29 מאי 2017

1. בפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 20.4.15 (להלן: "הוועדה").
2. המערער יליד שנת 1970, סובל ממחלת לב ויתר לחץ דם, בגינם הוענקה לו נכות רפואית זמנית משוקללת בשיעור 40% בגין התקופה שמיום 1.10.2014 ועד ליום 31.12.2014. החל מיום 1.1.15 לא נקבעה למערער נכות רפואית וכפועל יוצא לא נקבעה לו דרגת אי כושר.
3. המערער לא היה מיוצג בתחילת ההליך והוא הגיש הודעת ערעור לאקונית. עם קבלת הייצוג, הוגשו על ידי בא כוח המערער "סיכומי ונימוקי ערעור" ובהמשך "סיכומים בכתב", מהם עולה כי המערער מלין כנגד שלילת דרגת הכושר שנקבעה לו החל מיום 1.1.15.

הכרעה

1. לאחר שעיינתי בכל החומר המצוי בתיק בית הדין ובטענות הצדדים, לא מצאתי כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה.
2. בהתאם לסעיף 208 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995, תנאי לקביעת אי כושר להשתכר הוא שנקבעה למבוטח נכות רפואית. רק מי שעבר סף רפואי של 40% נכות בא בשעריה של ועדת נכות הקובעת את הנכות התפקודית, להבדיל מזו הרפואית^[1].
3. משלא נקבעה למערער נכות רפואית החל מיום 1.1.15 הרי שבדין נדחה ערעורו לקביעת דרגת אי כושר ממועד זה ואילך.
4. בנסיבות העניין, לא נפלה בהחלטת הוועדה טעות המצדיקה את התערבות בית הדין. לפיכך, הערעור נדחה.
5. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה, תוך 30 יום מיום המצאתו.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"ז, (29 מאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. דב"ע נב/99-118 צבי יאמין – המוסד, פד"ע כד 281. ↑