1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי רכוש של רכב התובע בתאונת מיום 19.03.2015 בה היה מעורב רכב הנתבעת 1 (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת ומבטחת רכב הנתבעת ובמסגרתה נתבעים נזקי רכב התובע על פי דו"ח השמאי וחשבונית התיקון, ירידת ערך על פי דו"ח השמאי, הוצאות שכ"ט השמאי ועוגמת נפש.
2. לצדדים גרסאות שונות באשר לנסיבות התאונה, וכל צד מגלגל את האחריות לפתחו של משנהו.

תמצית טענות הצדדים

1. לטענת התובע בנספח א' לכתב התביעה, עת שנסע ברכבו ברח' וויצמן בתל- אביב, מצפון לדרום, בנתיב הימני מבין שני נתיבי הנסיעה לכיוון נסיעתו, רכב הנתבע הוסע במקביל לרכבו בנתיב השמאלי, שהיה בו עומס תנועה. לפתע רכב הנתבעת סטה ימינה לנתיבו ופגע עם הכנף הימני קדמי שלו ברכב התובע, סטה חזרה שמאלה לנתיב הנסיעה והמשיך בנסיעה. רכב התובע על חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה ועל פי הנטען בנספח א' לכתב התביעה ניזוק בחלקו השמאלי אחורי, מגן אחורי, כנף אחורית ודלת האחורית שמאלית. נזקי רכב התובע בתאונה הוערכו על פי חוות דעת השמאי בסך של 4,661 ₪.
2. לטענת הנתבעת התאונה ארעה עקב סטיית רכב התובע שמאלה לנתיב נסיעתה ופגיעה בחלק הקדמי ימני של רכב הנתבעת. התובעת טוענת כי נסעה עם רכבה בנתיב השמאלי ולא הייתה בכוונתה לסטות לנתיב הימני, עת שרכב התובע שנסע בנתיב הימני סטה מנתיב נסיעתו, פגע בעוצמה ברכב הנתבעת והסב לו נזקים. על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב ההגנה רכב הנתבעת ניזוק בצד ימני קדמי - פנס ראשי, כנף קדמי, פח חזית, מגן תחתון וצלחת נוי ניזוקו. על פי חוות דעת השמאי נזקי רכב הנתבעת הוערכו בסך של 16,544.78 ₪ בתוספת ירידת ערך.
3. הנהגים המעורבים בתאונה העידו בפניי והדגימו במכוניות צעצוע את אופן התרחשות התאונה, כל אחד לגרסתו. הנתבעת הציגה תמונות זירת התאונה (סומנו נ/1), תמונת אילוסטרציה של התאונה (נ/2) וכן תמונות בצבע ובהגדלה של נזקי רכב הנתבעת בתאונה (נ/3) בהם נראה רכב הנתבעת עם סימני גלגל בצד קדמי ימני מעל הגלגל ובפינה הקדמית ימנית של הרכב וכן עם סימני מעל הגלגל קדמי ימני ובכנף הימני קדמי.
4. נהג רכב חזר בעדותו על גרסתו כי נסע בנתיב הימני שהיה פנוי לתנועה, כשבמקביל לו, בנתיב השמאלי שהיה בו עומס תנועה, נסע רכב הנתבעת כשלפתע רכב הנתבעת סטה ימינה ופגע ברכבו. התובע אישר כלי הרכב שלו ושל התובע נסעו במקביל, אולם טען שלא ראה את רכב הנתבעת קודם לתאונה (עמ' 1 שו' 13-14) וכן כי רכב הנתבעת נסע לאט מרכבו, בשל עומס התנועה בנתיב נסיעתו של רכב הנתבעת. התובע טען עוד כי הנתבעת לא סטתה לנתיבו כדי לפגוע ברכבו, אלא כי רצתה לפנות ימינה ולו לא הייתה סיבה לסטות ימינה לנתיב נסיעת רכב הנתבעת. לדבריו התובע הפגיעה ברכבו היא מהדלת האחורית שמאלית לאחור עד סוף הכנף, וחוקי הפיסיקה לא היו מאפשרים לו לפגוע ברכב הנתבעת לו היה פונה כגרסתה שמאלה. בחקירתו הנגדית, השיב התובע בשלילה לשאלה האם ראה את רכב הנתבעת קודם לתאונה, וטען כי התאונה ארעה ברח' ויצמן 71, אחרי "בית החייל".
5. הנתבעת העידה כי נסעה ברח' ויצמן בנתיב השמאלי, כמו מדי יום, שמעה "דפיקה" ונעצרה ואז רכב התובע "בא ועשה סיבוב". הנתבעת לא זכרה אם היה עומס בנתיב נסיעתה, ואישרה כי ראתה את רכב התובע רק בשלב המכה. במענה לשאלת התובע מדוע לא עצרה את רכבה לאחר הפגיעה, השיבה הנתבעת "מיד עצרתי" (עמ' 2 שו' 25) וחזרתה על תשובתה זו כשהתובע חזר על גרסתו כי היא נסעה במקביל, יצאה ימינה, חזרה לנתיבה והמשיכה לנסוע עד שנאלץ לעקוף אותה כדי לעצור אותה.

דיון והכרעה

1. אף שעסקינן בתביעות קטנות בהן בית המשפט מגמיש את דרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין שומה על התובע להוכיח את תביעתו, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה". נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, נקבע במשפט האזרחי על פי "הטיית מאזן ההסתברות", לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות שבפניו, את דיותן ואת משקלן. (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"ד נז(4) 981 (2003). במקרה שלפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות כדי לתמוך באיזה מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו.
2. בחנתי את עדויות הנהגים המעורבים, את תמונות זירת התאונה (נ/1 ו-נ/2), את תמונות הנזק בכלי הרכב, את חוות דעת השמאי מטעם שני הצדדים, את הודעות הצדדים למבטחיהם ואת טענות הצדדים בכתבי הטענות על נספחיהם. על יסוד כל אלה הגעתי לכלל דעה לקבל את גרסת הנתבעת כמסתברת יותר לתאונה, אולם לחלק את האחריות בין הצדדים באופן הבא: התובע - 80% והנתבעת -20%.
3. גרסת התובע לתאונה, אף שהייתה אחידה בכתב התביעה בהודעה למבטחיו ובעדותו, אינה עולה בקנה אחד עם גרסת התובע בנוגע למסלול כלי הרכב עובר לתאונה ולאחריה ועם סוג ומיקום הנזק בכלי הרכב המעורבים.
4. התובע העיד כי עובר לתאונה רכב הנתבעת נסע במקביל לרכבו, משמאל לנתיב נסיעתו (ראה עמ' 1 שו' 13 ו-14) ועדותו זו אינה מתיישבת עם דבריו כי לא ראה את רכב הנתבעת קודם לתאונה. לדברי התובע בעדותו נתיב נסיעתו היה פנוי, בעוד שבנתיב נסיעת רכב הנתבעת משמאל היה עומס תנועה והוא נסע מהר יותר מרכב התובעת, שלאחר הפגיעה חזר לנתיב השמאלי. עדות זאת אינה מסתברת עם נזקי כלי הרכב. התובע העיד כי הפגיעה ברכבו החלה מהדלת האחורית שמאלית ונמשכה לכנף האחורי. על פי חוות השמאי ותמונות רכב התובע, כפי שצורפו לכתב התביעה, רכב התובע ניזוק בחלקו השמאלי אחורי, ובתמונות הרכב ועל פי עדות התובע נראית שריטה נמשכת מהדלת השמאלית אחורית לכנף האחורי שמאלי. רכב התובעת ניזוק בחלקו הקדמי ימני, באזור הפגוש הקדמי, פנס ראשי וכנף קדמי. אילו רכב הנתבעת, שלגרסת התובע נסע במקביל לרכב התובע, היה סוטה ימינה לנתיב נסיעתו של התובע ורכב התובע, כפי שהתובע העיד, נסע מהר יותר מרכב הנתבעת, הייתה צריכת להיות פגיעת פח מסוג של מעיכה בדלת שמאל אחורית ולא רק סימני חיכוך נמשכים מהדלת לכנף האחורית שמאלית וברכב הנתבעת הייתה צריכה להיות פגיעה בפינה הקדמית ימנית של הרכב, ללא פגיעה בצד הקדמי של רכב הנתבעת באזור הכנף הימני קדמי. בנוסף, אילו כגרסת התובע מיד לאחר התאונה רכב הנתבעת חזר לנתיב נסיעתו, לא הייתה צריכה להיות פגיעה נמשכת מדלת רכב התובע לאחור.
5. מיקום וסוג זה של הנזקים בכלי הרכב, מתיישב יותר עם גרסת הנתבעת לפיה רכב התובע שנסע בנתיב השמאלי סטה שמאלה לנתיבה והיא עצרה את רכבה מיד לאחר הפגיעה, ומכאן סימני הפגיעה הנמשכת בצד השמאלי האחורי של המרכב של רכב התובע מהדלת האחורית שמאלית לכנף אחורית שמאלית, והפגיעה בכנף ימנית קדמית של רכב התובעת ובאזור הפנס ראשי ופגוש קדמי.
6. בנוסף, אילו כגרסת התובע רכב הנתבעת סטה לנתיב הימני, פגע ברכבו ואז חזר לנתיב השמאלי והמשיך בנסיעה הייתה צריכה להיות פגיעה נקודתית ברכב התובע באזור הפגיעה ולא פגיעה נמשכת. גרסת התובע לפיה רכב הנתבעת חזר לנתיב השמאלי לאחר שסטה ימינה ופגע ברכבו, וכי התובע לאחר הפגיעה עקף את רכב התובע כדי לעצור אותה גם אינה עולה בקנה אחד עם עדות התובע לקיומו של עומס תנועה בנתיב השמאלי.
7. לכך יש להוסיף כי גרסת התובע כי רכב הנתבעת נסע במקביל לרכבו ופגע עם חלקו הקדמי ימני בדלת האחורית שמאלית ובכנף האחורי שמאלי של רכב התובע, מחייבים כי הנתבעת תראה את רכב התובע שחלף עם חלקו הקדמי את רכבה מימין ותסטה ימינה מתוך ידיעה כי תפגע בדלת האחורית שמאלית של רכבו. לא מצאתי הגיון בכך.
8. יותר מסתברת בעיני גרסת הנתבעת לפיה רכב התובע סטה שמאלה לנתיב נסיעתה , ומכאן הפגיעה בצד ימין קדמי ימני ברכב הנתבעת, הנמשכת מהכנף קדמי ימני אל קדמת הרכב וסימני הצמיג בקצה הקדמי של רכב הנתבעת מימין לצד הפגיעה הנמשכת מהדלת האחורית שמאלית של רכב התובע לכנף אחורי שמאלי. כן מתיישבת גרסת הנתבעת עם עדותה כי לא ראתה את רכב התובע עד לפגיעה ולא זכור לה שהיה עומס נסיעה בנתיב השמאלי בו נסעה, ובו התרחשה התאונה.
9. היקף הנזק ברכב הנתבעת, על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה היה, היה גדול משמעותית בעוצמתו מהיקף הפגיעה ברכב התובע, נתון שיש בו לתמוך בגרסת הנתבעת לתאונה.
10. תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, קובעת: "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". סטיית רכב התובע שמאלה לנתיב נסיעת רכב הנתבעת, כשיש עומס תנועה בנתיב נסיעת רכב הנתבעת, הוא הגורם לתאונה ולפגיעה של שני כלי הרכב בה ואת מרב האחריות להתרחשות התאונה אני מטילה על התובע.
11. אשר לאחריות הנתבעת, אף שמצאתי כי רכב התובע הוא שסטה שמאלה לנתיב נסיעת רכב הנתבעת, קיומה של פגיעה בחלק האחורי של רכב התובע יש בה ללמד כי בעת התאונה רכב התובע כבר היה עם חלקו הקדמי בנתיב נסיעת רכב הנתבעת לפני רכב הנתבעת. כך שהיה על הנתבעת להבחין ברכב התובע, להאט את מהירות נסיעתה ואף לבלום כדי למנוע את התאונה. מבחן התוצאה מלמד כי הדבר לא נעשה ומכאן אשמה התורם של הנתבעת להתרחשות התאונה, אותו אני קובעת בשיעור של 20%.
12. לאור האמור אני מחלקת את האחריות בין התובע לבין הנתבעת, באופן הבא: התובע- 80% והנתבעת- 20%.
13. אשר לנזק, כפוף לחלוקת האחריות שקבעתי, אני מקבלת את נזקי רכב התובע על פי דו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה, ולא נסתר וחשבונית התיקון וכן את קביעת השמאי בגין ירידת ערך והוצאות שכר טרחת השמאי.

אינני מקבלת את התביעה לתשלום בגין הפסדי 2 ימי עבודה, משלא הוצגו ראיות להפסד יום עבודה בפועל ושיעורו. אינני מקבלת את התביעה בגין עוגמת נפש, באשר תביעות "פח אל פח", ככלל אין מקום לפיצוי לא ממוני, והעניין יבוא לידי ביטוי בהוצאות המשפט שייקבעו.

1. לאור כל האמור ועל בסיס חלוקת האחריות שקבעתי, אני מקבלת את התביעה בחלקה הקטן, ומחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 1,233.60 ₪. סכום זה ישולם לתובע בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התאונה (19.03.2015) ועד ליום התשלום בפועל.

בנסיבות העניין ולאור הטלת מירב האחריות לתאונה על נהג רכב התובע, ומשהתביעה התקבלה בחלקה הקטן, אין צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ו, 09 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.