עניינה של התביעה שלפני בעתירת התובע לחייב את הנתבעת לשפותו בגין רכישת מסך ארגונומי מיוחד הנדרש לו, לטענתו, בשל נכותו, בסך של 5000 ₪.

עיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

התובע מבוטח של הנתבעת בפוליסת בריאות. המדובר בפוליסה שהושגה במסגרת הסכם בין הנתבעת לבין קולקטיב עובדי חברת מארוול.

התובע לקה בבריאותו, ואובחן גם כחולה במחלת מיאסטניה גרביס.

ביום 14.01.14, פנה התובע אל הנתבעת בבקשה לשיפוי בגין מסך ארגונומי שרכש על רקע מחלתו זו, אך בקשתו נדחתה משני טעמים – האחד, כי המחלה בעטיה נגרם הצורך במסך הארגונומי אינה מזכה בכיסוי ביטוחי, והשני, כי המסך אינו מהווה "אביזר רפואי", עפ"י תנאי הפוליסה.

התובע פנה אל הנתבעת בכתב, מספר פעמים, ובקשתו סורבה ועל כן עתר לביהמ"ש לחיוב הנתבעת בשיפוי הנדרש.

יוער, כי במסגרת כתב ההגנה והדיון שנערך בנוכחות הצדדים, זנחה הנתבעת את הטעם הראשון לסירובה לשפות את התובע ועל כן אדרש להלן לטענות הנתבעת הנוגעות לטעם השני בלבד.

טענות התובע:

לטענת התובע, עפ"י סעיף 4.2 לפוליסה, המסך נשוא כתב התביעה הינו "אביזר רפואי" , ועל כן הנתבעת מחויבת לפצות אותו, פיצוי חד פעמי, בסך 5000 ₪. וכך קובע הסעיף:

"אביזרים רפואיים

המבוטח יהיה זכאי להשתתפות המבטח עבור רכישת אביזרים רפואיים, עד לסך של 5000 ₪ לכל תקופת הביטוח. לעניין סעיף זה, "אביזר רפואי" – כל מכשיר או אביזר לשימוש חיצוני או פנימי, אשר נועד לאבחון, ניטור, הקלה, טיפול או מניעה של מחלה, פציעה או נכות, ככלי עזר לבעל מוגבלות פיזית או תחליף של איבר אנטומי..."

לטענת התובע, היות והמסך הינו אביזר אשר מקל עליו את עבודתו והמאחר וזה נדרש לו עקב נכותו (כפי שהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי), הרי שהוא נכנס במסגרת הגדרת "אביזר רפואי" בהתאם לתנאי הפוליסה.

לכתב התביעה צירף התובע את המסמכים הבאים:

אישור רופא משפחה מיום 06.10.13 ולפיו "בגלל מיאסטניה גרביס הפוגעת לו בעיניים וגורמת עייפות. מומלץ בזמן העבודה להשתמש בצג מחשב גדול על רזולוציה גבוהה להפחתת עייפות".

סיכום ביקור בבית חולים בילינסון, מיום 21.11.13, במסגרתו נקבע, בין היתר, בפרק "הערכה וסיכום": "מתקשה לשבת מול מחשב ולעבוד עקב החמרה בפטוזיס וטשטוש ראייה כשמאמץ את העיניים".

מסמך מאת יועצת ארגונומית, מיום 14.10.13, במסגרתו נכתב, כי "חלק ממחלתו של יוסי הינה "מיאסניה גרביס"..יוסי מתאר התעייפות מהירה מאד, עייפות שרירים ועייפות עפעפיים לאחר כ – 20 דקות...יוסי מאוד מעוניין לעבוד וחשוב לו ליצור בבית סביבת עבודה מותאמת לצרכיו, אשר תאפשר לו עבודה על המחשב מהבית". ובמסגרת פרק ההמלצות, נכתב "שימוש במסך גדול, בעל רזולוציה מעולה, מסוג EIZO".

בנוסף, צורף אבחון רפואי מאת המל"ל וקביעת אחוזי נכות, בגין המחלה, תחילה זמנית, בשיעור של 80% ולאחר מכן, צמיתה, בשיעור של 100%.

כן, צירף התובע לכתב התביעה, העתק חשבונית הרכישה של המסך, ע"ס 6,300 ₪.

לאחר הדיון שהתקיים במעמד הצדדים, הוגש ע"י התובע מכתב מאת ד"ר שמואל אפל, נוירולוג מומחה, בו נכתב, כהאי לישנא:

"לקראת סוף 2012 החל לסבול מתסמינים של עייפות במאמץ וצניחת עפעפיים במאמץ ובקריאה ממוכת. בינואר 2013, עבר בירור...ואובחן כסובל ממייסטניה גרוויס...סובל מעייפות לאחר מאמץ ומקושי בקריאה, בעיקר קריאה ועבודה מול מחשב המקבילה את תפקודו. לשם הקלה על קשיי הקריאה והארכת משך זמן עבודה מול מסך מחשב, בשל מחלתו, מומלץ שימוש במסך מחשב רחב עם רזולוציה גבוהה, מסך ללא ריצוד ותכונות נוספות המקלות על עייפות העיניים ומאפשר צפייה המאמצת פחות את שרירי עיניו ועבודה ארוכה יותר בטרם יחוש כפל ראייה או צניחת עפעפיים (פוטוזיס ודיפלופיה). המסך שהומלץ, של חברת EIZO, מאפשר שיפור משמעותי זה."

טענות הנתבעת:

במסגרת כתב ההגנה, טענה הנתבעת כי ההליך אינו מתאים להתברר במסגרת תביעה קטנה, אולם זנחה טענה זו במסגרת הדיון שנערך לפני.

כן, נטען כי התובע לא צירף חוות דעת רפואית התומכת בטענותיו.

טענתה העיקרית של הנתבעת היא, כי האביזר שנרכש אינו עונה להגדרת "אביזר רפואי" ולפיכך אינו מכוסה במסגרת הפוליסה. לעניין פרשנות הפוליסה, טענה הנתבעת, כי המדובר בפוליסה שהושגה בהסכם מול קולקטיב של עובדים, ולכן אין פערי כוחות בניסוח הפוליסה, כפי שניתן לטעון שיש במקרה "רגיל" של רכישת פוליסה ע"י מבוטח.

על כן, לטענת הנתבעת, אינה חבה מאומה לתובע ויש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובראיות, נחה דעתי כי דינה של התביעה להתקבל במלואה, ואלו נימוקיי:

כאמור, התובע עותר לחיוב הנתבעת מכוח הוראות סעיף 4.2 לפוליסה, בנוסחו, כפי שהוא לעיל, ונוכח טענות הנתבעת, מתעוררת שאלה פרשנית של הסעיף.

בנושא פרשנות פוליסת ביטוח, ראוי להפנות לפסק דינו של כב' שופט ביהמ"ש העליון, יורם דנציגר בע"א 453/11 מ.ש מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ:

"פוליסת ביטוח הינה בראש ובראשונה חוזה בין המבטח למבוטח, ולכן יש לפרשה באמצעות הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים, שעיקרם בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות... בהקשר זה נקבע ש"חזקה היא כי משמעותה הרגילה של הלשון שבה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכי הגשמת המוסכם ביניהם היא גם תכליתו של החוזה["כדברי השופט ת ' אור בע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 238 (1994) (...

לנוכח המאפיינים הייחודיים של פוליסת הביטוח – בשים לב לכך שמדובר בדרך כלל בהתקשרות חוזית בין צדדים שאינם שווים בכוחם, בחוזה אחיד במהותו, במוצר מופשט שצופה פני-עתיד שמונחיו ותניותיו אינם תמיד פשוטים להבנה לקורא מן השורה שנעדר הכשרה מקצועית – השתרשו במהלך השנים שני כללי פרשנות ספציפיים בנוגע לפוליסות ביטוח...

ראשית, נקבע כי ככלל יש לפרש את הפוליסה על פי המשמעות המילולית הרגילה, הפשוטה וההגיונית של מילותיה. פירוש זה צריך להיות מתקבל על הלב ועל הדעת, שווה לכל נפש ומתיישב עם צרכי חיי היום-יום, והכול מתוך הנחה שהצדדים להתקשרות ביקשו ליתן ביטוי לכוונותיהם האמיתיות במילים שבחרו בתהליך הניסוח.

...

שנית, נקבע כי במקרה של אי-בהירות או ספק בנוגע למשמעות הנכונה של הכתוב, יש לפרש את פוליסת הביטוח כנגד המנסח-המבטח...

יחד עם זאת, שני הכללים הללו, חשובים ומושרשים ככל שיהיו, אינם כללים החלטיים ואינם חזות הכול, ולצידם התפתחו חריגים:

ראשית, נקבע כי הכלל לפיו יש ליתן למילות הפוליסה את המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה משמש כנקודת מוצא טובה ונוחה להבנת משמעות הפוליסה, אך לא מדובר בכלל נטול חריגים. לפיכך, נקבע כי במקרה המתאים מותר וראוי לתת לכתב פירוש ליברלי וסביר, אפילו אם פירוש כזה עומד לכאורה בניגוד למילים המפורשות שנכתבו בכתב הפוליסה, וזאת על מנת להגיע למשמעות ההגיונית והאמיתית שאליה התכוונו הצדדים להתקשרות, כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה למסקנה שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב או כאשר הוכח בראיות ברורות שכוונת הצדדים לא הייתה למובן הרגיל והמקובל של הלשון שבה השתמשו...שנית, נקבע כי אין לאמץ "באופן עיוור" את כלל הפרשנות כנגד המנסח, במנותק ממכלול התניות בפוליסה, מהנסיבות ומהתכלית שביסוד כתב הפוליסה. לפיכך נקבע כי בית המשפט יפעיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח במקרים שבהם ניצבות לפניו שתי משמעויות סבירות באותה מידה מבחינה לשונית, אך לא במקרים שבהם אמנם ניצבות לפניו שתי משמעויות אפשריות מבחינה לשונית, אולם אחת מהן הינה המשמעות הרגילה והמקובלת ואילו המשמעות השנייה הינה שולית ויוצאת דופן".

בהתאם להלכה האמורה, בחנתי את לשונו של הסעיף הרלוונטי בפוליסה נשוא כתב התביעה ומצאתי כי משמעותה המילולית, הרגילה והפשוטה של המונח "אביזר רפואי", כפי שהוא מוגדר בסעיף מתיישבת עם פרשנותו של התובע. שכן, עפ"י המסמכים המקצועיים שהציג התובע עולה בבירור שהמסך נשוא כתב התביעה נדרש לו עקב נכותו, בעטיה של המחלה מיאסטניה גרביס ותופעותיה ועל מנת להקל עליו בפעילות יומיומית, בעבודה מול מחשב. לדידי, אין הדבר שונה מקביים או הליכון הנדרשים לאדם הסובל מנכות פיסית ברגליו, על מנת להקל עליו את ההליכה, ועל כן המדובר גם בפירוש הסביר ולמשמעות ההגיונית והאמיתית, אליה התכוונו הצדדים. זה המקום לציין, כי עפ"י סעיף 4.2.2 לפוליסה, הוחרגו אביזרים ספציפיים מתחולת הסעיף (למשל, עדשות מגע ומשקפיים), אולם אין כל החרגה הנוגעת לציוד כדוגמת מסך המחשב.

לטעמי, עלה בידי התובע להוכיח – במאזן ההסתברויות – כי מסך המחשב נשוא התביעה, נדרש לו בקשר סיבתי ישיר למחלתו ולנכותו וכי הוא נדרש לו לשם "הקלה" כקבוע בפוליסה, אף אם לא הוגשה על ידו "חוות דעת" כמשמעותה בפקודת הראיות. בנסיבות אלו, עובר הנטל אל כתפי הנתבעת, להוכיח כי אין המדובר ב"אביזר רפואי" עפ"י הפוליסה וכי פרשנותה הסבירה של לשון הפוליסה היא דווקא זו שלה. דא עקא, שטענת הנתבעת לפיה אין המסך מהווה "אביזר רפואי" נטענה באופן כוללני וסתום ולא הוצגו כל ראיות מטעמה כתימוכין לפרשנותה. טענה ולא פירשה.

אם כן, אף אם תתקבל טענת הנתבעת, כי אין המדובר בפוליסה "רגילה", כי היא אינה מגלמת פערי כוחות בין מבטח למבוטח וכי לפיכך אין מקום להידרש ל"כלל נגד המנסח", לא הוצג על ידה כל טעם ממנו ניתן יהיה להסיק ועל פיו לקבוע, כי פרשנותה שלה היא –היא "הרגילה והמקובלת" וכי פרשנות התובע היא "שולית ויוצאת דופן", כקביעתו של בית המשפט העליון.

סוף דבר:

מן הנימוקים המפורטים לעיל, אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, סך של 5000 ₪.

כמו כן, בשים לב לפניותיו המרובות של התובע עובר להגשת התביעה ולעובדה שלא אצה לו הדרך לפתחו של בית המשפט ונוכח ביטול הזמן המרובה שנגרם לו עקב כך, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע, בסך של 1,000 ₪.

זכות להגשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ו, 13 יוני 2016, בהעדר הצדדים.