1. כללי

פסק-דין בערעור על החלטת בית-משפט השלום בירושלים מיום 18.2.16 (כב' השופטת לארי-בבלי), לפיו נתקבלה תביעת המשיב לנזקי רכוש שנגרמו למכוניתו בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה בכביש 443 ביום 27.4.2014.

2. פסק-הדין שניתן בבית-משפט קמא

א. עובדה מרכזית, עליה אין חולקין, היא, כי הגלגל השמאלי קדמי של המכונית בה נסע המערער 2, והשייכת למערערת 1, התפוצץ במהלך הנסיעה – סעיף 2 לפסק-הדין.

ב. מכאן ועד למסקנת בית-המשפט קמא לחובת המערערים, כבר היתה הדרך קצרה.

ג. לצד האמור נדונה שאלת אחריות המשיב לתאונה וזאת נוכח טענתם המרכזית של המערערים, אליה אשוב בהמשך, כי, למעשה, נסע המשיב בנתיב השמאלי של אותו כביש מהיר, מאחורי המערער 2, לא שמר מרחק, ונושא הוא, לפיכך, באחריות לתאונה. בין היתר, ביקשו המערערים בנקודה זו להתבסס גם על גרסת המשיב, ממנה השתמע שנסע הוא בנתיב הימני, בניגוד למה שניתן ללמוד, לדעת המערערים, מנסיבות קרות התאונה בזירה. בנקודה זאת פסק בית-המשפט את דברו בסעיף 4 ואביא את הדברים כלשונם: "התובע טוען שנסע בנתיב ימין ואילו הנתבע טוען שהתובע נסע בנתיב שמאל ופגע בו, בשאלה זו מצאתי להעדיף את גרסת התובע, שאם היה נוסע בנתיב שמאל הייתה הפגיעה ברכב הנתבע חזית אחור ולא פינתית. אין ספק שהפגיעה ברכב הנתבע הייתה בדופן ימין אחורית של רכבו". סוגיה זו מהווה, כאמור, את מוקד הדיון.

ד. ולבסוף פסק בית-המשפט את דברו בשאלת הנזק. הנזק הישיר נקבע על סך של 24,793 ₪, ולצִדו נפסקו סכומים נלווים כמקובל. שאלת הנזק לא נכללת בערעור.

3. עיקר טענות המערערים

במוקד הערעור מסקנת בית-משפט קמא, שלא אימץ את טענת המערערים לפיה נסע המשיב בנתיב השמאלי מאחורי המערער 2, ואם כך, ממילא, נמנע מדיון בשאלה האם נמנע המשיב משמירת מרחק מהמכונית בה נהג המערער 2, כאמור לפניו, לטענת המערערות. לשון אחר: על-פי הנטען, מתבקשת מחומר הראיות המסקנה, כי, למעשה, נסע המשיב מאחורי המערער 2, בנתיב השמאלי, אלא שלא שמר מרחק, ולפיכך, לאחר שהתפוצץ הצמיג ברכבו של המערער 2 ונקלעה המכונית הקדמית לבעיה, לא בלם המשיב במועד, ומכאן אחריותו לנזק. את הבסיס לטענה זו מוצאים המערערים, כדבריהם, למשל, בסעיף 12 לעיקרי הטיעון מטעמם, בעובדה שלאחר התאונה: "...רכב המערערים ורכב המשיב סיימו את אירוע התאונה כאשר שניהם מוצבים בסמוך לגדר ההפרדה בצִדו השמאלי של כביש 443..." (אין חולקין שגם בנקודת זמן זאת הייתה מכונית המשיב מאחורי מכונית המערער 2). חיזוק לטענתם מבקשים המערערים ללמוד גם מדברי המשיב בפרוטוקול, אמנם, בתשובה לשאלה מוגדרת שיש לעמוד על נסיבותיה, בה השיב, ביחס לשלב האימפקט, כי: "...אני דפקתי אותו" [עמוד 1, שורה 24 לפרוטוקול הדיון]. בד בבד נטען, למעשה, כחלק מן הטיעון האמור, שדברי המשיב בתחילת גרסתו שהיה בשלב הראשון בנתיב הימני [עמוד 1, שורה 19 לפרוטוקול] אינם אמינים ואינם מתיישבים עם תמונת המצב הסופית. ולמעשה, נתבקש בית-המשפט ללמוד מטיעון זה, שנועדה, מבחינת המשיב, גרסתו זו, להרחיקו מהתזה בה נוקטים המערערים, ולפיה, למעשה, פגע המשיב במערער 2 מאחור בשל כך שלא שמר מרחק. מופנה, אפוא, הערעור, בפרט כנגד קביעת בית-המשפט קמא בסעיף 4 לפסיקתו, בה העדיף בית-המשפט בנושא שבמוקד הדיון את גרסת המשיב, והדברים נכתבו שם במפורש.

4. דיון והכרעה

א. כפתיח להמשך אתן ביטוי לכך שבמוקד הערעור קביעה עובדתית של בית-המשפט השלום ששמע את העדים, התרשם ממהימנותם ומהתמונה הכוללת, ולא כלאחר יד נכון לערכאת הערעור להתערב בכגון דא [ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב (15.1.2004); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ (10.3.2009)]

ב. העובדה שהתפוצץ צמיג במכונית בה נהג המערער 2, אינה נתונה במחלוקת. אף אין חולקין, שיש קשר ברור בין אירוע זה לבין תאונת הדרכים, ואין בנמצא מי הסבור, שאין בין הדברים קשר, ואך במקרה, התרחשה התאונה שניות ספורות לאחר הפיצוץ בצמיג. הגם שלא נכתב הדבר במפורשות בפסק-הדין, נסיבות התאונה גובלות במסקנה לפיה, אירוע הצמיג הוא, מבחינת נסיבות התאונה, בחינת דבר המעיד על עצמו שקשה לחלוק עליו [סעיף 41 לפקודת הנזיקין].

ג. בהינתן שהגורם העיקרי לתאונה הוא הפיצוץ בצמיג, ויוטעם שזו מסקנת בית-משפט קמא, זו גם מסקנתי, ובכל הצניעות, זו תהא, להערכתי, המסקנה המתבקשת של כל מי שנסיבות התאונה יונחו לפתחו, הרי, לכל היותר על הפרק, ואם בכלל, השאלה של אשם תורם, היינו האם בדרך בה התנהג המשיב עובר לתאונה, באופן בו נהג, בנסיבות בהן נהג, היה כדי לתרום לנזק. אם וככל שהבנתי, נועד הערעור, מתחילה, להטיל את מלוא האחריות על המשיב, וזאת בשעה שאין כלל חולקין שמקור הפרשה בנזק ברכבו של המערער 2. על-פני פניה של הפרשה, דין טענה זו לדחייה, וייתכן שיימצא מי שיסבור שעצם המחשבה של בעל-דין שתקלה ברכבו שלו גרמה לתאונה, להטיל את מלוא האחריות על האחר, מוטב היה לה שלא תעלה על הדעת.

מן המקובץ עולה כי, כאמור, אם בכלל, ולכל היותר, במוקד ערעור זה הטענה שעל בית-משפט זה להתערב בממצאים עובדתיים של בית-משפט השלום, ששמע את הראיות, וכל זאת אך במישור הנוגע לשאלת הרשלנות התורמת. רק במקרים יוצאי דופן וחריגים במיוחד, יש לכך מקום.

ד. זאת ועוד. בסעיף 19 לעיקרי הטיעון, כתימוכין לטענה האמורה, צוין שנשאל המשיב אודות דבריו בחקירה במשטרה, שם ציין, כך נטען, שהמרחק ששמר מהרכב שלפניו עמד על עשרה מטרים. זאת בעוד שבישיבת ההוכחות עצמה לא זכר מה המרחק. דא עקא, ההודעה במשטרה כלל אינה בפניי. זאת, בין היתר, בשל כך, שהמערערים אף בחרו להימנע מהגשת תיק מוצגים מטעמם. די לעיין בדף הכותרת של עיקרי הטיעון שהגישו, בו, בסעיף 2, ציינו שיכיל תיק המוצגים מטעמם את כתבי בית הדין על נספחיהם ואת הפרוטוקול ופסק הדין. מוצגים נלווים, לא הוגשו. הראיה העיקרית לשמירת מרחק מינימלית מהרכב שהיה לפני המשיב, הוא, על-פי הנטען, רכבו של המערער 2, אף לא הוגשה.

ה. ומכאן לגרסת המשיב, ומתייחסים דבריי, למעשה, לכל השלבים הרלוונטיים החל באותה חקירה במשטרה שאינה בפניי ועד וכולל שלב ההוכחות. ייתכן, שניתן להבין לאחדות מתהיות המערערים ביחס לדבריו. לפחות את ההגיון בטענה שגרסת המשיב כי נהג בצד ימין, בשים לב למצב הסופי של הרכבים, נכון אני להבין. ואולם, כלל ועיקר: מדרך העולם, מי שנקלע לתאונת דרכים קשה, והייתה זו תאונת דרכים קשה, לא תמיד זוכר במדויק את כל שהתרחש בשניות שקדמו לה. בוודאי, ביחס לאירוע בו נסעו כל הרכבים הרלוונטיים במהירות רבה, ואך אשוב ואזכיר שהתרחשה התאונה בדרך בין-עירונית. לא כלאחר יד ניתן להסיק מדברים שאמרו מעורבים בתאונות דרכים בנסיבות כאמור מסקנות חד משמעיות, גם אם, אולי, נכללים בגרסאותיהם דברים שלא מתיישבים בכל תג ותג עם כל רכיב בתמונה הראייתית הכוללת. ייתכן, שיש מקום ליתר הקפדה עם דברי עדי ראיה אובייקטיבים ובלתי מעורבים. ואולם, בפרשתנו, אין כאלה. המשיב, שהיה בגרסתו כדי להעלות תמיהות לדעת המערערים, היה מהמעורבים בתאונת הדרכים. יש לקבוע שלא על בסיס דברים שנאמרו בנסיבות כאמור, ואפילו, אולי, נכללות בגרסתו תשובות שאינן מתיישבות לחלוטין, ראוי לערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת.

ו. ולבסוף, אשר לטענה בדבר המסקנות שניתן ללמוד ממצב הרכבים בנקודת הסיום: שני הרכבים, זה אחרי זה, ומצד שמאל. גם בנקודה זו נכון אני להבין להגיון טענת המערערים, אך, בד בבד, ראוי לנהוג בזהירות בכל הקשור להתערבות כלאחר יד במסקנות בית משפט קמא. בפרט ובפרט, באשר אין בפני דוח בוחן תנועה, היינו ראיה שניתן להעמידה בחזקתה שהיא אובייקטיבית ומקצועית. בנסיעה מהירה ותגובה מהירה של נהגים במצבי חירום, קיימים מספר תרחישים סבירים אפשריים, ומעל לכל צורך אזכיר את ההלכה, לפיה, גם אם ייתכן ששופטים אחרים ואולי אף הח"מ, היו מפרשים את הדברים מעט אחרת, אל לה, לערכאת הערעור, להתיישב על כסאו של בית משפט קמא ולערוך משפט חוזר: לא זו תפקידה: –

עסקינן בקביעה עובדתית מובהקת המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. גם אם הערכאה הדיונית לא שמעה ראיות, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, שכן בשיטתנו המשפטית תפקידה של ערכאת הערעור אינו 'שמיעה מחדש' (rehearing) של המשפט. הערעור אינו מיועד לפתיחת ההליך הדיוני מחדש. התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת ההכרעה בתיק, נקבעת בערכאה הראשונה.. קביעת משקלן של הראיות ודיותן הינה פררוגטיבה של הערכאה הדיונית [ע"א 1796/10 שרה כתבן נ' בנק ירושלים בע"מ (7.12.2011)]

וטעות ברורה על פני הפסק, אינני מזהה. וכל זאת, כאמור, בשאלה, שלטעמי, מקומה, לכל היותר בשאלת הרשלנות התורמת.

5. סוף דבר

בית-משפט קמא קבע את שקבע לאחר שהתרשם במישרין מעדויות הנהגים המעורבים. עיקר ממצאיו, לא רק סבירים, אלא אף מתבקשים: קשה לראות הכיצד אשקול בכלל להתערב במסקנה המתבקשת שהמכונית, שאחד מגלגליה התפוצץ בנסיעה מהירה בדרך בין-עירונית, היא זו שגרמה לתאונה. כאמור בפתיח לפסק-דין זה, הדבר, כמעט, מדבר בעדו, וייתכן שיהא מי שיסבור שעל המילה "כמעט" אף ניתן לוותר. ולכל היותר, כאמור, ניתן להבין לטענה בדבר רשלנות תורמת מצד המשיב בשל אי שמירת מרחק. ואולם, עצם העובדה שניתן להבין להגיונה של טענה זאת בנסיבות העניין, אין משמעה שעל הפרק טענה עובדתית ונסיבות קיצוניות ויוצאות דופן המצדיקות התערבות בה.

6. סוף דבר. דין הערעור לדחייה. הוצאות הערעור בסך 7,500 – על המערערים; יועבר הסכום מהפיקדון לידי ב"כ המשיב, והיתרה תוחזר למערערים.

ניתן היום, ד' אב תשע"ו, 8 אוגוסט 08 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.