1. התובע עבד בנתבעת במשך כשנה ושבעה חודשים, עד שסיים את עבודתו בנסיבות שנויות במחלוקת.

על רקע מחלוקת עובדתית זו, נתבעו פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין. כמו כן נתבעו הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות וכן הפרשים בגין דמי הבראה.

2. רקע עובדתי

א. הנתבעת היא חברה העוסקת בעבודת בניה והנדסה אזרחית.

ב. התובע עבד אצל הנתבעת בתפקיד שטח (תקופה קצרה כעובד על מנוף וכן כעובד כללי), מיום 22.4.12 ועד ליום 3.12.13.

ג. על הצדדים חלות הוראות צווי ההרחבה בענף הבניין (י"פ 6120 התש"ע, 11.8.10, י"פ 6363 התשע"ב, 30.1.12).

ד. ביום 19.8.12 חתם התובע על הסכם עבודה (נספח א' לתצהיר התובע), במסגרתו הוסדרו תנאי עבודתו ובו נקבע שכרו כדלקמן:

"3.1. המועסק מסכים לקבל מהמעסיק שכר ברוטו של 6750 ₪ (להלן 'השכר החודשי') כמשכורת חודשית עבור 200 שעות עבודה בחודש...

3.2. מוסכם בזאת כי שעות העבודה יחושבו מהמועד בו הגיע העובד לחצר בנען ועד למועד בו עזב את אתר העבודה.

3.3. מוסכם בזאת כי המועסק יעבוד שעות נוספות לפי דרישות המעסיק ויתוגמל לפי שעות נוספות בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 ובהתאם למפורט בסעיפים 3.1 ו 3.3. המועסק מתחייב כי לא תהיה לו כל טענה ו/או תביעה מצד המועסק כלפי המעסיק בשל עבודתו בשעות נוספות ו/או למעט האמור ברישא הסעיף.

3.4. מוסכם בין הצדדים על קיומם של תנאים סוציאליים כחוק בלבד.

3.5. מוסכם בזאת כי משרה חודשית מלאה בה מועסק העובד כוללת בחובה 200 שעות עבודה נטו ו- 25 שעות הפסקות צהריים ובוקר.

3.6 מוסכם בין הצדדים כי באם תתעורר מחלוקת כלשהי בגין שכר העבודה ו/או הקף המשרה ו/או תוספות השעות הנוספות ו/או תוספות שמי הנסיעות ו/או כל מחלוקת אחרת, יפורש חישוב שעות העבודה ו/או כל נושא העולה מסעיף 3- לפי חוק שכר מינימום, תשמ"ז- 1987."

ה. לתובע שולם שכר חודשי שהשתנה מעת לעת.

בחודשים אפריל 2012 עד ינואר 2013 שולם לתובע שכר חודשי של 6,749 ₪; בחודשים פברואר עד מאי 2013 שולם לתובע שכר חודשי של 7,100 ₪; בחודשים יוני 2013 עד לחודש דצמבר 2013 שולם לתובע שכר חודשי של 7,300 ₪.

בנוסף לשכר הרגיל, שולם לתובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות.

ו. ביום 3.12.13 הועבר לתובע מכתב פיטורים ולפיו עבודתו תגיע לסיומה עקב צמצומים (נספח א'1 לתצהירו של מר יוסף דולב, מנהל הנתבעת (להלן - דולב)).

ז. דולב ערך מסמך נוסף באותו יום (3.12.13) שכותרתו "שימוע" (נ/2). להלן נוסח המסמך (הטעויות במקור – ד.ו.):

"שימוע

נערך לברו יוסף

נערך ברכב שלי (דולב יוסף) בזמן החזרת העובד הביתה. 3.12.13 שעה 10:00 - 9:30 לאחר שהעובד רב עם מנהל העבודה שלו קובי וקילל אותו את ההורים שלו בחצר בנוחכות עובדים. ביקש שניקח אותו הביתה הוא לא רוצה להמשיך לעבוד עם העובדים המזדיינים שלי ואם הוא יראה את קובי הוא יפתח אותו.

הסברתי לעובד שהוא לא יכול לעבוד ללא מנהל עבודה וביקשתי ממנו שיתנצל וכך יוכל להמשיך לעבוד.

העובד לא היה מוכן לחזור לעבוד

לא היה מוכן להתנצל ההפך אמר שברגע שהוא יראה אותו שהוא יגמור אותו.

החזרתי את העובד הביתה וביקשתי ממנו שיחשוב עם הוא יהיה מעניין להתנצל אני החזיר אותו לעבודה."

ח. לאחר סיום עבודתו של התובע, שולם לו במצטבר סך של 4,200 ₪ (3,000 ₪ שולמו ביום 17.12.13 וביום 30.12.13 שולם סכום נוסף של 1,200 ₪, העתק המחאות ואישורים בדבר קבלת הכספים צורפו כנספחים ב'2 - ד'3 לתצהיר דולב).

בנוסף, שכר העבודה של התובע לחודש דצמבר 2013 שולם לו במלואו, על אף שעבד בפועל שעות בודדות (3,418 ש"ח נטו, שהם 7,300 ₪ ברוטו בניכוי מקדמה בסך 4,200 ₪ בגין הסכומים שפורטו לעיל, תלוש שכר צורף כנספח ב' לתצהיר התובע, עותק ההמחאה צורף כנספח ד' 3 לתצהיר דולב).

התובע אישר בחתימתו כי כספים אלה שולמו "חלק מחשבון סופי ופיצויים שמגיעים לי".

ט. לזכות התובע שוחרר רכיב הפיצויים שנצבר לזכותו בקרן הפנסיה, בסך 9,631₪ (מכתב שחרור נושא תאריך 17.12.13, צורף כנספח א'2 לתצהיר דולב, דו"ח הפקדות – ת/2).

3. בישיבת ההוכחות העידו התובע, כעד יחיד מטעמו וכן עדי הנתבעת – דולב ומר קובי שימול (להלן – שימול), שהיה ממונה על התובע במועד סיום עבודתו.

דיון והכרעה

4. בהליך זה מתעוררות שלוש שאלות מרכזיות: האחת, מהן נסיבות סיום עבודתו של התובע (האם פוטר על אתר או שמא התפטר), השנייה האם התובע זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות כנתבע על ידו, והשלישית - האם התובע זכאי להפרשי דמי הבראה.

התובע הוסיף וטען שהוא נפגע במהלך עבודתו - התהפך עם מנוף (המנוף ניתק ממקומו ונפל), וכתוצאה מהפגיעה נגרם לו נזק נפשי. התובע העיד בעניין זה ארוכות (סעיפים 50-54 לתצהיר התובע, עדותו בעמוד 10 שורות 28-31, עמוד 12 שורות 15-31), אולם משלא נתבע סעד קונקרטי בשל אירוע זה, איננו נדרשים לטענות התובע בנושא.

5. בטרם נידרש להכרעה במחלוקות הדורשות הכרעה, יש לציין כי עדותו של התובע היתה מבולבלת ובלתי עקבית, באופן שמקשה ליתן בה אמון.

לדוגמה, התובע העיד כי הוא זה שערך את החישוב שנלווה לתביעה לשעות נוספות, ובהמשך הכחיש זאת (עמוד 11, שורות 11-14)

בנוסף, התובע נמנע מלהשיב באופן ישיר וענייני לשאלות שנשאל (ר' לדוגמה עמוד 5 שורות 13-28, עמוד 11 שורות 7-8). זאת למרות שבית הדין שב והורה לתובע להשיב לשאלות המוצגות לו (עמוד 9 שורה 6). ר' גם בעמוד 8, שורות 17-18:

"ש. ידעת מהו שימוע לפני המשפט?

ת. כן. יש לי עוד 10 אחים ואני הכי קטן מכולם"

יש לציין שהתובע התפרץ במהלך הדיון ועל כן הוצא מאולם בית הדין (עמוד 15 שורה 24 , עמוד 16 שורות 5 ו - 28).

סיום עבודתו של התובע

6. אין חולק שהנתבעת מסרה בידי התובע מכתב פיטורים ודולב גם ערך פרוטוקול "שימוע".

על פי הדין, הצגת מכתב פיטורים יוצרת חזקה לפיה העובד פוטר, כך שהנטל להוכיח אחרת עובר לשכמי המעסיק (ע"ע (ארצי) 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ – מימון, 22.10.00).

7. לטענת התובע, הוא פוטר על אתר מבלי שנערך לו שימוע כדין ואף מבלי שנמסרה לו הודעה מסודרת על פיטוריו.

גרסת התובע היתה שבחודש דצמבר 2013 רכב ההסעות שהיה אמור לאסוף אותו לא הגיע (עמוד 6 שורה 22). התובע התקשר למנהל העבודה, שימול, שלא השיב לפנייתו ואמר לו "עוד מעט, עוד מעט". בהמשך התובע פנה למנהל הנתבעת, דולב, שהודיע לו כי יברר העניין מול שימול. בסוף היום דולב הודיע לתובע ששימול אינו מעוניין לעבוד עמו וכי יתכן שהתובע אינו מסתדר עם שימול.

התובע הוסיף וטען שהדבר נשנה גם למחרת היום. שוב התובע הגיע לתחנת האיסוף, אולם רכב ההסעות לא הגיע. לאחר שפנה לדולב, זה מסר לו "יכול להיות שאתה לא מסתדר עם קובי" (סעיפים 9-14 לתצהיר התובע).

8. עדות התובע בעניין סיום עבודתו היתה מבולבלת מאוד.

מעבר לכך שהתובע לא השיב לשאלות שנשאל, התובע אישר שהגיע למשרדי הנתבעת בתחילת דצמבר 2013, עניין שאינו מתיישב עם הטענה כי פוטר בכך שהנתבעת לא אספה אותו לעבודה. בהמשך טען כי הגיע כשלושה שבועות לאחר מועד סיום עבודתו הנטען ואז קיבל את פרוטוקול השימוע.

בנוסף, התובע טען שדולב הוא שהגיע אליו והודיע לו על סיום העסקתו, גם זאת בניגוד לגרסתו לפיה פוטר במחדל של הנתבעת, אשר לא אספה אותו לעבודה. התובע הוסיף והעיד כי במעמד פיטוריו על ידי דולב, זה ציין בפניו כי הוא עובד טוב - "שאני מצטיין שמסתדר עם כל העובדים" (עמוד 8 שורה 19 עד עמוד 9, שורה 4 ובשורות 8-18).

כאמור, במסגרת תצהירו וגם בעדותו טען התובע כי הוא פוטר בחודש דצמבר 2013, אך בהמשך העיד כי הוא פוטר בחודש ינואר 2014 (עמוד 10 שורות 18-22).

התובע עומת עם הסתירה בעדותו והשיב כי בחודש ינואר 2014 דולב ציין בפניו שהוא עובד מצטיין וכלשונו, "פנתר" (עמוד 10 שורות 23-26).

התובע גם העיד שהוא פוטר פעמיים. כאשר התהפך עם המנוף, נערך לו שימוע ובהמשך פוטר כשהנתבעת נמנעה מלאוספו בתחנת האיסוף (עמוד 11 שורה 20 עד עמוד 12 שורה 3).

לסיכום, עדות התובע היתה מבולבלת מאוד, הוא לא השיב לשאלות שהוצגו לו, אלא התרכז בתיאורים של אירועים שונים בעבודה, ללא קשר לשאלות. בנוסף, התובע תיאר אירועים שונים בעבודה, אך התקשה לתאר אותם על ציר הזמן וגם לא נקב במועד מסויים שבו פוטר.

לאור התרשמות זו מעדות התובע, לא שוכנענו מעדותו ואיננו מקבלים את גרסתו לפיה הוא פוטר מן העבודה.

9. לטענת הנתבעת, מכתב הפיטורים וגם "פרוטוקול השימוע" אינם משקפים את מצב הדברים בפועל (עמוד 14 שורות 3-4). הנתבעת כלל לא עברה הליך צמצומים (עדות דולב בעמוד 14 שורות 5-7) ומכתב הפיטורים נמסר לתובע לבקשתו, על מנת שיוכל לקבל דמי אבטלה (עדות דולב בעמוד 14 שורות 20-25).

עוד נטען שהנתבעת ניסתה לקדם את התובע ולהקנות לו מקצוע, אולם התובע נהג בכפיות טובה, התפטר מעבודתו וניסה להוציא כספים מהנתבעת שלא כדין (סעיפים 2-3 לתצהיר דולב, מסמכים בנוגע לרישום התובע לקורס מפעילי מנוף - נ/1).

לגבי נסיבות ההתפטרות, נטען שביום 26.11.13 (יום שלישי בשבוע) התובע רב עם מנהל העבודה, שימול, ועזב את אתר העבודה בכעס (סעיף 3 לתצהיר שימול). התובע הגיע לעבודה ביום 1.12.13, יום ראשון בשבוע, עבד במשך כשעתיים וחצי ולאחריהן דרש לשוב לביתו. דולב הבהיר כי אף שהוא חשש כי התובע ינהג באלימות, התובע לא פוטר מעבודתו ובכל מקרה, דולב ביקש ממנו שיישאר לעבוד בשירות הנתבעת (עדות דולב בעמוד 14 שורה 18).

10. עדותו של שימול תמכה בגרסת הנתבעת. שימול העיד שהוא אינו מוסמך לפטר עובדים וכי הוא לא פיטר את התובע (עמוד 20 שורות 22-23). שימול אישר כי במידת הצורך, הוא ממליץ לדולב לפטר עובד שאינו מתאים, אולם הוא לא עשה כן במקרה של התובע (עמוד 23 שורות 8-13). ר' גם עדותו בעמוד 20, שורות 24-28:

"ש. מבחינתך היית ממשיך להעסיק את התובע? הוא עובד טוב?

ת. בגדול כן."

נוסף על כך, שימול הכחיש את טענות התובע, כאילו הנתבעת נמנעה מלאסוף את התובע לעבודה (סעיף 5 לתצהיר שימול, עמוד 20 שורה 20) ואף העיד שהתובע כלל לא התקשר אליו במועדים שציין (עמוד 20 שורות 24-26).

11. שני עדי הנתבעת העידו שהתובע היה עובד טוב. שימול העיד שהוא סבר שהתובע הוא עובד טוב ואף המליץ לדולב להעלות את שכרו במהלך עבודתו (עמוד 23 שורות 25-33). דולב ציין כי תמיד יש צורך בעובדים (עמוד 21 שורות 32-33). הערכתו של דולב לתובע סוכמה במשפט אחד: "לכל אחד המגרעות שלו אבל התובע היה עובד טוב" (עמוד 24 שורה 6).

כלומר, לא היתה מבחינת הנתבעת סיבה לפטר את התובע.

12. זאת ועוד – גרסת הנתבעת, לפיה לא היתה סיבה לפיטורי התובע וכי היתה מרוצה מתפקודו המקצועי, מתיישבת עם הראיות לפיהן לתובע ניתנו מקדמות וכן הלוואה במהלך עבודתו (ר' צילומי פתקיות עליהן רישום של סכומים ששולמו לתובע וכן עדות התובע בעמוד 5 שורות 22-32). הנתבעת אף ביקשה לשלוח את התובע לקורס מפעילי מנופים, ולקדמו מבחינה מקצועית (מסמכים רלוונטיים צורפו לתצהיר גילוי מסמכים מטעם התובע – נ/1, עדות דולב בעמוד 15 שורות 18-20). הנתבעת גם העלתה את שכרו של התובע פעמיים ובאופן ניכר, ושימול העיד שהמליץ על כך לדולב, בשל שביעות הרצון ממקצועיותו.

מאחר ששימול הוסיף והעיד שקיים מחסור בעובדים, אזי בנסיבות בהן הנתבעת גם היתה מרוצה מתפקוד התובע, אין כל הגיון בכך שהנתבעת תיזום את הפסקת עבודתו.

13. בשקילת עדותו המבולבלת והבלתי משכנעת של התובע, לעדויות הנתבעת, אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת.

ראשית, גרסת התובע לפיה הנתבעת לא אספה אותו, הוכחשה על ידי הנתבעת באופן עיקבי.

שנית, אין כל הגיון בגרסת התובע לפיה דולב, שהוא מנהל החברה יפנה אותו לשימול, מנהל העבודה, על מנת שיחליט אם התובע ימשיך לעבוד בנתבעת. זאת במיוחד בשים לב לכך ששימול אינו מוסמך לפטר עובדים, ואף לא היתה לו כל כוונה לפטר את התובע, הן משום שהיה שבע רצון מהתובע והן בשל מחסור בעובדים.

שלישית, עדותו של דולב לפיה התובע עבד כשעתיים וחצי ביום 3.12.13 ולאחר מכן דרש לשוב לביתו, מתיישבת עם העולה מדו"ח נוכחות (ת/1) והיא סותרת את גרסת התובע לאירועים.

מעבר לכך, על אף שעדי הנתבעת הם "אורגן" של הנתבעת, הם העידו באופן עקבי, בהיר ומהימן כי לא התקיימה חלופת שיחות טלפון בינם ובין התובע.

14. לאמור לעיל יש להוסיף כי גם עדויות הנתבעת לגבי האירועים שהתרחשו בסמוך לסיום עבודתו של התובע, היו עקביות.

דולב העיד שהתובע רב עם שימול וקילל אותו באופן בוטה ביום 26.11.13, בסמוך לסיום עבודתו. אמנם שימול העיד שהוא לא רב עם התובע "ולא עם אף אחד אחר" (עמוד 20 שורה 29 עד עמוד 21 שורה 1), אך הוא אישר שהתובע קילל אותו. ככל הנראה, שימול לא זקף התנהגות חריגה זו של התובע לחובתו, בהכירו את התנהלותו הכללית (כפי שדולב העיד, ר' להלן בסעיף 22).

ר' עדותו בעמוד 21, שורות 2-3 (ההדגשה הוספה - ד.ו.):

"ש. הוא התפרע אלייך או איים עלייך באיזו צורה?

ת. הוא קילל אבל לא איים. אבל לא אאשים בנאדם בשעת כעס. בדיוק בתקופה לפני שהוא עזב."

גרסה זו גם פורטה במסמך שכותרתו "שימוע". אף שברי כי לתובע לא נערך כל שימוע, התיאור העובדתי הנוגע להתפטרות התובע הועלה על הכתב ומתיישב עם העדויות שנשמעו. להבנתנו, חלק זה של המסמך משקף את ההתרחשויות כפי הווייתן.

לאור האמור לעיל, מתקבלת גרסת הנתבעת לפיה התובע עזב את העבודה בכעס, לאחר שקילל את שימול.

15. הסברו של דולב, לפיו הוא מסר בידי התובע מכתב פיטורים מאחר שביקש לסייע לו, מתיישבת עם העובדה שהנתבעת ביקשה לקדם את התובע (קידום מקצועי), העלתה את שכרו לאורך תקופת העסקה לא ארוכה ואף העניקה לו הלוואה ומקדמות שונות.

16. לסיכום כל האמור לעיל - התובע הוא שהתפטר ונטש את עבודתו.

על כן נדחות התביעות לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

17. בנושא ההודעה המוקדמת יש לציין כי אפילו היה מוכח שהתובע פוטר, לא היה זכאי לרכיב זה, מאחר שהנתבעת שילמה לו את שכר חודש דצמבר במלואו, למרות שבאותו חודש עבד שעות בודדות בלבד.

18. התובע תבע הפרשי פיצויי פיטורים בסך 2,530 ₪ בהתאם לשכרו הקובע האחרון (7,300 ₪). מכיוון שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, להבדיל מרכיב הפיצויים שהופרש לזכותו ושוחרר לידיו מיד עם סיום עבודתו (9631 ₪), יש לדחות תביעתו ברכיב זה.

עם זאת, יש מקום לבחון אם התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים, לפי ההסדר הפנסיוני החל בענף הבנייה.

19. התובע תבע פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה - רכיב פיצויים ותגמולים (13.33%), אולם בסיכומיו חזר בו מהתביעה ברכיב זה. כיוון שהתובע לא חזר בו מהתביעה להפרשי פיצויי פיטורים, בדקנו אם התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים בגין הפרשות המעסיק לפנסיה ברכיב זה.

התובע טען שהוא זכאי להפרשות על חשבון פיצויי פיטורים בשיעור 8.33% (מכיוון שבוטח בביטוח מנהלים).

בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה, אם העובד בוטח בביטוח מנהלים, הוא זכאי להפרשות בשיעור של 5% לתגמולים ו-8.33% לפיצויים (סעיף 29 לצו 2010).

על פי העולה מדו"ח ההפקדות שצורף, ובניגוד לטענת התובע, התובע בוטח בתוכנית פנסיה מקיפה (ת/2; בתלושי השכר הניכויים לקרן הוגדרו כ"ביטוח מנהלים", אולם התובע לא בוטח במכשיר פנסיוני זה).

בהתאם להוראות צו ההרחבה, התובע זכאי היה להפרשות בשיעור של 6% לפיצויים ו-6% לתגמולים בביטוח בקרן פנסיה, אך הנתבעת אישרה שהתחייבה לבצע הפרשות בשיעור 8.33% (עדות דולב בעמוד 18 שורות 30-32, עמוד 19 שורות 3-4). לכן יש לקבל את הטענה לפיה התובע היה זכאי להפרשות על חשבון פיצויי פיטורים בשיעור 8.33%.

התובע היה זכאי להפרשות ממועד התחלת עבודתו (סעיף 24 לצו ההרחבה) בסך 11,171 ₪ (בהתאם לשכרו הקובע). מאחר שבפועל הופרשו לזכותו 9,631 ₪, התובע זכאי לפיצוי בגין ביצוע הפרשות בחסר ברכיב הפיצויים, בסך 1,540 ₪.

מאחר שלאחר סיום עבודתו, שולמו לתובע סכומים על חשבון פיצויי פיטורים (ר' מסמכים בהם אישר התובע בחתימתו את קבלת הסכומים - נספחים ב' 1- ג' לתצהיר דולב), בסכום העולה על זה שנקבע לעיל, התביעה ברכיב זה נדחית.

גמול עבודה בשעות נוספות

20. לטענת התובע, הוא עבד בשעות נוספות במהלך עבודתו, אולם לא קיבל גמול מתאים. לדבריו, דיווחי השעות בוצעו באמצעות שבב (צ'יפ) שהוצמד לרכב בו הוא נסע, וכי הוא עבד בהיקף הבא:

אפריל – נובמבר 2012 התובע עבד בשעות 8:30-17:00, כשבפועל זמן עבודתו החל מהשעה 6:30, עת הגיע התובע לנקודת האיסוף בקיבוץ נען. כמו כן, התובע שב לנען בשעה 19:00.

מדצמבר 2012 עבד התובע 14 שעות ביום ואף למעלה מכך. כמו כן נטען כי שכרו השעתי, שהועלה מעת לעת, לא קיבל ביטוי בגמול ששולם לו בגין עבודה בשעות נוספות.

ברכיב זה נתבעו 31,908 ₪ כגמול בגין עבודה בשעות נוספות (סעיפים 31-49 לתצהיר התובע).

21. התובע ערך תחשיב במצורף לתצהירו. תחילה העיד התובע כי הוא זה שערך את החישוב, בהמשך חזר בו מטענה זו (עמוד 11 שורות 11-14). בכל מקרה, לא הובהר מאין נשאבו הנתונים וכיצד חושבה התביעה ברכיב זה.

22. לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובע את כל המגיע לו בגין עבודה בשעות נוספות, בהתאם לדיווחים מזמן אמת, בניכוי שעת הפסקה שהתובע ניצל במהלך היום.

לגבי הדיווחים שהתובע הציג, נטען כי אין בסיס לטענת התובע לפיה הוא דיווח נוכחות באמצעות שבב. הגמול שולם לו בהתאם למשרה מלאה של 186 שעות עבודה בחודש, בהתאם לשכר היסוד (סעיפים 15-19 לתצהיר דולב).

בהקשר זה העיד דולב כי הנתבעת ערכה מעקב אחרי שעות עבודתו של התובע ומידי חודש בחודשו התובע עבר על הדו"חות. אם נפלו טעויות, הן טופלו ושולמו לתובע הפרשי שכר (עמוד 17 שורות 20-29). לעיתים אף שולם לו שכר העולה על זה המגיע לתובע (בהתאם לחישוביו בתביעה שלפנינו; עמוד 18 שורות 1-4).

ר' בעניין זה את עדותו של דולב (עמוד 17 שורות 16-19):

"כל מה שכתוב פה נכון, כל מה שכתוב בטופס נכון, אני לא אהיה עשיר או עני אם אקח דקה מעובד. העובדים מסודרים ורושמים בפנקסים את השעות. לבן אדם שהיה פה הוא בן אדם שניסיתי לעזור לו, יש לו בעיה נפשית גדולה והציג פנטזיות ואני המום."

23. התובע לא צירף דו"חות נוכחות לתצהירו ולא הבהיר כיצד חושב הסכום שנתבע. במהלך הדיון הוגש תצהיר גילוי מסמכים מטעם התובע, אליו צורפו דו"חות נוכחות (טבלאות אקסל). הנתבעת הציגה דו"חות הדומים בבסיסם לדו"חות שצורפו לתצהיר גילוי המסמכים מטעם התובע, אלא שעל גבי הדו"חות של הנתבעת רשומות הערות בכתב יד. לדוגמה:

יולי 2012 "יום ראשון לא לקחתי יום חופש. עבדתי שכחתי ל.. ואמרתי ליוסי דולב";

מאי 2012- "קיבלתי עם שלומי ביחד, לכרם שלום לסם את העגלה אחרי יום עבודה. נסענו לכרם שלום.

חסר לי יום העבודה ושעות נוספות + הורד יום שישי שעה"

בשולי המסמך נכתב:

"*שעות נוספות חסרתי, יום עבודה + שעות נוספות

*בנוסף חסר מימי עבודה 15 שעות נוספות"

24. התובע אישר שקיבל את דו"חות הנוכחות מידי חודש בחודשו ועבר עליהם, אלא שלדבריו הוא סמך על האמור בהם והכחיש שהתיקונים שבוצעו על הדו"חות נעשו על ידו (עמוד 4 שורה 20 עד עמוד 5 שורה 21). התובע הופנה לתיקונים שנזכרו לעיל וטען שהוא לא כתב את הדברים (עמוד 5 שורות 5-17).

25. מהשוואת שתי קבוצות הדו"חות נראה שמדובר בדו"חות זהים, אלא שעל גבי הדו"חות שהגישה הנתבעת ישנם תיקונים בכתב יד הנחזה להיות כתב ידו של התובע (ולכל הפחות תיקונים שהתובע דרש לבצע) ואף נכתבו בגוף ראשון (בנוגע לעבודה שביצע והפרשים המגיעים לו).

מהשוואת דו"חות הנוכחות לתלושי השכר עולה כי לתובע שולם גמול בגין עבודה בשעות נוספות בהתאם לדו"חות אלה (בהתאם לניכוי הפסקה, אשר לגביה לא היתה מחלוקת ונושא ניכוי הפסקה אף הוסדר במסגרת הסכם ההעסקה).

עם זאת, חישוב הגמול לוקה בשתי טעויות - הן בעניין שכר היסוד ממנו נגזר הגמול בגין עבודה בשעות נוספות והן בעניין חישוב מספר שעות העבודה הרגילות (היקפה של משרה מלאה), כפי שיוסבר להלן.

26. לתובע שולם שכר חודשי. שכר היסוד ממנו נגזר הגמול נפל משכר היסוד של התובע, בהתאם למשרה מלאה בענף הבניין (182 שעות בחודש). כך לדוגמה:

בחודשים אפריל 2012 עד ינואר 2013 שכר היסוד עמד על 37.08 ₪ (6,749/182 ₪). כלומר שעת עבודה נוספת בשיעור של 125% אמורה לעמוד על 46.3 ₪ ואילו שעה נוספת בשיעור 150% אמורה לעמוד על 55.6 ₪.

בפועל, הגמול ששולם לתובע בתעריף 125% עמד על 41.49 ₪ (הפרש של 4.7 ₪ לשעה) ובתעריף 150%- 49.78 ₪ (הפרש של 5.84 ₪ לשעה).

27. ההפרשים גדלו עם ההעלאה בשכרו של התובע.

א. בחודשים פברואר עד מאי 2013 שכר היסוד של התובע עמד על 7,100 ₪, כלומר שכר שעתי של 39.01 ₪ (7,100/182 ש"ח).

ובהתאם -

שעה נוספת בשיעור 125% בסך 48.7 ₪ לשעה, אך בפועל שולם 41.49 ₪ - הפרש של 7.27 ₪;

שעה נוספת בשיעור 150% בסך 58.5 ₪ לשעה, אך בפועל שולם 49.78 ₪ - הפרש של 8.73 ₪.

ב. בחודשים יוני עד נובמבר 2013 השכר החודשי עמוד על 7,300 ₪, כלומר שכר יסוד שעתי של 40.1 ₪.

בהתאם –

שעה נוספת בשיעור 125% בסך 50.1 ₪ לשעה, אך בפועל שולם 41.49 ₪ - הפרש של 8.6 ₪;

שעה נוספת בשיעור 150% בסך 60.15 ₪ לשעה, אך בפועל שולם 49.78 ₪ - הפרש של 10.37 ₪.

28. בהתאם לשעות העבודה שפורטו בתלושי השכר, התובע זכאי להפרשי שכר בסך 2,578₪ בגין שעות נוספות בתעריף 125% ועוד 1,480 ₪ בגין שעות נוספות בתעריף 150%.

29. זאת ועוד בנושא חישוב הגמול בגין עבודה בשעות נוספות –

היקף השעות הנוספות חושב בהתאם למשרה מלאה של 186 שעות בחודש ולאחר שהתובע השלים תשע שעות עבודה ביום, בעוד שעל פי הוראות צו ההרחבה בענף הבניין, משרה מלאה עומדת על 182 שעות חודשיות שהן 8.27 שעות רגילות ליום לעובד חמישה ימים בשבוע.

גם התובע לא חישב את הגמול שהגיע לו בהתאם למשרה בענף הבנייה. אם היה עושה כן, היה מקום לזקוף לזכות התובע 0.72 שעות עבודה ליום על חשבון שעות נוספות.

מאחר שבית הדין אינו לבלרו של התובע, אשר גם לא טען דבר בעניין זה, ומשעל פי הראיות, רק לעיתים רחוקות התובע עבד בשעות נוספות המזכות בתעריף 150% (מדובר במספר שעות זניח יחסית), מצאנו לזקוף לזכות התובע 0.72 שעות ליום - בתעריף 125%, להוציא מקרים חריגים בהם עבד התובע מעבר ל - 28.16 שעות בתעריף 125%.

זאת בהתאם להנחת המוצא לפיה עבודה במשרה מלאה של 22 ימי עבודה בחודש, במהלכה התובע עבד שעתיים נוספות ביום, מזכה ב- 44 שעות נוספות לחודש בתעריף 125%.

מכיוון שיש לזקוף 0.72 שעות עבודה לכל יום, למעשה עסקינן ב-15.84 שעות בחודש שלא נלקחו בחשבון במסגרת שתי שעות העבודה הנוספות, ולכן יש להפחיתן מ-44 השעות הנוספות בתעריף 125%.

30. ערכנו חישוב בהתאם לימי העבודה בפועל (348 ימים), במסגרתו נלקחו בחשבון שעות העבודה הנוספות הרלוונטיות, ובהתאם התובע זכאי להפרשי שכר בסך 12,627 ₪.

בנוסף, התובע זכאי לגמול בסך 554 ₪ בגין חודש אפריל (10 שעות בתעריף 125%, 1.63 בתעריף 150%) ובניכוי הסכום ששולם לו (259 ₪), לסך 295 ₪.

בחודש מאי 2012 התובע היה זכאי לסך 1,598 ₪: 971 ₪ בגין הפרשים (19.17 שעות בתעריף 125% ועוד 1.5 שעות בתעריף 150%) ובנוסף להפרשים בסך 627 ₪ (0.72X 21 ימי עבודה X 41.49 ₪ לשעה). בניכוי הסכום ששולם לתובע (1,191 ₪), עומדים לזכות התובע הפרשים בסך 407 ₪.

סך הכל התובע זכאי להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 17,387 ₪

הבראה

31. לטענת התובע, הוא זכאי לדמי הבראה בסך 3,740 ₪. מאחר שבפועל שולמו לו רק 2,301 ₪, כדמי הבראה, נתבע ההפרש בסך 1,439 ₪ (סעיפים 21-24 לתצהיר התובע).

לטענת הנתבעת, שילמה לו דמי הבראה כדין ואם קיימת יתרה, יש לזקוף את הסכומים ששולמו לתובע לאחר סיום עבודתו, גם על חשבון הבראה (סעיפים 13-11 לתצהיר דולב).

32. מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה שהנתבעת שילמה לו דמי הבראה בסכום מצטבר של 2,301 ₪, וזאת כטענת התובע (ספטמבר 2012 - אפריל 2014 - 152 ₪ לחודש, מאי-נובמבר 155 ₪ לחודש).

לאור תקופת עבודתו, התובע היה זכאי לדמי הבראה בסך 3,609 ₪, ובשים לב לסכומים ששולמו לו בפועל, התובע זכאי להפרשים בגין דמי הבראה בסך 1,308 ₪.

להלן חישוב דמי ההבראה: 19.3/12 חודשי עבודה X 6 ימי הבראה X 374 ₪ ליום הבראה.

טענת קיזוז

33. בכתב ההגנה נטען כי לאחר סיום עבודתו של התובע, ולמרות שלא היתה כל חובה שבדין, הנתבעת שילמה לתובע סכום מצטבר של 9,618 ₪, לפנים משורת הדין (סעיף 12 לכתב ההגנה).

במסגרת תצהירו טען דולב לראשונה כי יש לקזז סכומים ששולמו ביתר כנגד דמי הבראה.

על פי הדין יש להעלות טענת קיזוז באופן מפורש ובהזדמנות הראשונה (ע"ע (ארצי) 14039-07-11 סולטני –מדינת ישראל, משרד החינוך, 20.12.13, והאסמכתאות שם, בסעיף 144). הנתבעת לא עשתה כן והנושא נזכר לראשונה בתצהירה.

בכל מקרה, גם לגישת הנתבעת, הסכומים שולמו לתובע לפנים משורת הדין. משכך, אין מקום לקזזם במסגרת פסק הדין, רק מן הטעם שהתובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת (השוו: דב"ע (ארצי) נד/48–3 מזרה – ימין, (2.5.94ׂ); ע"ע (ארצי) 45431-09-16 גורביץ נ' א.ב.מ. תעשיות פלסטיקה (1989) בע"מ, 16.1.18, סעיף 36 לפסק הדין והאסמכתאות שם, עתירה לבג"צ נדחתה: בג"ץ 2173/18, פסק דין מיום 15.7.18).

ערים אנו לכך שהתובע אישר בחתימת ידו קבלת הסכומים כ"חלק מחשבון סופי ופיצויים שמגיעים לי", אולם מאחר שהנתבעת לא פירטה בגין אילו רכיבים שולמו סכומים אלה, להוציא רכיב הפיצויים (לגביו טענת הקיזוז התקבלה, כמפורט לעיל), לא מצאנו להורות על קיזוז הסכומים בדיעבד (השוו לפסיקה בעניין כתב ויתור: דב"ע 3-29/נו תנובה בע"מ - לוסקי, פד"ע לג 241 (1999), בעמוד 248; דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה - הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פד"ע כז 3, בעמוד 34 (1994), דב"ע (ארצי) 2-10/98 אלדד קנטי - דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ, 1.6.99 (סעיף 1 ג' לפסק דינו של הנשיא אדלר כתוארו אז)).

34. סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 17,387 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה המזכה (1.3.13) ועד למועד התשלום בפועל.

ב. פדיון הבראה בסך 1,308 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.12.14 ועד למועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ח, (29 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.