התובעת הגישה תביעה בגין נזק, שנגרם לרכבה, בחלק הקדמי שמאלי, לאחר שלטענתה נעקפה בפראות ע"י הנתבע מס' 1, בעודה עומדת לפני מעבר חציה, ומאפשרת להולכת רגל לעבור עם כלב.

התובעת טענה כי הנתבע עקף אותה בפראות, על גבי מעבר חציה, לאחר שעלה על אי תנועה סלול, בנתיב הפונה ימינה מרח' העצמאות לרח' הנביאים בקרית אתא, והמיועד למעבר רכב אחד בלבד.

הנתבע טען כי התאונה ארעה עוד ברחוב העצמאות, לפני מעבר החציה, כאשר התובעת עמדה בצד ימין במקום אסור ואספה נוסעת, שסבר שהיא בתה, הוא עקף אותה משמאל, ולדבריו כאשר לחזור ימינה היא החלה בנסיעה, וכך פגעה בחלק האחורי של האוטובוס.

לאחר ששמעתי את העדים, אנו קובעת כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח את גרסתה בעניין מקום התאונה ואופן התרחשותה. הגרסה לפיה הנתבע עבר את רכבה, במקום המצולם בתמונות שהגישה (ת/1, ת/2) תוך שהוא עולה עם אוטובוס על אי התנועה, ונפגע בחלקו האחורי אינה מתיישבת עם תמונות המקום, ועדויות הצדדים לפיהן אין שני כלי רכב פרטיים יכולים לעבור במקביל. מתמונות המקום, לפיו מצויים על אי התנועה תמרורים על עמודים, לו היה הנתבע עוקף את התובעת על מעבר החציה, לא יכול היה להמשיך בנסיעה. שני הצדדים העידו כי הנתבע המשיך בנסיעה ולא עצר אלא ברחוב הבא (לטענתו) ואחרי עוד פניה שלו שמאלה (לפי טענת התובעת והעד).

התובעת שינתה מהגרסה בכתב התביעה, לפיה "לאחר שהולכת הרגל סיימה לחצות בביטחה ובטרם הספיקה התובעת להתקדם, הופתעה ונחרדה, עת מצד שמאל של הרכב, עקף אותה במהירות ובפראות אוטובוס... (סעיף 3.2 לכתב ההגנה, ויש לקרוא את סעיף 3 כולו). בדיון עמדה התובעת על טענתה בעניין מקום התאונה, אך טענה כי לאחר שהולכת הרגל סיימה לחצות התחילה בנסיעה "וכאשר התחלתי בנסיעה הגיע האוטובוס עלה על האי תנועה ועקף אותי... וזה קרה כשהתחלתי בנסיעה והוא הגיע והרגשתי שהוא נתן לי מכה..." (פרוטוקול, עמ' 6, שורות 18-22). גרסה זו תומכת בטענת הנתבע, לפיה עקף את התובעת, והיא זזה ממקומה כאשר רוב האוטובוס כבר עבר אותה. התובעת הדגימה בדיון כי הנתבע ביצע עקיפה בקשת רחבה משמאלה, אך דבר זה אינו אפשרי במקום, בו היא מציינת שהתאונה קרתה.

גרסת הנתבע סבירה יותר. לפי גרסתו, והתמונות שהציג (נ/2), התובעת עמדה ברכבה בצד ימין ברח' העצמאות, גם ליד החנות "בוב הבנאי", שנזכרה בעדויות שניהם, מספר מטרים לפני מעבר החציה, הפריעה לתנועה, אספה נוסעת, נעקפה על ידו משמאל, ובעת חזרתו לנתיב הימני, לצורך פניה ימינה התחילה לנסוע, וכך לא עבר חלקו האחורי של האוטובוס ללא פגע, כפי שעבר כבר כל האוטובוס.

עדות מר דרעי אינה מסייעת לעדות התובעת, אף שהיא תומכת בטענתה בעניין מיקום התאונה. ראשית, העד העיד שבדיוק יצא מהחנות, ראה את התובעת עומדת לפני מעבר החציה, קצת ימינה מאמצע הכביש, ראה את האוטובוס מתקרב מאחוריה, אמר לעצמו "הנה תאונה מתקרבת", ואז האוטובוס "פשוט עבר משמאלה שמעתי את לא בדיוק מכה, אלא יותר כמו שריטה או משיכה של עצם עם עצם והוא המשיך לנסוע ...". עדותו לא התקבלה על ידי משני טעמים. האחד, אותו טעם בגינו דחיתי את גרסת התובעת כאילו האוטובוס יכול לעבור משמאל לרכב הפרטי על גבי מעבר החציה ולהמשיך לנסוע, לאור המגבלות במקום, והשני, תוכן עדותו לפיה ראה את האוטובוס כשעוד היה מאחורי התובעת והיא עומדת במעבר החציה. כאמור לא אוכל לקבל את הטענה כי האוטובוס היה מאחורי הנתבעת כשעמדה במעבר החציה, והספיק לעבור משמאלה מסביבה ברובו, וכל הזמן הזה היא אינה רואה אותו. התשובה היחידה האפשרית הינה כי התובעת החלה בנסיעה, תוך שחלקו הקדמי ימני של רכבה בולט לכיוון הכביש, דבר שמנע מהנתבע, להשלים את העקיפה ולחזור לנתיב הימני בלי לפגוע בה עם חלקו האחורי.

מתוסף לבעייתיות בעדות התובעת והעד, העדרה של הנוסעת הנוספת ברכב, גב' טובה מנדל, שנסעה עם התובעת ברכב לפי טופס ההודעה על תאונה (ת/3). כזכור, הדיון נדחה פעם אחת, על מנת לאפשר התייצבות העד, מר דרעי, שנזכר בדו"ח התאונה, אך לא נטען דבר בעניין העדה הנוספת. רק היום בדיון ולאור שאלה של נציג הנתבעים, פירטה התובעת כי העדה עבדה עמה בעבר, אך מאז עזבה את מקום העבודה עקב סכסוך עמה. בדיון הקודם, שהתקיים לפניי ביום 22/2/16, הציגה התובעת את בתה "שהוזעקה לאחר התאונה מאחר והוא לא עצר ונאלצנו לרדוף אחריו" (פרוטוקול, עמ' 1, שורה 19). היום, ולאחר שנימקה את אי התייצבות העדה, גב' טובה מנדל, ולאחר שהזמנתי את בתה, שהמתינה מחוץ לאולם, להעיד, ויתרה על עדותה. מר דרעי לא העיד על הצטרפות בתה של התובעת ל"מרדף", והקשר שלה לעניין אינו ברור. יצויין כי בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובעת אספה את בתה, ובהינתן כי אין מחלוקת שהיתה נוסעת נוספת ברכב, תהיה זו הבת או החברה לעבודה לשעבר, גב' מנדל, הדבר תומך בטענה לפיה התובעת אספה נוסעת בצד הכביש ולא עמדה לפני מעבר חציה. גם גרסת התובעת כאילו צילמה את רכב הנתבע לפניה תוך כדי נסיעה ונהיגה אינה סבירה. בפתח הדיון, כשהוסיפו הצדדים ראיות לתיק אמרה: "יש לי סרטון של המעקב שביצענו לאחר הנתבע לאחר שהוא נתן לי מכה והמשיך לנסוע צילמנו את המרדף וזה נמצא בפלאפון..." (פרוטוקול, עמ' 6, שורות 10-11). לאחר עדותה הראשית כאשר הוזמנה להציג את הסרטון, השיבה לשאלתי "איך צולם הסרטון אני משיבה שאני צילמתי אותו תוך כדי נסיעה בעודי נוהגת" (שם, עמ' 7, שורות 5-6). אני מקווה כי התמונות (זהו אינו סרטון) צולמו ע"י העדה, שלא התייצבה, או על ידי הבת, שהוזמנה למקום, ואין סיבה לקבל את העדות כאילו כאשר יושב נוסע ליד הנהג, דווקא הנהג יצלם. הדבר מעיד על אי רצון להעיד את מי שישבה ליד הנהג.

לצד כל זאת, גם בעדות הנתבע נתגלו בעיות, ולא ברור מדוע בחר להמשיך בנסיעה מהמקום, לאחר ששמע את המכה, וראה את התובעת מאחוריו, ומדוע הכחיש את הגעת המשטרה מקום, בניגוד למזכר, שהגישה התובעת לאחר הדיון הקודם.

מכלול העדויות מצביע על עקיפה כדין של הנתבע את רכב התובעת שעמד בצד ימין, לא לפני מעבר חציה ולא תוך נסיעה על אי תנועה בנוי, ותחילת נסיעתה במהלך סיום עקיפתו, דבר שיצר את המגע בין כלי הרכב.

אני דוחה את התביעה.

בנסיבות העניין, אין מקום לחיוב התובעת בהוצאות הנתבעים.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום מסירת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ו, 05 מאי 2016, בהעדר הצדדים.