רקע

1. הנאשם הודה והורשע בכתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירת גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן, המתלוננת שכרה את שירותיו של הנאשם, עורך דין במקצועו, לשם ייצוגה בהליכים משפטיים כנגד הגרוש שלה. ביום 1.6.2011, חתמה המתלוננת על יפוי כח לפיו היא מייפה את כוחו של הנאשם להיות בא כוחה בתביעה בהוצאה לפועל כנגד הגרוש שלה וכן להיות מורשה מטעמה בחשבון הבנק שלה. לאחר ששיתפה את הנאשם כי ברשותה סכום של 450,000 ₪ אותו קיבלה בתמורה למכירת דירתה, יעץ לה הנאשם שלא להחזיקו בחשבון הבנק שלה אלא להפקידו בחשבון נאמנות, על מנת שתוכל לקבל סיוע בתשלום שכר דירה. בהתאם, פתח הנאשם עבור המתלוננת חשבון נאמנות. ביום 30.10.2011, שולמו למתלוננת 126,847.36 ₪ בתיק הוצאה לפועל, אשר הועברו לידי הנאשם במסגרת תפקידו כבא כוחה. ביום 7.11.2011, הפקיד הנאשם בחשבון הנאמנות סך של 70,000 ₪ מתוך כספי ההוצאה לפועל, ואת יתרת הסכום בסך 56,847.36 ש"ח גנב באופן ששלח בו יד במרמה לשימושו שלו, ללא ידיעת המתלוננת. בחודש נובמבר 2011, הופקד על ידי המתלוננת בחשבון הנאמנות, עליו היה אמון הנאשם, סך של 343,152.64 ₪. במהלך חודש מרץ 2012, נטל הנאשם מחשבון הנאמנות סך כולל של 311,023.50, בחמש הזדמנויות שונות המפורטות בכתב האישום, בניגוד להסכם הנאמנות וללא ידיעת המתלוננת, בכך ששלח בהם יד במרמה לשימושו שלו. הנאשם הפקיד סכומים אלה בעסק להמרת מטבע וקיבל תמורתם כסף מזומן בשווי של כ- 311,000 ₪.

1. במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים, תוקן כתב האישום המקורי, כמפורט לעיל. בנוסף, הצדדים הסכימו כי בכפוף להפקדת סך של 420,000 ₪ על ידי הנאשם בקופת בית המשפט, סכום שיעבור לידי המתלוננת, תעתור המאשימה לעונש של 14 חודשי מאסר בפועל. עוד הוסכם, כי יתקבל תסקיר שרות המבחן בטרם ישמעו טיעונים לעונש.

לאחר שהנאשם הפקיד סכום זה עבור המתלוננת, תוקן כתב האישום, הנאשם הודה, הורשע, והתקבל תסקיר בעניינו.

תסקיר שרות המבחן וראיות לעונש

1. שרות המבחן פירט את הרקע של הנאשם, חרדי, אב לארבעה ילדים, אשר עבד בעבר בזק"א בו ניהל את מחוז מרכז. בהמשך, הוסמך הנאשם כעורך דין והקים משרד עורכי דין. במהלך הפגישה בשרות המבחן, נשמע ראש ישיבה בעיר ערד אשר תיאר כיצד הנאשם מסייע בהכוונה ובליווי משפטי את הקהילה במקום ללא כל תשלום. לגבי המיוחס לו בכתב האישום, הנאשם התקשה בקבלת אחריות. לטענתו, פעל על מנת לסייע למתלוננת לקבל רווחים מההון העצמי שלה, והתקשה לראות בעצמו כמי שביצע עבירה. אף בתסקיר משלים שניתן, לאחר שיחה נוספת עם הנאשם, שב הנאשם ושלל את המיוחס לו, כשלטענתו פעל במטרה לסייע למתלוננת.

שרות המבחן שוחח עם המתלוננת, גרושה אם לחמישה ילדים. המתלוננת טענה כי היא נושאת עד היום בנזקי מעשיו של הנאשם, כאשר בעקבות כך לא רכשה דירה וכיום אין ביכולתה לעשות כן. לפיכך, המתלוננת מתגוררת בדירות שכורות עם חמשת ילדיה. עוד הוסיפה המתלוננת בפני קצינת המבחן, כי היא חשה פגועה ונבגדת.

1. המתלוננת הגישה, באמצעות המאשימה, הצהרת נפגע עבירה. בהצהרה תיארה כי פגשה את הנאשם במהלך פרק זמן קשה בחייה, בו היתה נתונה במצב נפשי קשה לאחר סיום הליך גירושין. לטענתה, הנאשם במעשיו הכשיל את רצונה לרכוש בית, תוכניות ש"הוקפאו" עקב הגניבה, והיא נאלצת עד היום להתגורר עם ילדיה בדירות שכורות. המתלוננת הוסיפה כי בזבזה זמן רב על מנת לנסות להשיב לידיה את הכספים שנטל הנאשם, לרבות בהליכים משפטיים ובהם תביעת לשון הרע שהגיש כנגדה הנאשם. בעקבות מעשים אלה, טענה המתלוננת כי נגרמו לה גם נזקים נפשיים וקושי במתן אמון בבני אדם. עוד טענה, כי הנאשם עדיין חייב לה כספים בגין תביעה שהגישה כנגדו.

1. מצד הנאשם, נשמעו שני עדים לעונש.

הרב ביאלוסטוצקי, ראש ישיבת חסידי גור בערד, העיד כי מדובר בקהילה של כ-1,500 משפחות, הפונות אליו בכל בעיה. לדבריו, הנאשם מסייע לו ולמשפחות הקהילה בעניינים משפטיים שונים במהלך כל שעות היממה, ללא כל תמורה.

שלמה מרמורשטיין, מנהל סניף על"ה בבני ברק, רשת המטפלת בילדים הסובלים מפיגור שכלי קשה, העיד על עזרתו הרבה של הנאשם. לדבריו, הנאשם מסייע לו בהתנדבות מלאה ובמסירות בנושאים משפטיים מגוונים.

1. ערב מתן גזר הדין, ולאחר ששבוע קודם לכן נדחתה בקשת ב"כ הנאשם לקבלת תסקיר נוסף של שרות המבחן, הגיש הנאשם בעצמו לתיק בית המשפט בקשה לדון בדו"ח של עובד סוציאלי פרטי ואף צירף דו"ח זה לבקשה. הדו"ח נערך על ידי העו"ס שמואל פוזנר, חבר באיגוד מטפלים חרדים, בו פירט את נסיבותיו האישיות של הנאשם ופעילות התנדבותו. עוד ציטט את הקושי שהעלה בפניו הנאשם "להיפתח" בפני קצינת המבחן העובדת עם מערכות הממסד החילוני, בה ראה חלק בלתי נפרד מהממסד. העו"ס פוזנר התרשם כי הנאשם "עשה את צעדיו הראשונים בהפנמת העבירה" רק בשלב הטיעונים לעונש. כמו כן, ציין כי בתקופת הטיעונים לעונש חלה התדרדרות במצבו הנפשי של הנאשם. לאור בקשתו של הנאשם לקבל טיפול ושיקום, נקבעו סדרת מפגשים דו שבועיים, במהלכם הנאשם פתח צוהר שיקומי. בהתחשב בכך שמדובר באירוע חריג שאינו משקף את עמדותיו של הנאשם, העריך כי קיים סיכון נמוך ביותר להישנות התנהגות דומה בעתיד וכן כי ענישה "המתאימה לעבריינים" עלולה לדרדר את מצבו. לפיכך, המליץ על המשך טיפול במרפאתו ולהורות על קבלת תסקיר משלים של שרות המבחן.

בפתח הדיון שנקבע למתן גזר הדין, הצטרף ב"כ הנאשם לבקשתו של הנאשם, טען כי הנאשם עבר שינוי משמעותי מאז נשמעו הטיעונים לעונש, וכן כי לא יגרם כל נזק בדחיה לשם קבלת תסקיר משלים משרות המבחן. ב"כ המאשימה ציין כי בבקשה דומה שהוגשה על ידי ב"כ הנאשם, ביום 12.12.18, אשר נדחתה על ידי בית המשפט, כלל לא הוזכר אותו טיפול פרטי בו השתלב הנאשם. בנוסף, טען כי אין לקבל את המסמך הפרטי אשר הוגש לבית המשפט בניגוד לסדרי הדין. אף לגופו של ענין, ב"כ המאשימה הדגיש כי רב הדברים המופיעים בחוות הדעת הפרטית עלו במהלך שמיעת הטיעונים לעונש.

לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, נדחתה הבקשה ונקבע כי הנמקות הדחיה יינתנו במסגרת גזר הדין, כפי שיפורט בפרק הדן בעונש המתאים.

טיעוני הצדדים לעונש

1. ב"כ המאשימה טענה כי מעשי הנאשם פגעו בערכים חברתיים הקשורים להפרת האמון הקיים במסגרת יחסי עורך דין – לקוח ואמון הציבור בעורכי דין, לרבות טוהר המידות עליו מבוסס המקצוע. בטיעוניה, הפנתה להפרה הבוטה של יחסי האמון במקרה זה, להיקף הגניבה המתוכננת ומחושבת שבוצעה במספר הזדמנויות, לניצול תמימות המתלוננת והפגיעה שנגרמה לה, וכן לפרק הזמן של למעלה מחמש שנים במהלכו לא השיב הנאשם את הכסף למתלוננת. לאחר שהגישה פסיקה ביחס לרף הענישה הנהוג, טענה כי יש לקבוע מתחם ענישה הנע בין 14 ל-36 חודשי מאסר בפועל.

לגבי טיעון הנאשם כי נטל את כספי המתלוננת על מנת לשלול רק את הריבית על הסכום, טענה ב"כ המאשימה כי מדובר בנסיבה שאינה מופיעה בעובדות כתב האישום בו הודה הנאשם והורשע, וכן כי הנאשם לא ביקש להביא כל ראיה ביחס לכך.

ביחס לעונש שיש להטיל, התייחסה ב"כ המאשימה לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, וטענה כי נגרם ברובו בשל אופי התנהלות הנאשם אשר נעדר מדיונים רבים. לצד השבת כספים למתלוננת והודאה בכתב האישום, הפנתה לכך שהנאשם לא קיבל אחריות במסגרת שרות המבחן. לפיכך, עתרה ב"כ המאשימה לעונש של 14 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר מותנה.

1. ב"כ הנאשם טען, כי לא ניתן להתעלם מחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, כשש שנים במהלכן המשיך הנאשם לעבוד ולא ביצע כל עבירה. לטענתו, הנאשם הודה החל מתחילת החקירה והבין כי עליו להשיב למתלוננת את כספה אך עמד על כך שתחתום על וויתור לגבי ריבית מהסכום שנטל, שכן הכסף יצא מ"תכנית" בטרם זמנו.

חלק נכבד מטיעוניו, הקדיש ב"כ הנאשם למטרת נטילת הכסף על ידי הנאשם, לפיו הנאשם לא רצה לשלול אותו שלילת קבע ובהתאם תוקן כתב האישום. לטענתו, לא ידוע מה הנאשם רצה לעשות עם הכסף, אך הספק צריך לפעול לטובתו, כשטען כי ביקש להשיג ריביות טובות יותר. הסבר זה שימש אף כמענה לאמור בתסקיר שרות המבחן, ומכאן ביקש ב"כ הנאשם שלא לתת לתסקיר משקל רב.

לגבי נסיבות המקרה לצורך קביעת מתחם העונש, טען ב"כ הנאשם כי מדובר בנסיבות חריגות לקולא, בכסף שהתעכב בשל התעקשות המתלוננת שלא לחתום על מסמך כלשהו. לאחר שהפנה לפסיקה עונשית, עתר לקביעת מתחם ענישה הנע בין מאסר מותנה ועד מאסר שירוצה בעבודות שרות.

ביחס לעונש המתאים, טען ב"כ הנאשם כי מדובר במעידה חד פעמית, כאשר מנגד יש לזקוף לזכות הנאשם את התנדבותו לתרומתו ארוכת השנים לקהילה. עצם הרשעת הנאשם גורמת לו לנזק משמעותי, ובנוסף יש לראות את הנזק בקהילתו החרדית, הוקעתו בשל ההליך הפלילי והמשמעות של הטלת מאסר לגבי יכולתו לחתן את ילדיו.

ב"כ הנאשם צירף אישור רפואי לגבי מצבו הנפשי הירוד של הנאשם, ובהתחשב בטיעוניו עתר להסתפק בענישה צופה פני עתיד וכן להורות על קבלת חוות דעת מהממונה על עבודות שרות.

הנאשם בעצמו טען כי הוא חש בושה וכאב עם כאב המתלוננת, והביע סליחה בפניה. עוד הוסיף, כי הוא תורם לקהילה מזה כעשרים שנים, וביקש להתחשב בפגיעה שתהיה בילדיו אותם עליו לפרנס ולחתן.

דיון והכרעה

מתחם העונש ההולם

1. אדם השולח ידו ברכוש הזולת, פוגע בזכות כל אדם לביטחון קניינו. משנה חומרה יש לראות בביצוע עבירה זו המבוצעת בנסיבות מיוחדות של גניבה בידי מורשה, הפוגעת בנוסף אף ביחסי האמון המיוחדים שנוצרו בין העבריין לקורבן העבירה. באופן זה, מדובר בפגיעה בעלת מספר רבדים. לפיכך, ראה המחוקק לנכון להחמיר בענישה בגין עבירות גניבה אלה וקבע בצדן עונש מירבי של שבע שנות מאסר. מקרה בו עורך דין מפר את האמון שניתן בו על ידי לקוח ומבצע עבירת גניבה בידי מורשה, מחדד את מידת החומרה שיש לראות בעבירה זו דרך פגיעתה בערכים שונים. הפגיעה אינה מסתכמת ברכושו של קורבן העבירה ובמצבו הכלכלי, ואינה כוללת בנוסף אך את הפגיעה ביחסי האמון ביניהם או אף את הפגיעה באמון שנותן הציבור בתפקידי מורשים, על כל המשתמע מכך. מדובר בפגיעה קשה באמון שניתן בציבור עורכי הדין, מקצוע שבבסיסו הוא מתן אמון בעורך הדין מצד הציבור כולו ומצד המערכות השונות, כגון בתי המשפט, ההוצאה לפועל ועוד. אמון זה משמש לביצוע פעולות שונות וחיוניות, כגון המפורט בכתב אישום זה של פתיחת חשבון נאמנות במקרים שונים ושל העברת כספים המתקבלים בהליכים משפטיים. אין מדובר אך בפגיעה בשמו הטוב של המקצוע וביוקרתו, ערך העומד בפני עצמו, אלא יש לראות את עיקר הפגיעה בכרסום באמון ביושרם של עורכי הדין, העלול לגרום לנזק ציבורי נרחב. כך נקבע לגבי פגיעת עבירת גניבה בידי מורשה, בציבור עורכי הדין ובמעמד מקצוע זה:

"המערער הינו עורך דין, החב חובות אתיקה מקצועית מכח השתייכותו לציבור עורכי הדין. העבירות החמורות שעבר פוגעות בכללי יסוד של הגינות ויושר החלים על עורך דין,  וגרמו פגיעה קשה למעמד מקצוע עריכת הדין, ולדמותו של ציבור עורכי הדין בעיני הציבור בישראל. הן יצרו סדק של אי אמון בהגינות וביושרה המוחלטים הנדרשים מעורך דין המקבל על עצמו תפקיד אמון מיוחד"

(ע"פ 10996/03 פנחס נרקיס נ' מדינת ישראל, פסקה 23, (27.11.2006)).

1. משקל משמעותי בעת קביעת מתחם העונש ההולם, יש לתת לנסיבות המקרה, המשפיעות על מידת הפגיעה בערכים המוגנים (ע"פ 1323/13 רך חסן נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-9, (5.06.2013); ע"פ 1127/13 עמאואל גברזגיי נ' מדינת ישראל, פסקה 25, (15.01.2014)).

הצדדים טענו ארוכות במהלך טיעוניהם לעונש, ביחס למטרת שליחת ידו של הנאשם בכספים. ב"כ המאשימה טענה, כי ניתן ללמוד על כוונת הנאשם לשלול את הכספים שלילת קבע, מפרק הזמן שחלף עד להשבתם לידי המתלוננת, ואף זאת אך בשל לחץ ההליך המשפטי. לעומתה, ב"כ הנאשם טען כי סוגית "כוונת שלילת הקבע" תוקנה ונמחקה מכתב האישום המתוקן, כך שהמאשימה מנועה מלטעון זאת. עוד הוסיף, כי יש לקבל את הסבריו של הנאשם אשר טען כי שלח ידו בכספים על מנת לקבל ריביות גבוהות עבור המתלוננת.

עיון בכתב האישום, מעלה כי המאשימה ניסחה את מעשי הנאשם בפרק עובדות כתב האישום המתוקן כמורשה אשר גנב את סכום הכסף בכך ש"שלח בו ידו במרמה לשימושו שלו". מדובר בנוסח הזהה לזה המופיע בסעיף 383(א)(2) לחוק העונשין המגדיר את עבירת הגניבה בדרך של שליחת יד, לעומת החלופה הראשונה המופיעה בסעיף 383(א)(1) לחוק העונשין ומגדירה את עבירת הגניבה כנטילה בכוונה לשלילת קבע. בפרק הוראת החיקוק, המאשימה לא התייחסה לסעיף המגדיר גניבה והסתפקה בהוראה המייחסת עבירת "גניבה בידי מורשה" בלבד. עבירה זו אינה עומדת בפני עצמה, ומבוססת על יסודות עבירה נוספת:

"עבירת הגניבה בידי מורשה על פי סעיף 393 לחוק אינה מהווה עבירת גניבה עצמאית, אלא קיומה קשור בהגדרת הגניבה הבסיסית. היא בנויה על הגדרת הגניבה בשליחת יד, על פי סעיף 383(א)(2) לחוק, שנוספות לה נסיבות חומרה המשוות לה אופי פוגעני במיוחד..."

(דנ"פ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל, פסקה 55 בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה (23.05.2011)).

לפיכך, הן בהתאם לנוסח כתב האישום המתוקן והן בהתאם לפרשנות המשפטית, מעשה הגניבה בידי מורשה בוצע בדרך של שליחת יד והשתלטות על ידי הנאשם על רכוש המצוי בחזקתו, לאחר שהגיע אליו בהסכמת בעלת הפקדון. לשם הוכחת עבירה זו, כפי שעלה בטיעון ב"כ הנאשם (עמ' 31 ש- 1-3 לפרוט'), המאשימה אינה נדרשת להוכיח כוונה של שלילת קבע (ע"פ 3506/13 דוד הבי נ' מדינת ישראל, פסקאות 305-329 (12.01.2016) .

1. בהתאם לאמור לעיל, "מטרת" הנאשם במעשה הגניבה עשויה להיות בעלת משקל בטיעוני הצדדים לגבי נסיבות ביצועה. יחד עם זאת, נסיבות ביצוע העבירה נבחנות על יסוד המפורט בעובדות כתב האישום המתוקן בלבד, כפי שנקבע:

"מן הראוי שבית המשפט הגוזר את עונשו של נאשם שהודה בכתב אישום לצורך הסדר טיעון, לא יעשה שימוש בפרטים ועובדות שאינם נכללים במפורש בכתב האישום...רוצה לומר: להסדר טיעון משקל ומעמד משלו. וכתב האישום המתוקן הוא ככלל ראשית ואחרית לגזר הדין"

(ע"פ 677/14 דני דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקה מ"ב בפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין(6.08.2014). ראו עוד לענין זה, ע"פ 1548/17 זיינב נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (9.08.2017), וכן סעיף 40י' לחוק העונשין).

כתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם והורשע, אינו מפרט דבר לגבי כוונתו ומטרתו במעשה הגניבה. כפי שלא מצוין בכתב האישום המתוקן כי גנב בכוונה לשלול את סכום הכסף שלילת קבע, כך לא מופיע אותו נימוק אשר ב"כ הנאשם העלה בשלב הטיעונים לעונש, של רצון להשיג ריבית טובה עבור המתלוננת. בנוסף, הנאשם אף לא ביקש לנצל את זכותו הקבועה בחוק להציג ראיות בשלב הטיעונים לעונש, על מנת לתמוך בטיעונו לגבי אותן נסיבות מקלות לכאורה של ביצוע העבירה. לפיכך, הנסיבות שיבחנו בעת קביעת מתחם העונש, הן אלה המפורטות בכתב האישום המתוקן.

1. בחינת נסיבות האירוע, מעלה כי הנאשם ניצל את האמון המקצועי שניתן בו על ידי המתלוננת, על מנת לגנוב סכום משמעותי המסתכם בכ- 368,000 ₪. אין מדובר במקרה חד פעמי, אלא בגניבת כספים שנתקבלו לידי הנאשם עבור המתלוננת מההוצאה לפועל, בחודש מסוים, ובנוסף בחמישה מקרים שונים של גניבה מתוך כספי חשבון הנאמנות, במהלך חודש אחר.

הנאשם ניצל את מעמדו כעורך דין המייצג, לכאורה, את טובת המתלוננת, וכן ניצל את אמונה בו בתקופת משבר בחייה, בעיצומו של הליך גירושין, כפי שבא לידי ביטוי בהצהרת נפגעת העבירה. לגבי מידת הנזק שנגרם, יש לתת משקל משמעותי לכך שבמסגרת הסדר הטיעון השיב הנאשם למתלוננת סכום הגבוה מהסכום שנגנב. לצד זאת, לא ניתן להתעלם מהעולה מהצהרת נפגעת העבירה, לפיה מעשיו של הנאשם, אשר במשך שנים נמנע מלהשיב לה את הכספים שגנב, הכשילו את יכולתה לרכוש דירה, כאשר כיום אין די בסכום שהועבר אליה על מנת לעשות כן. לפיכך, נאלצת המתלוננת להתגורר עם ילדיה בדירות שכורות. בנוסף, טענת המתלוננת לגבי נזק נפשי שנגרם לה וקושי במתן אמון בבני אדם, בשל פעולת הנאשם כעורך דינה, מהווה דוגמא לנדבך מסוים של פגיעת מעשי הנאשם בציבור עורכי הדין, תוך ערעור האמון בהם הנדרש לשם פעולתם.

מדובר במקרה חד וברור, של מי שכספים הופקדו בידיו הנחזות להיות נאמנות, אך הפר אמון זה בגסות ושלח את ידיו בכספים אלה. במשך שנים לאחר מכן, לא גילה הנאשם את דבר הגניבה, ואף לאחר שהדבר התגלה – לא השיב את שנטל ללא רשות, זאת עד לשלב הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בשלב מאוחר.

1. הצדדים הגישו פסקי דין לגבי הענישה הנוהגת, כל צד בהתאם לטיעוניו. ב"כ הנאשם היפנה לשלושה מקרים בהם הוטלו מאסרים שרוצו בעבודות שרות (טנ/1). אחד המקרים (ת"פ 15435-06-15), דן בעבירת גניבה בידי עובד ציבור, בסכומים הנמוכים משמעותית מאלה בהם הורשע הנאשם, כאשר הנפגעת מהמעשים היא מועצה מקומית. מקרה נוסף עסק אף הוא בעבירת גניבה בידי מורשה (עפ"ג 9046-09-15), בו מדובר היה בסכומי כסף נמוכים מעט מאלה בהם הורשע הנאשם, אשר נגנבו מבית הספר בו עבדה הנאשמת, וכן בעבירות זיוף ומרמה. עונש המאסר בעבודות שרות באותו מקרה נגזר תוך סטיה לקולא ממתחם ענישה שנקבע כנע בין 12-24 חודשי מאסר בפועל, כך שהדבר אינו מעיד על רף ענישה נוהג של מאסר בעבודות שרות. המקרה היחיד אליו היפנה ב"כ הנאשם, בו מדובר היה בעורכת דין אשר נדונה למאסר בעבודות שרות בגין עבירת גניבה בידי מורשה (רע"פ 5933/15), התייחס לסכומי גניבה נמוכים באופן משמעותי ביותר מאלה בהם הורשע הנאשם.

לעומת זאת, ב"כ המאשימה צירפה שישה גזרי דין (טת/1), אשר כולם עסקו בגניבה בידי מורשה על ידי עורך דין. למעט מקרה אחד בו סכום הגניבה היה משמעותי ביותר, שאר המקרים דנו בסכומי גניבה דומים למקרה הנדון ואף נמוכים באופן משמעותי. אותם פסקי דין התייחסו, בין היתר, למשמעות הפגיעה במקצוע עריכת הדין. בכל המקרים שהוצגו, ונבחנו כולם אף בערכאות הערעור, הוטלו מאסרים בפועל למשך תשעה ועד עשרים וארבעה חודשי מאסר (ראו עוד, מהעת האחרונה, רע"פ 4315/18 יניב שדה נ' מדינת ישראל (‏12.6.2018)).

מדיניות הענישה, המהווה את אחד השיקולים בעת קביעת מתחם העונש, מצביעה על מגמה של הטלת מאסר בפועל כנגד עורכי דין המורשעים בעבירת גניבה בידי מורשה.

לאחר שבחנתי את כל האמור לעיל, אני קובע כי מתחם העונש במקרה זה נע בין מאסר למשך תשעה חודשים ועד מאסר למשך עשרים וארבעה חודשים, לצד מאסר מותנה.

העונש המתאים

1. הנאשם נעדר עבר פלילי, אב לארבעה ילדים. במסגרת הסדר טיעון, קיבל הנאשם אחריות על מעשיו, אולם התקשה בכך למול שרות המבחן. בקשתו של הנאשם לקבלת תסקיר משלים, אשר נשמעה היום בפתח הדיון בהתבסס על חוות פרטית לפיה החל להשתלב בטיפול, נדחתה על ידי. הנאשם נשלח לקבלת תסקיר שרות מבחן לפני למעלה משנה, התקשה לקבל אחריות במהלך השיחות, על אף הזדמנות שניה שניתנה לו לשם קבלת תסקיר משלים. לאחר למעלה משנה מאז התבקש תסקיר לגביו, לאחר ארבע וחצי שנים מעת הגשת כתב האישום, ולאחר כשש שנים מאז נפתחה החקירה כנגדו, החל הנאשם, ככל הנראה, בקשר טיפולי באופן פרטי. אין מקום בנסיבות שכאלה להוסיף ולעקוב אחר התקדמות אפשרית בהבנה מעמיקה של הנאשם את הפסול במעשיו או בשילובו בהליך טיפולי. ככל שהנאשם אכן מעונין בהליך שכזה, יוכל לעשות כן, במסגרת כזו או אחרת, על אף מתן גזר הדין היום. שיקול משמעותי נוסף, הוא אופי העבירה בה הורשע הנאשם וכן נסיבותיו האישיות, אשר אינם מקימים משקל רב לשיקולי השיקום. כך קבע כב' השופט מזוז, בעת דחיית ערעור נאשם אשר הורשע בעבירת גניבה בידי עובד ובעבירות נוספות, נעדר כל עבר פלילי, לאחר שעבר הליך טיפולי שנמשך כשנתיים בסופו קבע שרות המבחן סיכויי שיקום גבוהים וסיכון נמוך:

"...הקלה בעונש תוך סטייה ממתחם הענישה משיקולי שיקום אינה אך בגדר התחשבות אישית בעבריין, אלא עיקרה טמון בכך ששיקום מוצלח משרת את האינטרס החברתי של הגנה על החברה מפני עבירות עתידיות מצד אותו עבריין, בבחינת "הפסדו יוצא בתועלתו"...דווקא נוכח גילו של המערער והעדר עבר פלילי, קשה לייחס בעניינו משקל רב לשיקולי השיקום בהיבט החברתי. נוכח נסיבותיו האישיות כאמור של המערער, הסיכוי להישנות עבירות מצד המערער הוא ממילא נמוך, אם בכלל"

(ע"פ 2667/18 יואל יצחק נ' מדינת ישראל, פסקאות 4-5 (10.10.2018)).

לפיכך, בהתחשב בקושי המשמעותי של הנאשם להפנים את חומרת מעשיו, לאורך שנים, וכן לנוכח המשקל הנמוך לשיקולי השיקום בנסיבות העבירה ובנסיבותיו של הנאשם במקרה זה, לא ראיתי לנכון להורות על קבלת תסקיר משלים.

עד כה, אף בהתאם לחוות הדעת הפרטית, הנאשם רק החל בצעדיו הראשונים בהפנמת העבירה. כשבע שנים מאז בוצעו העבירות, על אף הליכי חקירה והליכים משפטיים, הנאשם טרם הפנים את מידת החומרה שבמעשיו. יצוין בהקשר לחלוף הזמן, כי פרק זמן נכבד ביותר בסוגיה זו נזקף לחובתו של הנאשם, אשר נעדר פעמים רבות מדיונים ואף הוצא כנגדו צו הבאה (ראו פירוט בטיעוני ב"כ המאשימה לגבי התנהלות הנאשם, עמ' 29 ש- 7-17 לפרוט').

לצד האמור לעיל, עומדות לנאשם נקודות זכות בעלות משקל משמעותי: הנאשם הודה בבית המשפט במיוחס לו, ומנע את הצורך בשמיעת עדים ובהם המתלוננת; הנאשם פעל להשיב למתלוננת סכום כסף משמעותי; בהתאם לעדויות שנשמעו, הנאשם פעל בהתנדבות מלאה למען הקהילה, לאורך שנים רבות; הנאשם סובל מבעיות רפואיות, ובהן מצב נפשי בעייתי, כפי שעלה מהתעודה הרפואית שהוגשה בעניינו ומחוות הדעת הפרטית. אתחשב עוד בכך שמדובר במאסר ראשון עבור הנאשם, שלילת חירותו לראשונה בחייו, וכן בהשפעת העונש שיוטל על משפחתו הקרובה של הנאשם, על כל המשתמע מכך. הצטברות נתונים אלה היא בעלת השפעה רבה ביחס למידת העונש, ומציבה את עניינו של הנאשם ברף נמוך של מתחם הענישה.

לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

1. מאסר למשך עשרה חודשים, זאת בניכוי ימי מעצרו בין התאריכים 13-17.12.2012.
2. מאסר למשך שישה חודשים, אותו לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור תוך שלוש שנים משחרורו עבירת רכוש מסוג כלשהו, למעט עבירה על סעיף 413 לחוק העונשין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ט, 25 דצמבר 2018, במעמד הצדדים.