1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 29.4.2014. התובעת טוענת לנזקים בסך כולל של 1,506 ₪, בגין עלות תיקונים ושכר שמאי. הנתבעת אינה מכחישה את עצם הפגיעה של רכבה מאחור ברכב התובעת, אולם מתכחשת לנזק.

2. נהג התובעת אישר כי הפגיעה מאחור היתה קלה, וכי כשקיבל את הרכב (כרכב חלופי, ימים ספורים קודם לכן) היו בו פגיעות מסוימות מאחור (כעולה מהסימונים ע"ג טופס מסירת הרכב עליו חתם). בחלוף למעלה מ-3 שנים מאז התאונה, הוא לא ידע לזהות בוודאות מה השתנה במגן האחורי כתוצאה מהתאונה המסוימת, אם כי הצביע על כתם מסוים ועל מה שנראה כעיקום במגן.

3. הנתבע 1 טוען, כי הפגיעה היתה קלה שבקלות, וכי בזמן אמת גם נהג התובעת אישר כי לא נראה לו שנגרמו נזקים, ומכל מקום, לא הצביע על הנזקים המסוימים עליהם הצביע עתה.

4. דין התביעה להידחות, באשר הגם שבהעדר חקירת השמאי, יש להניח כי אכן קביעתו, כי יש לשפץ את המגן האחורי, מבוססת על בדיקת-אמת, הרי שהתביעה לא הוכחה, שכן לא נשללה האפשרות, המסתברת בנסיבות, כי זה גם היה מצב המגן האחורי לפני הפגיעה (בין אם אותו כתם או אותו עיקום – ככל שאכן מדובר בעיקום – אכן מקורם בפגיעה זו). עובדה מוכחת היא, כי המגן האחורי היה פגוע לפני התאונה, ועובדה מוכחת היא, כי היה פגוע לאחריה. ברם, אין כל ראיה באשר לעלות התיקון של הנזק שנגרם – ככל שנגרם – מאותה תאונה עצמה, ולפיכך, כאמור, דין התביעה להידחות.

5. ולפני סיום: סבורני שתביעה זו נכון היה לה שלא היתה מוגשת כלל, מנקודת ראותה של התובעת, שכן תוצאתה היתה מסתברת מלכתחילה, אולם בפרט ראוי היה לה שלא היתה מוגשת שנתיים לאחר התאונה, נתונה לחוסר מעש שהביא למחיקתה ולהחייאתה, ובסופו של דבר נשמעת; ומנגד, לא היה ראוי, נוכח סכום התביעה, ומצדה של הנתבעת, להגיש כתב הגנה המתפרס על 11 עמודים, לנהל הליך הוכחות, ולעמוד על מתן פסק-דין מנומק, על השקעת המשאבים הנדרשת עקב כך.

6. נוכח האמור, שקלתי אם לחייב את שני הצדדים גם יחד בהוצאות לטובת אוצר המדינה (ובסכום שהיה עשוי לעלות על סכום התביעה כולה), אולם מחמת שאין עונשים אלא אם מזהירים, נמנעתי מלעשות כן. עם זאת, מצופה משני הצדדים להיטיב ולנצל את משאביו המוגבלים של בית המשפט בתיקים של ממש.

7. התביעה נדחית בזה, ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' תמוז תשע"ז, 02 יולי 2017, בהעדר הצדדים.