסיבות אלה, קבע המומחה נכות זמנית של 100% למשך שבועיים מיום התאונה, נכות זמנית של 50% למשך שבועיים נוספים ונכות צמיתה של 5% בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי לפי סעיף 37 (5) (א) (חלקי) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.
3. הצדדים לא חלקו, הלכה למעשה, על חוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט, לא ראו לנכון לשלוח אליו שאלות הבהרה ואף לא לזמנו לעדות ומשכך לאחר שעיינתי בחוות הדעת המנומקת ומבוססת היטב מצאתי לקבל ולאמץ את מסקנות חוות הדעת ועל פיה לקבוע, כי התאונה הותירה בתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5%. הכלל הוא, כי ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 293/88 חברן ניימן יצחק מוניטי רבי (31/12/88). במקרה דנן, לא מצאתי טעמים לסטות ממצאי מסקנות וחוות הדעת וגם לא נטען על-ידי הצדדים שכך יש לעשות.

עיקר המחלוקת בין הצדדים, היא בנוגע להשפעת התאונה על תפקודה של התובעת, כאשר התובעת טוענת שנגרמה לה הפרעה תפקודית, הן בעבודה והן בתפקודה בבית, הפרעה הגורמת לירידה בתפקוד בעבודה והמצריכה אותה להיעזר בעזרת צד ג' ואלו הנתבעת חולקת על טענה זו מכל מכל. יש לפיכך לייחד דיון לפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת.

הפגיעה התפקודית

1. בתצהירה תארה התובעת, כי על אף הטיפולים הרפואיים שביצעה לאחר התאונה היא סובלת כאבים והגבלה בתנועות הצוואר וכן מקרינת כאבים לשכמות וליד ימין. התובעת הוסיפה שהיא מתקשה בסיבוב הצוואר לצדדים, בהרמת ונשיאת משאות כבדים ובישיבה ממושכת מול מחשב. לטענת התובעת במועד התאונה, עיקר עבודתה הייתה עבודה פיזית, לוגיסטית, הכרוכה בין היתר בהחזרת ציודים, פירוק ציודים ממשלוחים, פיזור ציודים לטכנאים, הכנת משלוחים לחו"ל בהיקף של עד 50 ק"ג הרמת משאות כבדים לצורך אריזתם והחזרתם לחו"ל. לאחר התאונה, כך טוענת התובעת, התקשתה בביצוע העבודה שהייתה כרוכה בסחיבת ציוד וזאת בשל כאבי הצוואר. לטענת התובעת, בחודש ינואר 2015, שהתה בשמירת הריון, חזרה לעבודתה בחודש יוני 2015 לאחר חופשת הלידה, ואולם פוטרה ממנה בסוף אותה שנה שכן לא עמדה ביעדים. התובעת השתלבה, לטענתה, בעבודה חדשה רק בחודש מרץ 2016, בשכר נמוך יותר, תוך פשרה בתנאי העסקתה ותוך כדי שהיא נאלצת לקחת הפסקות רבות על מנת לרפות את צווארה.
2. בעת עמידתה על דוכן העדים, הפגינה התובעת הגבלה משמעותית בתנועות הצוואר (הרבה מעבר למה שקבע המומחה מטעם בית המשפט), התובעת נשאלה על עבודתה הנוכחית והשיבה כי היקף שעות העבודה משתנה כל הזמן וכי אין לה אמנם הגבלה בשעות העבודה, אך אם היא מרגישה לא טוב היא יוצאת מוקדם. התובעת אישרה, כי משכורתה בעבודה כוללת בונוס ואולם לא ידעה לומר על מה בדיוק משולם הבונוס ובאיזה תנאים. אשר לעבודה קודמת הבהירה התובעת, כי הבונוס היה משולם על מכירות. התובעת הוסיפה, שבינתיים הספיקה ללדת ילד נוסף, והיא נעזרת בעבודות הבית באמה ואחיותיה.
3. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

מהתיאור שנתנה התובעת למגבלותיה, על רקע חוות הדעת הרפואית, עליה לא חלקו הצדדים ומהתנהגותה על דוכן העדים, ניתן היה להתרשם מרמה מסויימת של האדרת המגבלות, יחד עם זאת, ניכר שהתובעת אכן סובלת מהגבלה מסויימת בתנועות הצוואר ומכאבים כתוצאה מן התאונה - מסקנה המתיישבת עם ממצאי הבדיקות האובייקטיביות ועם חוות דעת המומחה מהם עולה כי מאז התאונה סובלת התובעת מכאבים ומגבלת תנועה קלה בעמוד שדרה צווארי. כזכור, המומחה קבע, כי לא נותרה נכות בעמוד שדרה מותני ולפיכך, אין משקל לטענות התובעת בהקשר זה אלא יש להתייחס לעמוד שדרה צווארי בלבד.

אעיר בהקשר זה, כי ניסיון התובעת לטעון בלשון רפה ששמירת ההריון, כמו גם פיטוריה בהמשך, הם כתוצאה מן התאונה, לא צלח. המסמכים הרפואיים כמו גם מסמכי הפיטורין לא מלמדים על כך ששמירת ההריון או הפיטורין קשורים לתאונה, מה גם שהנתבעת התנגדה להגשת המסמכים בלא עד והתובעת שידעה מבעוד מועד על ההתנגדות לא טרחה לזמן עד על מנת להבהיר ולחדד את העובדות בהקשר זה.

אכן, המגבלות מהן סובלת התובעת כתוצאה מן התאונה, הן בעלות משמעות תפקודית קלה יחסית ואולם לא ראוי לקבל את טענת הנתבעת שלתאונה אין כל השפעה על תפקודה של התובעת. בנסיבות שהוכחו, ניתן לקבוע שהפגיעה בעמוד שדרה צווארי והכאבים הנלווים לכך, מכבידים במידה קלה על התנהלותה של התובעת ומקשים במידה מסויימת על תפקודה ומכאן גם מפריעים לתפקודה בעבודה לפחות בתקופות מסוימות (כזכור התובעת התלוננה בפני המומחה כי ישנן עליות וירידות בכאבים), כך בעבודה וכך גם בבית.

1. בהתחשב בכל אלה, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו (ואלה שלא הוצגו), ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, אני מוצאת לקבוע, כי שיעור השפעת נכותה של התובעת על כושר תפקודה הכללי היא כגובה נכותה הרפואית ובשיעור של 5% נכות.

משקבעתי את הפגיעה התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

שיעור הנזק

1. לשם הנוחות אחזור על נתוני היסוד –

התובעת ילידת: 19/5/1985.

תאריך התאונה: 12/12/14.

גילה של התובעת בעת התאונה: 29 שנים ו- 7 חודשים.

גילה של התובעת כיום: 32 וחודש.

הנכות הרפואית והתפקודית: 5% נכות צמיתה.

הפסדי שכר בעבר

1. התובעת עבדה קודם לתאונה במנהלת תחום מימוש בחברת היי טק, לאחר התאונה שהתה לטענת בחופשת מחלה של שבועיים ואולם, בתאריך 15/12/14 דהיינו בתום אותם שבועיים, נקבע שעליה לשהות בשמירת הריון החל מ- 21/1/15 וזאת עד ללידה. לאחר תום חופשת הלידה חזרה התובעת לעבודה בחודש יוני 2015, וכאמור עבדה עד ליום 6/11/15, שאז נכנסו פיטוריה לתוקף. לאחר הפיטורין, קיבלה התובעת דמי אבטלה והשתלבה בעבודה חדשה בחודש מרץ 2016, ביני לביני בחודש אוגוסט 2016, ילדה התובעת ילד נוסף ומן הסתם שהתה בחופשת לידה, ככל הנראה עד ינואר 2017, שכן התובעת הציגה תלושי שכר לחודש ינואר.

הווה אומר, במהלך התקופה שחלפה מאז התאונה, חלו אירועים שהשפיעו על עבודתה של התובעת שאינם בהכרח קשורים לתאונה, או שלמצער לא הוכחו כקשורים לתאונה.

כאמור, בנוגע לשמירת ההיריון לא שוכנעתי שהדבר קשור באופן ישיר לתאונה, הדבר לא עולה באופן ישיר מן המסמכים הרפואיים והמומחה מטעם בית המשפט לא התבקש להתייחס לכך. מכל מקום בתקופת שמירת ההיריון קיבלה התובעת שכר, באמצעות המוסד לביטוח הלאומי, כך שלא נגרם לה הפסד ומכל מקום התובעת לא הוכיחה הפסד כזה.

באשר לפיטורין, התובעת צרפה מסמך המופנה למרפאה התעסוקתית מתאריך 19/7/15 המפרט את אופי העבודה. כפי שכבר צוין, התובעת לא טרחה לזמן עד לצורך הגשת המסמך, הגם שהנתבעת הבהירה באיחור מסויים שהיא מתנגדת להגשתו. מדובר במסמך שלא נכתב על ידי התובעת, לא מופנה לתובעת ועל כן משקלו ממילא מוגבל גם אניח שהאיחור בהתנגדות להגשת המסמך מביאה לתוצאה לפיה המסמך נותר בתיק.

התובעת צרפה עוד מכתב שכותרתו "הודעה על הפסקת העבודה" מתאריך 6/10/17, שגם להגשתו התנגדה הנתבעת, כפי שכבר ציינתי, מהמסמך שצורף, שלא נכתב על ידי התובעת, לא עולה בשום פנים שהפיטורין קשורים לתאונה. התובעת לא הציגה את תיעוד שיחת השימוע המוזכרת במכתב, סיבת הפסקת העבודה לא מוזכרת במסמך ולא ברור מדוע אכן הופסקה עבודת התובעת והאם באמת תוצאות התאונה הם אלה שהביאו לפיטוריה או סיבות אחרות.

התובעת צרפה לתיק, אישורים רפואיים שונים של מרפאה תעסוקתית בהם צוין שהיא מוגבלת בעבודתה. צודקת הנתבעת, כי לא ניתן להסתמך על אישורי הרופאים התעסוקתיים בקופת החולים בהקשר לכושר עבודתה של התובעת, שכן מומחה בית המשפט הוא זה שקובע את כושר העבודה לאחר התאונה. במידת הצורך היה ראוי להפנות אל המומחה שאלות הבהרה בצירוף המסמכים ולבקשו להתייחס לאמור בהם.

1. התובעת טוענת לחישוב של הפסדי שכר בפועל, בהתאם לנתונים שהציגה המתמצים בתלושי שכר חלקיים וטפסי 106 לשנים 2014 ו- 2015. קיים קושי לקבל טענה זו.

תובע הטוען להפסדי שכר בעבר בהתאם להפסד בפועל, צריך להוכיח טענותיו כדבעי, התובעת כאן צרפה תלושי שכר חלקיים, לא צרפה תלוש שכר בחודש התאונה או לאחריה, לא צרפה את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, לא הבהירה מה היו דמי הלידה שקיבלה, לא התייחסה ללידה נוספת שהייתה במהלך הזמן, לדמי הלידה שהתקבלו ולהשפעת הלידות על היקף העבודה מאז התאונה. מדובר במסמכים שהם בשליטה מלאה של התובעת וניתן היה לצפות למצער להגשת מלוא תלושי השכר והנתונים הנדרשים לאורך כל התקופה על מנת שניתן יהא לחשב את ההפסדים שנגרמו לה אם בכלל.

1. באשר לבסיס השכר קודם לתאונה, הצדדים חלוקים – בעוד התובעת מבקשת להסתמך על ממוצע השכר השנתי בשנת 2014, טוענת הנתבעת ששכרה של התובעת היה מורכב גם מבונוסים ויש להתחשב רק בשיעור השכר במספר תלושים שהוצגו עובר לתאונה. במחלוקת בהקשר זה, אני סבורה כי הדין עם התובעת - השכר הממוצע של שנת 2014, משקף את בסיס השכר עובר לתאונה, כאשר בונוסים הוא חלק מן השכר וראויים לחישוב במיוחד כך כאשר הם נפרשים לאורך השנה כולה בעת חישוב ממוצע שכר שנתי.

לפי טופס 106 שהציגה התובעת לשנת 2014, הכנסותיה באותה שנה הגיעו לכדי 81,066 ₪, דהיינו שכר חודשי של 6,755 ₪. מסכום זה לא ירד מס הכנסה. לנוכח הצמדה שלילית, לא יוצמד הסכום, ולפיכך זה בסיס השכר.

1. אשר להפסדים מאז התאונה, כאמור, התובעת לא הציגה את תלוש השכר בחודש התאונה ולא ניתן לקבוע כי נגרמו לה הפסדים. התובעת גם לא הציגה את תלוש השכר בחודש ינואר 2015, ובכל מקרה באותו חודש כבר יצאה לשמירת הריון ושבה לעבודה רק ביוני 2015. טופס 106 לשנת 2015, מלמד על שכר של 29,155 ₪ לאורך כל אותה שנה ואולם מדובר בשנה בה הייתה התובעת בשמירת הריון, בחופשת לידה ופוטרה בנובמבר 2011, כך שהשכר משקף עבודה של מספר חודשים בלבד. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת התובעת להפסדי שכר מלאים בהתאם להפסד בפועל, שכן התובעת לא טרחה להוכיח הפסד בפועל.

לאחר הפיטורין בנובמבר 2015, קיבלה התובעת דמי אבטלה והשתלבה שוב בעבודה, בחודש מרץ 2016. שעה שלא נקבע כי הפיטורין קשורים לתאונה, לא ניתן לקבל את טענת התובעת להפסד מלא גם בתקופה זו.

התלושים שהוצגו מן העבודה החדשה, מצביעים על שכר משתנה, כך בחודשים הראשונים, מרץ אפריל הרוויחה התובעת בהתאמה שכר של 4,971 ₪ ו- 4336 ₪ ואולם בחודש מאי 2016 כבר עלה שכרה ל- 6,278 ₪, בחודש יוני ל- 7,324 ₪ ובחודש יולי 6,848 ₪ - דהיינו התובעת הגיעה לרמת השכר עובר לתאונה ואף עלתה מעליה.

כזכור בחודש אוגוסט 2016 יצאה התובעת לחופשת לידה. בדיון הציגה התובעת שלושה תלושי שכר נוספים לחודשים לפיהם בחודש ינואר 2017, הרוויחה התובעת 5,639 ₪, בחודש פברואר 4,974 ₪, בחודש מרץ 5,389 ₪ ובחודש אפריל 4,789 ₪ ואולם קשה לייחס את הירידה בשכר לעומת התקופה הקודמת לתאונה דווקא ויכול שהדבר כרוך בכך שלתובעת תינוק קטן והיא אינה מבצעת שעות נוספות בתקופה זו.

1. המסקנה המתבקשת מנתוני שכרה של התובעת, הינה שקיים קושי ממשי לחשב הפסדי שכר בפועל לתקופת העבר, אף שסביר לקבוע כי התאונה השפיעה על יכולתה של התובעת לעבוד, לפני הלידה ולאחריה.

כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.

אולם, לעיתים המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובע.

כך לדוגמא, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים אך יש קושי לאומדם, בין משום שהוא מנהל עסק עצמאי, ובין משום שהשתכרותו הייתה עשויה לגדול, או משום ששיעור ההפסדים של התובע אינו ברור ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה וכך גם במקרים יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שהיקפם לא הוברר עד תום.

השווה בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר [פורסם בנבו] (18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים:

"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".

ראה גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).

כמפורט לעיל, במקרה דנן, בנסיבותיה של התובעת, קשה לאמוד את הפסד השתכרותה לעבר, מה גם שלא הובאו נתונים מלאים על שכרה ותגמולי המוסד לביטוח לאומי שקיבלה בתקופות שמירת ההריון וחופשות הלידה. במקרה כגון דא, נכון והוגן לפסוק את הפסדי ההשתכרות שלא על פי הפסד בפועל, אלא על פי אומדן הנגזר משיעור הנכות התפקודית שנקבעה.

מאז התאונה חלפו שנתיים וחצי, בשים לב לבסיס השכר של התובעת, השפעת התאונה על תפקודה, ההכבדה במציאת עבודה חדשה ובפעילות פיזית שנדרשת מן התובעת בעבודתה, אני מעמידה את הפסדי השכר לתקופת העבר על סך גלובלי של 5,000 ₪ מתוך הנחה שהתאונה אכן גרמה לתובעת להפסד שכר והכבדה, כאשר סכום זה קטן מחישוב אקטוארי על פי שיעור הנכות, שכן כאמור, ישנן תקופות בהן התובעת לא עבדה בלא כל קשר לתאונה. הסכום כולל את הפסדי הפנסיה.

גריעה מכושר השתכרות

1. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות, טוענת התובעת, כי יש לפצותה עד לפנסיה על פי חישוב הפסד בפועל בגין הפער בין בסיס השכר בתאונה ובסיס השכר בתלושים העדכניים.

הנתבעת טוענת שאת כל הפסדי השכר הן בגין העבר והן בגין העתיד יש להעמיד על סך כולל של 5,000 ₪ לכל היותר.

1. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה בפסיקה הבחנה, בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו - "אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה. בעניין גרוגיסיאן, קבע בית המשפט, כי המונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל. ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה ואף טיבו של המעביד (ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו (1) 281; ראו גם ע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (1/12/1989) וכן ראו לאחרונה פסק דינו של כב' השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה).
2. במקרה דנן, המגבלה של התובעת היא קלה ושעה שעד עצם ההשפעה שהייתה למגבלה זו על כושר העבודה, הייתה השפעה מוגבלת בהיקפה ניתן לצפות, כי גם בעתיד תהא לה השפעה מוגבלת בלבד על כושר השתכרותה בחלק מן התקופות בלבד, כך במיוחד כאשר אין בחוות דעת מומחה בית המשפט בסיס לאפשרות של החמרה במצב הרפואי לעתיד.

כמפורט כבר לעיל, טענת התובעת להפסד בפועל בהתאם לעולה מן התלושים האחרונים שהוגשו אינה יכולה להתקבל, כאשר ניכר שטרם הלידה הנוספת, הגיעה התובעת לרמת שכרה קודם לתאונה ואף עלתה עליה. כפי שכבר קבעתי סביר לחשוב שעבודתה של התובעת מושפעת מנתונים נוספים ולאו דווקא ממגבלותיה כתוצאה מן התאונה, מכל מקום התובעת לא הביאה כל עד ממקום העבודה או ראיה על אופי העבודה הנוכחית על מנת להוכיח שהיא אכן מוגבלת בצורה כה משמעותית בשל התאונה, יחד עם זאת, ניתן לקבוע כי כאבים ומגבלות תנועה בצוואר, עשויים להגביל את כושר העבודה ולקצר את שעות העבודה, כך שתגמול התובעת בעבור שעות נוספות יפחת.

כפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותה של התובעת אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותה השפעה על יכולתה לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד או על קידומה, ובכלל זה אם תאלץ לעזוב את עבודתה הנוכחית ולהשתלב בעבודה אחרת. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובעת היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומה, את גילה ואת שנות העבודה שנותרו לה (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537). ההלכה היא, כי יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

בנסיבות שהוכחו, לא ראוי, לא הוגן ואף לא מתיישב עם הפסיקה לשלול מן התובעת פיצוי כלשהו בגין נכותה, כפי שמבקשת הנתבעת.

חריצותה של התובעת, העובדה שחרף מגבלותיה היא ממשיכה בעבודה, אינה צריכה לפעול כנגדה. מחוות דעת המומחה ומתצהירה של התובעת שלא נסתרו, ניתן להתרשם שהתובעת סובלת מכאבים ומגבלות קלות בצוואר שמשפיעות על תפקודה ובין היתר על תפקודה בעבודה. גם אם הדבר לא בא לידי ביטוי ממשי בגובה שכרה של התובעת עד עתה, לא לעולם חוסן, ולא ניתן להתעלם מהפגיעה שאכן נפגעה התובעת בתאונה ומן האפשרות שלעתיד תהיינה למגבלות אלה משמעות. לטעמי, יש ליתן למגבלות התובעת משמעות מסוימת, הגם שלא מלאה.

התרשמתי שמגבלותיה התפקודיות של התובעת כתוצאה מן התאונה, אכן יכולות לגרום לה לפגיעה בתפקוד ובשכר בתקופות מסוימות, בין היתר בכך שבתקופות בהן היא סובלת מכאבים יקשה עליה לבצע שעות נוספות, דבר הגורם לפגיעה בשכרה כפי שמתבטא גם בתלושים שהוצגו.

בהתאם למקובל החישוב האקטוארי הוא אמת מידה לגזירת הסכום הגלובלי, הכל לפי נסיבותיו הספציפיות של המקרה, ושיקול דעתו של בית המשפט.

בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובעת, לעיסוקה ולמקצועה, לשנות העבודה שנותרו לה ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותה, לאור טיבה וטבעה של הנכות ובהנחת עבודה עד גיל 67 ולתחשיב האקטוארי אני מוצאת שיש לקבוע לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 70,000 ש"ח (כאשר הפיצוי הוא בגבולות 70% מתחשיב אקטוארי) בנסיבות העניין, ראוי לקבוע כי סכום זה כולל את הפסדי הפנסיה.

1. משכך סך הפסדי השכר של התובעת עומדים על 75,000 ₪.
2. התובעת טענה לראשונה בסיכומים שיש להוון את הפיצויים לפי ערך היוון של 2%. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, סוגיית ההיוון אינה פשוטה וראויה לדיון ואף אני סברתי במספר מועט של מקרים, בהם דובר בחישוב לתקופה קצרה יחסית קדימה, כי ראוי לחשב את הפיצוי בהתאם לערך היוון נמוך יותר משלושה אחוזים, אולם מני אז אמר בית המשפט המחוזי את דברו ואף שלא איין את האפשרות לטעון לערך היוון נמוך יותר, הבהיר הבהר היטב, כי הדבר יכול להיעשות רק בכפוף להגשת חוות דעת של מומחים ודיון כדבעי בסוגיה ובוודאי לא כטענה שמועלית אגב אורחא בסיכומים (ראו: ת"א 53143-09-12 ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (28/3/17)). הדברים הם בבחינת קל וחומר בנסיבות המקרה דנן, כאשר המדובר בהיוון הפיצויים לשנים רבות קדימה.

עזרת הזולת והוצאות

1. התובעת טענה בתצהירה ובעדותה, כי מאז התאונה היא נעזרת בבני משפחה המסייעים לה בעבודות הבית הקשות ובטיפול בארבעת ילדיה, התובעת הוסיפה שהיא מתקשה בביצוע מאמץ פיזי, דוגמת שטיפת כלים, נקיון הבית וקניות. התובעת הוסיפה, כי אינה מרימה משקל כבעבר וביקשה כי יפסק לה סכום של 30,000 ₪ לעזרת צד ג' והוצאות.
2. הנתבעת טוענת שהתובעת לא הוכיחה דבר בהקשר זה, לא הביאה עדים שיכלו לתמוך בעדותה, כגון אמה ואחיותיה שמסייעות לה ומשכך אין לפסוק דבר.
3. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

בענייננו, כתוצאה מהתאונה קיבלה התובעת טיפול רפואי וטיפולי פיזיותרפיה, היא סבלה מכאבים לאחר התאונה, כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים, שלקח זמן עד שהוקלו, הכל שעה שהתובעת הייתה בהריון דבר שללא ספק הכביר על מגבלותיה. בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובעת היתה זקוק לעזרת צד ג' בעבר, במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה, נזקקה לעזרה רבה יותר ולאחר מכן לעזרה מתונה.

באשר לעתיד, גם אם אניח שהתובעת מוגבלת בפעולות מסוימות, לא התרשמתי, שהיא נזקקת לעזרה משמעותית, אף שיש להניח כי תזדקק לעזרה בביצוע עבודות פרטניות, שאפשר שלולא הנכות יכלה לבצען לבדה.

לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד (3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

הדברים דומים גם לעניין ההוצאות, גם בהקשר זה, בית המשפט בתוך עמו הוא יושב ויודע שאדם שנפגע בתאונה, נזקק לטיפולים ולמעקב רפואי נדרש גם להוצאות נסיעה והוצאות נלוות אחרות.

בנסיבות העניין, בשים לב לתקופות אי הכושר בהן שהתה התובעת וגם בשים לב לכך שהתובעת עשויה להיזקק לעזרה מסויימת בעתיד, אני פוסקת סכום גלובלי של 6,000 ₪ לעבר ולעתיד לעניין עזרה והוצאות.

נזק לא ממוני

1. התובעת עתרה לפסוק בנסיבות העניין את הפיצוי המקסימאלי האפשרי בהתאם לסמכות בית המשפט העומד על 10% בשים לב למכלול הנסיבות וסבלה של התובעת, הנתבעת טענה לעומת זה שאין לפסוק את הפיצוי המקסימלי אלא את הפיצוי התואם את נכותה הצמיתה של התובעת.

לטעמי, בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 ולשיעור הנכות הצמיתה שנקבעה, בהתחשב בגילה של התובעת, בסבל שעברה לאחר התאונה, בשים לב לכך שהייתה באותה עת בהריון, דבר שהגביר את החרדה כתוצאה מפגיעתה בתאונה ולא אפשר לה להיבדק ולקבל טיפול מיידי, וכן בהתחשב בטלטלה הנפשית שתאונה כזו גורמת ולכאבים מהם סובלת התובעת, אני מוצאת לפסוק לתובעת בראש נזק זה סכום של 12,000 ש"ח. סכום שיש בו לבטא, את הסבל, המכאובים וההגבלה בתנועה שהם נחלתה של התובעת עד עצם היום הזה.

סיכומם של דברים

1. התביעה מתקבלת. סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

75,000 ₪ הפסד שכר לעבר וגריעה מכושר השתכרות.

6,000 ₪ עזרת צד ג' והוצאות מכל סוג.

12,000 ₪ נזק לא ממוני.

סה"כ: 93,000 ₪.

1. התובעת טענה, כי על בית המשפט לפסוק הוצאות לדוגמא נוכח התנהלות הנתבעת בתיק וחוסר נכותה להתפשר בהתאם להצעת בית המשפט. אכן בתיק ניתנה הצעה נמוכה מן הפיצוי שנפסק לבסוף, כאשר בדיעבד לאחר שמיעת הראיות הסתבר, כי ההצעה הייתה מתונה וסבירה והתיישבה עם נסיבות המקרה. אכן יש לשאוף שתיקים מסוג זה, בהם תחומי הפיצוי הסבירים ידועים ומותווים על ידי הפסיקה, יסתיימו בפשרה תוך חסכון בזמנם של הצדדים ובית המשפט וחסכון בעלויות האגרה. יחד עם זאת, עצם רצונה של הנתבעת לברר את ההליך ולהביא להכרעה משפטית אינו אמור לגרור מניה וביה "ענישה" בדמות הוצאות לדוגמה, או פסיקת פיצוי גבוה יותר רק משום כך. אמנם יש מקרים, בהם מתקבל הרושם של ניצול ההליך לרעה והעלאת טענות מן הגורן ומן היקב תוך הכבדה ואולי במטרה להאריך לשווא, לא זה המקרה דנן, ההליך כאן נוהל ביעילות לאורך כל הדרך, הנתבעת טענה טענות ענייניות, לא כפרה סתמית בחבות, לא הכבידה על ההליך, וחקירת התובעת הייתה עניינית וממצה (השוו להבדיל: ת"א 42058-01-16 דהן נ' הפניקס (7/5/17)). הנסיבות דנן, אינן מצדיקות פסיקת הוצאות מיוחדות אך בשל כך שנוהל הליך.

אין אלא לקוות שהנתבעת וחברות ביטוח אחרות תשכלנה לאתר את המקרים בהם אין מקום לנהל הליך, גם אם לטעמן הצעת בית המשפט הייתה על הצד הגבוה, שכן ממילא ניהול הליך כורך בחובו הוצאות נוספות אם בזמן ואם במשאבים ובמרבית המקרים שכרה של הנתבעת יוצא בהפסדה מבחינת ההוצאה הוספית וכך גם יוצא נפסד הציבור הנושא בנטל תגמולי הביטוח. במקרה דנן, הפסדה של הנתבעת הוא שכרה של התובעת שזכתה בפיצוי גבוה יותר התואם את מצבה כפי שהוכח לאחר שמיעת ראיות.

1. סוף דבר - הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 93,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

5129371

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ז, 15 יוני 2017, בהעדר הצדדים.