לפניי עמדותיהם של הצדדים ביחס למחלוקת בשאלת ההוצאות בהליך המשפטי.

העובדות הצריכות לעניין, בקצרה

1. התובעים, הבעלים של בית מגורים ברח' אהרון קציר 24, באר שבע, הגישו כנגד הנתבעים, חברה לעבודות בניין ובעליה, תובענה לפיצויים בגין ליקויי בנייה שנותרו לאחר עבודה שביצעה עבורם הנתבעת 1 וכן עתרו לקבלת פיצוי בגין שכר הטרחה ששילמו למומחה מטעמם וכן לפיצוי בגין עגמת הנפש. מרכיב אחרון זה הושאר לשיקול דעתו של בית המשפט. כתב התביעה נתמך בחוות דעת מומחה.
2. הנתבעים הגישו כתב הגנה שעוסק, ברובו, בעניין היעדר יריבות משפטית בין התובעים לבין הנתבע 2. לגופו של עניין לא הכחישו הנתבעים את קיומם של ליקויי בנייה (ראו ס' 34 לכתב ההגנה המאשר את האמור בס' 4 לכתב התביעה אם כי יצוין כי בחקירתו טען הנתבע 2 אחרת) והמחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה האם התובעים פנו לנתבעים קודם להגשת כתב התביעה וכן לשאלת עלות תיקון ליקויי הבנייה.
3. בעוד שהמומחה מטעם התובעים העריך את עלות תיקון הליקויים בסך של 20,560 ₪ העריך המומחה מטעם הנתבעים את עלות התיקון בסך של 4,676 ₪.
4. לנוכח הודעת התובעים מיום 02.12.2015 הוריתי על מחיקת התובענה כנגד הנתבע 2.
5. בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט ונקבע כי בשלב ראשון יישאו הצדדים בעלות חוות דעתו בחלקים שווים ביניהם. המומחה, מר צבי רון, העריך בחוות דעתו את עלות תיקון הליקויים בסך של 8,400 ₪.
6. התובעים הסכימו להצעת בית המשפט כי הנתבעת 1 תישא בעלות תיקון הליקויים ואילו ביחס לשאר המרכיבים יפסוק בית המשפט לאחר שמיעת טיעונים קצרים בעל פה. הנתבעת לא הסכימה להצעה וביקשה לנהל את הגנתה והתיק נקבע לשמיעת הראיות.
7. בתום חקירתם של התובע 2 והנתבע 2 קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט וניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.
8. לאחר הדיון הודיעו התובעים כי הליקויים תוקנו בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולפיכך ביקשו כי יינתן פסק דין בשאלת ההוצאות וביקשו גם להוסיף פיצוי בגין עגמת הנפש לכל אחד מהתובעים וכן שכר טרחת עו"ד. להודעתם צירפו התובעים אסמכתאות ביחס להוצאות בהן נשאו.
9. הנתבעת הגישה טיעון בכתב לעניין ההוצאות.
10. לנוכח העובדה כי הליקויים תוקנו רלוונטי לענייננו ס' ב' להצעת בית המשפט שקיבלה תוקף של החלטה (עמ' 8, שורות 6-9) ולפיו אפסוק בשאלת ההוצאות על יסוד הראיות תוך שניתנת לנתבע 2 "אפשרות להגיש ראיות ביחס לסכומים ששילם לבא כוחו בקשר עם ההליך המשפטי, במובחן מההוצאות בהן נשאה הנתבעת 1...".
11. ראשית, בהתאם להסכמה אין מקום לפסוק לטובת התובעים פיצוי בגין עגמת הנפש שכן הצעת בית המשפט, שהצדדים קיבלוה, התייחסה באופן מפורש לשאלת ההוצאות בלבד ואף ציינה כי ההכרעה בעניין זה תינתן על יסוד הראיות.

הוצאות המשפט לחוד ועגמת נפש לחוד. עסקינן בשני ראשי נזק שונים. הצדדים הסכימו במפורש כי ההכרעה תהא בשאלת ההוצאות ואין הצדקה לסטות עתה מהסכמה זו ולדון בשאלת עגמת הנפש שנגרמה לתובעים כנטען.

יתירה מזו, דרישה לפיצוי בגין עגמת נפש לכל אחד מהתובעים מחייבת טיעון של ממש מצד שני התובעים. רק התובע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית וגם בו ההתייחסות לעגמת הנפש היא מינורית מאוד (ס' 10 לתצהיר) ובצדק לא נחקר התובע 1 על עניין זה וממילא גם שלא שוכנעתי כי נגרמה עגמת נפש בנסיבות העניין.

1. באשר להוצאות המשפט: התובעים עתרו לתשלום ההוצאות ששילמו למומחה מטעמם, לתשלום חלקם בהוצאות המומחה מטעם בית המשפט, לתשלום האגרות וכן לתשלום שכר טרחת בא כוחם. לא צורפו ראיות ביחס לסכומים ששילמו התובעים לבא כוחם.
2. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי לא היה מקום להגשת התביעה כנגד הנתבע 2 וכי בגין כך יש לחייב את התובעים בהוצאות ריאליות בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ (ס' 8 לסיכומים) ובאשר להוצאות התובעים טענו הנתבעים כי לא ניתנה לנתבעת 2 זכות התיקון המוקנית על פי חוק ועל כן אין לחייב את הנתבעת 1 כלל בהוצאות שכן היא נגררה להליך המשפטי ונגרמו לה הוצאות רבות. הנתבעת 1 ביקשה לחייב את התובעים בהוצאותיה בסך כולל של 7,000 ₪.

דיון והכרעה

1. מועד סיום העבודה: ההסכם בין התובעים לבין הנתבעת 1 נחתם ביום 26.04.2011. ההסכם קובע כי זמן ביצוע העבודה הינו עד 60 ימי עבודה. בחקירתו אישר התובע 2 כי לא טען לפיגור בביצוע העבודה וכי בו הסתיימה במועד הקבוע בהסכם, "פחות או יותר" כהגדרתו. נניח אפוא לצורך הדיון כי העבודה הסתיימה בסוף חודש יולי 2011 (60 ימי עבודה הם כמובן יותר מ - 60 יום קלנדריים).
2. התשלומים: אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים שילמו את כל שנדרש מהם והנתבע 2 הודה כי "אני מודה שהתובעים לא חייבים לי דבר ושילמו לי הכל".מוצג ת/1 מעיד על ביצוע תשלום בסך של 10,000 ₪ ביום 14.09.2011 ומוצג ת/2 מעיד כי גמר התשלום נעשה ביום 01.12.2011. הנתבע 2 אמנם לא הודה כי חתם על מוצג ת/2 אך העיד כי "יכול להיות שהתשלום האחרון אכן שולם כפי שהוא טוען". הנתבעת 1, שבוודאי מנהלת רישום מסודר של התשלומים ששולמו לה, לא הציגה כל ראיה אחרת ביחס למועדי התשלום. העובדה כי בוצעו תשלומים לאחר גמר העבודה כפי שהעיד התובע 2 בעצמו אינה מביאה למסקנה כי באותו מועד לא היו ליקויים. קיומם של ליקויים הינו עובדה מוגמרת. אכן במצב רגיל מזמין העבודה לא היה משלם את מלוא התשלום במצב בו יש ליקויים אך הנתבע 2 עצמו העיד בחקירתו כי "התובעים הם אנשים טובים ושילמו לי בזמן" ואולי אמירה זו מסבירה את העובדה כי התשלומים שולמו במלואם חרף קיומם של ליקויים.
3. שיחות הטלפון: בחקירתו העיד התובע 2 כי התקשר טלפונית לנתבע 2 עשרות פעמים מהטלפון הנייד שלו ואף הציג דף פירוט שיחות ת/3. הנתבע 2 אישר בחקירתו כי "המספר שלי הוא כפי שמופיע בהסכם עד היום". דף פירוט השיחות אכן מעיד על שיחות רבות שנערכו למספר הטלפון של הנתבע 2 מדצמבר 2011 ועד לדצמבר 2014. דף פירוט השיחות אמנם לא יכול לספק מידע על תוכן השיחות אולם טענתו של התובע 2 כאמור בתצהירו ולפיה השיחות נגעו לליקויים בעבודה לא נסתרה, היא סבירה ועדותו מהימנה עליי לחלוטין. בחקירתו אישר הנתבע 2 כי התובע 2 התקשר אליו אך טען כי "לא זוכר על מה דיבר איתי...לא זוכר על מה דיברנו. הוא מעולם לא אמר לי על ליקויים. אם היה אומר לי על ליקויים בייתי בא לתקן". הנתבע 2 הותיר רושם מהימן בעדותו וסביר כי לא יזכור בשנת 2017 מה בדיוק נאמר באותן שיחות אך ההיגיון מחייב כי לפחות בחלק מהשיחות עלה עניין הליקויים. אין זה סביר כי שעה שיש ליקויים התובע 2 ישוחח עם הנתבע 2 על דברים אחרים בלבד. יכול ועלו בשיחות גם עניינים אחרים אך הדעת נותנת כי גם עניין הליקויים עלה וגרסתו של התובע 2 עדיפה בעיניי על פני גרסתו של הנתבע 2 שממילא נסמכת על היעדר זיכרון ביחס לתוכן השיחות.
4. המכתבים: ביום 05.02.2015 שלח ב"כ התובעים לנתבעת 1 מכתב ובו דרישה לתיקון הליקויים. ביום 15.03.2015 שלח ב"כ התובעים לנתבעת 1 מכתב התראה נוסף ואליו צורף המכתב הראשון. שני מכתבים נשלחו לכתובת הנתבעת 1 ברח' ז'בוטינסקי 14, אופקים. לא ברור אם שני המכתבים נשלחו בדואר רשום, אם לאו. בחקירתו נשאל התובע 2 מדוע לא שלח את המכתבים לכתובתה הרשומה של הנתבעת 1 ברחוב עזרא 12 (אופקים כפי הנראה- א.ה.)והוא השיב "בהסכם יש כתובת אחרת". אין ספק כי התובע 2 לא בירר את כתובתה הרשומה של הנתבעת 1 קודם שנשלחו המכתבים אך איני סבור כי הייתה עליו חובה לעשות כן. הנתבעת 1 ציינה את כתובתה בהסכם ואין כל מניעה לשלוח מכתבים לכתובת זו.

הנתבעת 1 יכולה הייתה לעדכן את לקוחותיה אודות שינוי כתובתה אם רצתה לוודא כי מכתבים שיישלחו אליה יגיעו ליעדם או לחלופין יכלה לעשות שימוש בשירות "עקוב אחריי" של דואר ישראל.

מובן כי אם המכתבים לא היו מגיעים ליעדם היה מצופה מהתובעים כי יבררו את כתובתה המעודכנת של הנתבעת 1 אך בחקירתו אישר הנתבע 2 כי קיבל את המכתב השני וטען כי לאחר מכן התקשר לב"כ התובעים. בתחילה אמנם טען הנתבע 2 כי "כאשר קיבלתי את המכתב השני או את כתב התביעה התקשרתי..."אך בהמשך חקירתו ציין בבירור כי "מישהו הביא לי מכתב אחד...מישהו הביא לי לרחוב עזרא 12". אם אותו מכתב אחד הוא המכתב הראשון הרי שהדרישה לתיקון הליקויים מצוינת בו במפורש ואם אותו מכתב אחד הוא דווקא המכתב השני הרי שגם אם לא צורף לו המכתב הראשון ניתן היה להבין מתוכנו של המכתב השני כי קדם לו מכתב אחר והנתבע 2 יכול היה לדרוש לעיין באותו מכתב ראשון ואז היה נוכח בדרישה לתיקון הליקויים.

הוכח אפוא די הצורך כי הנתבעת 1 קיבלה דרישה לתיקון הליקויים קודם שהוגשה התביעה, שהוגשה בחודש מאי 2015.

1. הפגישה בבית התובעים: בחקירתו העיד הנתבע 2 כי לאחר השיחה בינו לבין ב"כ התובעים, בעקבות קבלת אותו מכתב כאמור, "הגעתי לבית ההורים שלך והם אמרו לי בקשר לחומה שנשברה...לא היה דיברו ל תיקונים ביחס לעבודה שעשיתי". גרסה זו אינה סבירה בעיניי. לא ניתן לשלול כי באותה פגישה עלה לדיון גם עניין חומה כאמור אולם ההסתברות כי בפגישה שנערכה לאחר שנשלח מכתב מפורט יחסית בעניין קיומם של ליקויים יימנעו התובעים מלדבר עם הנתבע 2 אודות אותם ליקויים היא הסתברות נמוכה, שלא לומר אפסית.
2. סיכומו של דבר, הוכח די הצורך כי ניתנה לנתבעת 1 הזדמנות סבירה לתיקון הליקויים קודם שהוגשה התביעה ואף שפנייה בכתב נעשתה באיחור ניכר ביחס למועד סיום העבודה ובסמוך להגשת כתב התביעה הרי שלא ניתן לקבל את טענת הנתבעת 1 כי לא ניתנה לה הזדמנות לתקן את הליקויים. הנתבעת 1 קיבלה את המכתב השני לכל הפחות והיה עליה להגיב לו בכתב. היא כמובן הייתה זכאית להכחיש קיומם של ליקויים (אף שכאמור בכתב ההגנה עניין זה לא הוכחש) אך בוודאי שלא ניתן לקבל את הטענה כי עניין קיומם של ליקויים עלה לראשונה בכתב התביעה.
3. המסקנה מן האמור הינה כי בצדק הוגשה התביעה כנגד הנתבעת 1 ובגינה זכאים התובעים להוצאות משפט.
4. מנגד, יש צדק רב בטענתו של הנתבע 2 כי לא היה שום מקום להגשת התביעה כנגדו. הנתבע 2 לא צירף ראיות ביחס לתשלום ששילם לבא כוחו במובחן מהתשלום שבוודאי שילמה הנתבעת 1 עבור השירות המשפטי המצוין שקיבלה אך בהתחשב בכך כי רובו ככולו של כתב ההגנה עסק בשאלת היריבות ניתן לייחס חלק מהוצאות המשפט בהן נשאו הנתבעים לעניין זה של היעדר היריבות.
5. בחקירתו נשאל התובע 2 מדוע תבע את הנתבע 2 והוא השיב כי "כל השיחות היו אתו. לא הכרתי אף אחד אחר" וכן "אני הכרתי את הנתבע 2 בתור החברה". אין צורך להרחיב על המובן מאליו: הנתבעת 1 והנתבע 2 עומדים כל אחד בפני עצמו וכל אחד מהם הוא אישיות משפטית נפרדת. התובעים, שהינם מיוצגים, היו צריכים לדעת עובדה בסיסית זו בשלב בו הוגשה התביעה, ודוקו התביעה הוגשה באמצעות עורך דין ולא ע"י התובעים עצמם, ובנסיבות אלו היה עליהם להימנע מהגשת תביעה כנגד הנתבע 2 בהיעדר ראיות כלשהן לאותה התחייבות אישית נטענת וביחס לנסיבות שבשלן ניתן היה להרים את מסך ההתאגדות. יודגש בהקשר זה כי לו ראו התובעים בנתבע 2 כמי שהינו אחראי כלפיהם בזמן אמת היה עליהם לדרוש ממנו ערבות אישית או לבקש כי הוא זה שיחתום בשמו, ולא בשם הנתבעת 1, על ההסכם. דבר זה לא נעשה.

לו היו מגישים התובעים את התביעה בעצמם ולא באמצעות עורך דין שבוודאי מכיר את המסגרת המשפטית הנכונה יכול והיה מקום שלא לחייבם בהוצאות אך אין זה המקרה שלפנינו.

בנסיבות אלו זכאי הנתבע 2 לפסיקת הוצאות לטובתו בקשר עם העובדה כי התביעה כנגדו הוגשה שלא כדין ואכן נמחקה בסופו של יום.

בהיעדר ראיות ביחס לתשלום ששילם הנתבע 2 לבא כוחו יש לפסוק בעניין זה על דרך האומדנה וסבורני כי תשלום בסך של 1,500 ₪ משקף נכונה את הסכום שיש לייחס לעניין היריבות שבין התובעים לבין הנתבע 2 מתוך הסך הכולל ששילמה הנתבעת 1 לבא כוחה כשכר טרחה. מעבר לכך, בהתחשב בכך כי הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ יש להניח כי התשלום הכולל ששולם לב"כ הנתבעים שולם על ידה ועל כן ההוצאות בעניינו של הנתבע 2 תיפסקנה לטובת הנתבעת 1.

סיכומו של דבר

1. לנוכח כל האמור אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים:

א. סך של 2,124 ₪ בגין הסכום ששולם למומחה מטעם התובעים.

ב. סך של 1,500 ₪ המהווה השבה של חלק מהתשלום ששילמו התובעים למומחה מטעם בית המשפט. הבאתי בחשבון לעניין זה את העובדה כי המומחה מטעם בית המשפט לא קיבל את כל טענותיהם של התובעים.

ג. המחצית הראשונה של האגרה ששולמה בסך של 379 ₪ והמחצית השנייה של האגרה לאחר שישלמוה התובעים.

ד. שכר טרחת ב"כ התובעים בסך כולל של 2,500 ₪. הבאתי בחשבון לעניין זה את היקפה המצומצם של התובענה ואת היעדר הראיות ביחס לסכום ששולם לב"כ התובעים.

1. אני מחייב את התובעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת 1 סך כולל של 1,500 ₪ כאמור בס' 21 לפסק הדין.
2. הסכום האמור בס' 24 לפסק הדין ניתן לקיזוז מהסכומים האמורים בס' 23 לפסק הדין.
3. הסכום הסופי לאחר הקיזוז ישולם לידי ב"כ התובעים עד ליום 01.09.2018, בכפוף לתשלום המחצית השנייה של האגרה, ובמידה ולא ישולם במועד זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
4. התובעים ידאגו לתשלום המחצית השנייה של האגרה ללא דיחוי.
5. התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ח, 29 יולי 2018, בהעדר הצדדים.