1. בפניי בקשת רשות ערעור, שהוגשה על ידי מר איימן זהראן (להלן: "המבקש") על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט מאזן דאוד) בתיק עש"א 27332-12-14 מיום 26/05/15, במסגרתו דחה בית משפט קמא את ערעור המבקש כנגד בנק ערבי ישראלי בע"מ (להלן: "המשיב"), שהוגש לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק שיקים ללא כיסוי").

2. המבקש ניהל בעת הרלבנטית חשבון בנק אצל המשיב בסניף אעבלין (032) ועל פי טענת המבקש, לאחר שהתחלף מנהל הסניף השתנה יחס הבנק כלפיו והדבר התבטא בסירובו של הבנק למתן אשראי למבקש, כפי שנהג לעשות בשנים האחרונות.

בשל שינוי יחסו של הבנק ולאור העובדה, שהמבקש היה מעורב בפעילות עסקית ענפה, החליט המבקש לפתוח חשבון בנק בסניף אחר של המשיב בשפרעם וביקש לסגור את חשבון הבנק אצל המשיב.

המבקש טוען, כי בעקבות סגירת חשבון הבנק בסניף אעבלין, חזרו שיקים שנמשכו מהחשבון.

לאחר סירוב 5 שיקים נשלחה למבקש התראה ביום 06/01/15, ולאחר שלמרות ההתראה הגיעו שיקים שנמשכו מחשבון המבקש בלא שהייתה יתרה בחשבון, לא כובדו השיקים על ידי המשיב. כאשר הגיע מניין השיקים ל-10, וכמצוות החוק, נשלחה למבקש הודעה על הגבלת חשבונו.

3. המבקש הגיש ערעור על החלטת המשיב וטען, כי יש להחריג שיקים ממניין השיקים שסורבו, מאחר והשיקים חזרו בשל סגירת החשבון ולא מסיבה של היעדר כיסוי מספיק, וכן כי לא קיבל כל הודעה על סירוב השיקים ולא התקבלה בידו התראה, כמצוות תקנה 6(ב) לחוק שיקים ללא כיסוי.

4. בית משפט קמא דחה את ערעורו של המבקש וקבע, כי מהראיות שהובאו בפניו הוכח, כי המשיב אכן שלח התראה למבקש. לעמדת בית משפט קמא, הוראת סעיף 10(ב) לחוק שיקים ללא כיסוי מטילה חובה על המשיב למשלוח התראה ואין חובה שהיא תתקבל אצל המבקש.

על כן, משטענת המבקש הינה כללית ומשעולה מדפי החשבון של המבקש, כי ההתראה אכן נשלחה למבקש, לא ראה בית משפט קמא לקבל את טענת המבקש, בכל הנוגע להיעדר משלוח ההתראה.

בית משפט קמא דחה אף את טענת המבקש, לפיה השיקים סורבו מחמת סגירת חשבונו של המבקש ולא בגין היעדר כיסוי. בית משפט קמא ציין, כי החזרת שיק מסיבה של חשבון סגור מהווה סירוב לכל דבר, הגורם להגבלת חשבון הבנק. לעמדת בית משפט קמא, מוטלת על בעל החשבון, גם בנסיבות בהן פעל לסגירת החשבון, לדאוג ליתרה מספקת לשיק, שמועד פירעונו לאחר המועד בו נסגר החשבון. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי לא מוטלת על הבנק חובה לפרוע שיקים, שנמשכו מחשבון בנק ואשר תאריך פירעונם לאחר סגירת החשבון, אלא אם קיימת הסכמה אחרת בין הצדדים, והסכמה כזו לא הוכחה.

בית משפט קמא הוסיף וציין, כי טענת המבקש, לפיה ההגבלה גורמת לו נזק בלתי הפיך, אינה מהווה עילת ערעור על פי חוק שיקים ללא כיסוי וזו אף נטענה ללא פירוט, כך שגם טענה זו דינה להידחות.

5. המבקש מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא ובחר להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין.

במסגרת בקשת רשות הערעור חזר המבקש על הטענה, כי בעקבות סירוב הבנק לפרוע את השיקים, נקלע הוא למצב שחשבונו הוגבל בפעם השנייה בטווח של 3 שנים, ומכאן, שהמדובר בהגבלה חמורה, הגורמת לו נזקים חמורים ובלתי הפיכים.

המבקש טוען, כי בהכרעת בית משפט קמא נפלה טעות עובדתית, עת שבית משפט קמא קיבל את גרסת המשיב, לפיה חשבונו של המשיב נסגר ביום 31/12/14, שעה שבפועל, חשבונו של המשיב נסגר לטענתו עוד ביום 22/10/14.

המבקש צירף לנספחי בקשת רשות הערעור תדפיס חשבונו אצל המשיב, אשר לא הוצג על ידי מי מהצדדים בבית משפט קמא ואשר לטענתו, מבסס את גרסתו, לפיה הפעולה האחרונה שבוצעה בחשבונו הייתה ביום 22/10/14.

בנוסף, טוען המבקש, כי בית משפט קמא לא ניתח נכונה את מערכת היחסים שנוצרה בין המבקש והמשיב, כאשר המשיב נהג בו בצורה מחפירה והחליט באופן מפתיע לסרב שיקים, כפי שעולה מדפי הבנק שצירף ושעה שנוצר אצל המבקש יסוד סביר ואובייקטיבי להניח, כי המשיב מחויב לפרוע את השיקים, ולכן, יש לגרוע שיקים ממניין השיקים שסורבו.

המבקש טוען, כי 2 השיקים האחרונים סורבו עת שאולץ, בשל יחסו של המשיב אליו בסניף אעבלין, לעבור לסניף אחר ולסגור את חשבונו, וכי עולה שהמשיב נוהג בו בנקמנות, שכן סביר להניח, כי בנק, אשר פועל מתוך שיקולים כלכליים הנטולים שיקולים זרים ובלוא משוא פנים, היה מסכים לגריעת ולו אחד מהשיקים שסורבו, ולו לפנים משורת הדין, ואילו המשיב עמד על סירובו ומבקש למוטט את המבקש.

לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא, עת שציין, כי בדפי החשבון ניתן להיווכח בחיוב בגין משלוח התראה ביום 06/01/15. לטענת המבקש, אין המדובר במשלוח התראה בגין החזרת השיק החמישי, אלא התראה בגין חריגה מחשבון הבנק, שעה שיתרת החובה של המבקש באותו יום עמדה על סך של 60,789 ₪, כאשר מסגרת האשראי אשר הוקצתה למבקש עמדה אך על סך של 35,000 ₪. מכאן, טוען המבקש, כי התראה לא נשלחה למבקש ועל כן, דין ערעורו להתקבל.

זאת ועוד, המבקש טוען, כי המועד בו נקב בית משפט קמא למשלוח ההתראה הוא המועד לאחר החזרת השיק הראשון, ואילו הוראות תקנה 6(ב) לתקנות שיקים ללא כיסוי מחייבת משלוח התראה לאחר סירובם של 5 שיקים, דהיינו, ביום 16/04/14, ובכל מקרה, משהמדובר בהגבלה חמורה, היה על המשיב לשלוח למבקש שתי התראות.

המבקש מוסיף וטוען, כי שגה בית משפט קמא, עת שלא ראה בנזק המוסב למבקש מהגבלת חשבונו כשיקול רלבנטי לקבלת ערעורו. זאת ועוד המבקש טוען כי מעיון בדפי החשבון שהגיעו לידיו לאחרונה ולאחר הדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא עולה כי היה למבקש יסוד סביר להניח, כי השיקים שסורבו יכובדו על ידי המשיב.

לטעמו של המבקש, העובדה, שהמשיב כיבד שיקים לאורך תקופה ממושכת, חרף חריגה ממסגרת האשראי, מבססת את ההנחה, כי למבקש היה יסוד להאמין שהמשיב יפרע את השיקים שמשך מחשבונו וכי למבקש היה הסכם עם המשיב לפרוע את השיקים האמורים.

6. המשיב טוען, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המשיב פותח בציינו, כי לאור הוראת סעיף 10א(ג) לחוק שיקים ללא כיסוי, היה על המבקש להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא ולא בקשת רשות ערעור ודי בנימוק זה כדי לדחות את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש.

המשיב מציין, כי המבקש טוען במסגרת הבקשה שהוגשה על ידו לבית משפט קמא שתי טענות; שהשיקים הוחזרו מסיבה א.כ.מ ולא מהסיבה שהחשבון נסגר וכי לא קיבל הודעה על סירוב השיקים ולא התקבלה התראה, כמצוות תקנה 6(ב) לחוק שיקים ללא כיסוי.

על רקע האמור, טוען המשיב, כי על בית משפט זה להתעלם מכל טענה, אשר לא נטענה על ידי המבקש בבית משפט קמא.

באשר לטענות המבקש בערעור, טוען המשיב, כי אין כל נפקות למועד סגירת החשבון וכי טענה זו לא הועלתה על ידי המבקש בפני בית משפט קמא.

לטענת המשיב, צדק בית משפט קמא, עת שקבע כממצא עובדתי, כי המשיב הוא שביקש לסגור את חשבון הבנק. פועל יוצא מסגירת החשבון, כי לא מוטלת חובה על המשיב לפרוע שיקים שנמשכו מהחשבון לאחר סגירתו והחזרת שיק מסיבה של חשבון סגור מהווה סירוב לכל דבר, לרבות סירוב הנופל בגדר הסירובים הגורמים להגבלת חשבון.

עוד מציין המשיב, כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי לא נטען ולא הוכח בפניו, כי הייתה הסכמה מצד המשיב לפרוע את השיקים שנמשכו על ידי המבקש.

המשיב מוסיף ומציין, כי אין כל קשר בין אי כיבוד השיקים והבאתם במניין השיקים שסורבו ובין טענתו הכללית והסתומה של המבקש, בדבר שינוי היחס כלפיו בסניף המשיב. המשיב מצביע על כך, שהאמור בתצהיר המבקש מעלה, כי המבקש סבל מקשיים כלכליים, בעטיים חוללו השיקים בציון הודעת א.כ.מ. מכאן טוען המשיב, כי למבקש אין אלא להלין על עצמו ואין כל בסיס לערעורו.

המשיב מוסיף וטוען, כי קביעות בית משפט קמא, לעניין משלוח הודעת התראה, מעוגנות בדין ובעובדות, שעה שהודעת התראה נשלחה למבקש ביום 06/01/14 לאחר חילולם של 5 שיקים ואין בסיס לטענות המבקש בהקשר זה, מה גם שדי במשלוח הודעת ההתראה ולא מוטלת על המשיב החובה למסור את ההודעה למבקש.

לבסוף, נטען על ידי המשיב, כי גרימת נזק בגין הגבלת חשבון אינה נמנית עם עילות הערעור הקבועות בחוק שיקים ללא כיסוי ואף מטעם זה יש לדחות את בקשת המבקש למתן רשות ערעור.

7. המבקש בחר, כאמור, להשיג על פסק דינו של בית משפט קמא על דרך הגשת בקשת רשות ערעור.

סעיף 10א(ג) לחוק שיקים ללא כיסוי קובע כדלקמן:

"הוגש ערעור על החלטת בית משפט השלום שניתנה על פי סעיפים 10 או 10א, רשאי בית משפט שלערעור, אם ראה זאת לנכון, לקבוע כי הוראת פסקה (1) לסעיף קטן (א) לא תחול, או כי על אף האמור בפסקה (2) לסעיף קטן (א), תובא התקופה שבה עמד הצו בתקפו, כולה או מקצתה, בחשבון תקופת ההגבלה".

מן האמור נובע, אפוא, שהיה על המבקש להגיש ערעור על הכרעת בית משפט קמא, כאשר המותב המוסמך לדון בערעור על פסק דין של בית משפט השלום לפי חוק שיקים ללא כיסוי הוא מותב של שלושה. פועל יוצא מן האמור, כי המבקש היה אף נדרש לשלם את האגרה ולהפקיד את העירבון בסכום משמעותי, כמקובל, בגין הגשת הערעור.

למעשה, די היה בנימוק זה, על מנת להורות על דחיית בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש. ואולם, אף לגופו של עניין וכפי שיובהר להלן, לא נפלה טעות ו/או שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא.

8. ממקרא פסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי בית משפט קמא הכריע, ובצדק, בכל הטענות של המבקש, שהועלו על ידו בבקשה ובתשובה, ובדין וכמצוות תקנה 14 לתקנות שיקים ללא כיסוי, לא התייחס לנימוק או לראייה שלא הוזכרו בבקשה או בכתב התשובה שהוגש על ידי המשיב.

9. אף בית משפט של ערעור לא ידון בטענות, אשר לא נזכרו בבקשת המבקש בפני בית משפט קמא, ומובן שטענות המבקש, לפיהן היה למבקש יסוד סביר להניח, כי השיקים שסורבו ייפרעו, טענה אשר לא נטענה על ידי המבקש בפני בית משפט קמא כלל, כעולה גם מהאמור בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, אינן יכולות לידון כעת ולראשונה על ידי בית משפט זה. זאת ועוד, לא הייתה גם מניעה, לו סבר המבקש בזמן אמת, כי היה לו יסוד סביר להניח כי השיקים שסורבו ייפרעו או כי היה לו הסכם עם המשיב, שחרף חריגה ממסגרת האשראי ייפרעו שיקים שנמשכו מחשבונו, כי היה מעלה טענה זו בפני בית משפט קמא, גם אם לא עמד לרשותו בזמן אמת, כנטען, תדפיס חשבון הבנק שנוהל אצל המשיב.

10. זאת ועוד, גם אם איפשר המשיב פירעון שיקים למרות חריגה ממסגרת האשראי, כנטען על ידי המבקש, אין בדבר כדי להעיד על כך, כי הדבר יימשך לצמיתות. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט יצחק עמית, אשר התייחס לסוגיה זו במאמר "חוק שיקים ללא כיסוי", התשמ"א-1981, הפרקליט מד, 455, בציינו כדלקמן:

"העובדה, שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח, שהיתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם כאשר יש חריגה ממסגרת האשראי. כל הסכמה ונסיבותיה, על רקע הבטחונות של הלקוח בכל עת ועת, כשאת הסיכון נוטל הבנק. מקום, שבו חורג הלקוח ממסגרת האשראי המוסכמת, ניתן לומר, כי לא בזכות עסקינן, אלא בציפייה מסחרית, אשר לכלל זכות לא הגיעה, ואין ניצבת מולה חובה של הבנק".

כן ראוי להפנות בשינויים המחייבים, גם דברים שנקבעו בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2), 673, שם נפסק כדלקמן:

"דווקא אותה זכות לבנק להכריע לגבי כל משיכת יתר אם לכבדה אם לאו, מחייבת את המסקנה, שאישור משיכות יתר מסוימות, אפילו כל משיכות יתר, אין בהן לגרוע מזכות הבנק שלא להסכים למתן אשראי על-פי משיכת יתר פלונית".

11. פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על קביעות עובדתיות, המבוססות על הראיות שהוגשו. נימוקי המבקש לבקשת רשות הערעור מופנים כנגד אותן קביעות. בית משפט קמא התרשם, על סמך המסמכים שהוגשו בפניו, כי אין יסוד לטענת המבקש, כי המשיב לא שלח למבקש הודעת התראה לאחר שהוחזרו 5 שיקים בשל א.כ.מ, ואין בטענות המבקש, כפי שהועלו בבקשת רשות הערעור, כדי לערער את קביעותיו העובדתיות המבוססות של בית משפט קמא בפסק דינו.

12. כלל ידוע הוא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות העובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר הייתה לה האפשרות להתרשם במישרין מהראיות שהובאו בפניה, שלא בנסיבות חריגות (ראה: ע"א 8320/09 אלי אלחדד נ' מרדכי שמיר (29/03/2011)), ולא מצאתי, כי המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים חריגים, המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור.

13. אוסיף ואציין, כי הטענות שאותן מעלה המבקש, באשר למועד סגירת חשבונו של המבקש בסניף המשיב באעבלין, אין להן כל נפקות למחלוקת שבין הצדדים וסוגיה זו כלל לא נדונה בפני בית משפט קמא.

יתר על כן, עיון ברשימת השיקים אשר סורבו, אשר צורפה לתשובת המשיב בפני בית משפט קמא, מעלה, כי השיקים אשר סורבו הינם בין ה-03/01/14 עד ה-14/01/14 (8 שיקים) ו-2 שיקים ביום 30/10/14 וביום 03/12/14, ומכאן, שלא ברורה כלל טענת המבקש אודות מועד סגירת החשבון.

14. זאת ועוד, סבורני, כי צדק בית משפט קמא אף בקובעו, כי עת שהמבקש ביקש לסגור את חשבון הבנק ולא הותיר בחשבון יתרה המאפשרת כיבוד השיקים שנמשכו מן החשבון, לא הייתה למשיב חובה לפרוע שיקים אלה, לא כל שכן, בהיעדר ראיה או טענה, בדבר הסכמה מוקדמת בין המבקש והמשיב לפירעון שיקים לאחר סגירת החשבון. מכאן, בצדק קבע בית משפט קמא, כי שיקים שהוחזרו בשל חשבון סגור כמותם כשיקים שהוחזרו בהיעדר יתרה מספקת בחשבון ואלה באים בגדר הסירובים הגורמים להגבלת חשבונו של המבקש.

15. בנוסף, סבורה אני, כי צדק בית משפט קמא בציינו, כי גרימת נזקים כתוצאה מהגבלת חשבון אינה נמנית על העילות שבחוק שיקים ללא כיסוי ומטבע הדברים, שאין בה כדי להוות נימוק ערעור על החלטת המשיב, שלא לפרוע שיקים שנמשכו מחשבון המבקש בהיעדר יתרה ולאחר סגירת חשבונו של המבקש בסניף המשיב ו/או על הגבלת חשבונו של המשיב.

16. לפני סיום אציין, כי לא ניתן אף להשלים עם התנהלותו של המבקש, אשר בלא קבלת רשות צירף לנספחי בקשת רשות הערעור מסמכים אשר לא הוצגו בפני בית משפט קמא (נספח ה' לבקשה) ולא ראה לנכון, לכל הפחות, להגיש בקשה לצירוף ראייה במסגרת הערעור.

17. לבסוף, לא ניתן גם לקבל את דרך הילוכו של המבקש, הטוען להתנהלות נקמנית מצד המשיב, עת שלא הסכים לבקשת המשיב להחריג לפנים משורת הדין ולו שיק אחד ממניין השיקים המסורבים ועמד על מתן הודעה על הגבלת חשבונו של המשיב.

צודק המבקש, כי המשיב הינו מוסד בנקאי ומסחרי. ואולם, לצד האמור, הוראות חוק שיקים ללא כיסוי מטילות על המשיב, כמוסד ציבורי חובות והוראות, אשר עליו לפעול על פיהן, ולא ניתן להעלות על הדעת, כי המשיב, על רקע שיקולים מסחריים, כנטען על ידי המבקש, לא ימלא אחר הוראות החוק, כמו גם אחר הוראות בנק ישראל, ככתבן וכלשונן.

18. בהינתן כל האמור, לא מצאתי כל עילה, המצדיקה רשות ערעור. משכך, אני מורה על דחיית הבקשה. פועל יוצא מן האמור, כי מתייתר הצורך במתן החלטה בבקשת המבקש לעיכוב ביצוע המגבלה שהוטלה על חשבונו.

19. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 2,000 ₪.

20. הגזברות תעביר מתוך הפיקדון שהופקד סך של 2,000 ₪ לב"כ המשיב, עבור המשיב, בגין הוצאות הבקשה. היתרה, ככל שתיוותר, תוחזר לב"כ המבקש, עבור המבקש.

21. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ה, 27 יולי 2015, בהעדר הצדדים.