11 פברואר 2019

1. בפניי תביעת התובעים נגד חברת יוסי אברהמי עבודות הנדסה אזרחית בע"מ (להלן– הנתבעת או חברת יוסי אברהמי), חברת אדי.י.ס. בנייה בע"מ (להלן – חברת אדי) וחברת אפיק שירותי בנייה וניהול בע"מ (להלן- חברת אפיק), לתשלום זכויות הנובעות מיחסי עבודה וניתוקם.

הצדדים ועיקרי ההליך:

1. שלושת התובעים הם אזרחי אריתראה. הנתבע 3 שב במהלך בירור ההליך לארץ מוצאו, ועל כן, ביום 13.7.2015 נגבתה ממנו עדות מוקדמת.
2. הנתבעת היא חברה יזמית בתחום הבניה, אשר יזמה את פרויקט "אגמים" בעיר נתניה (ראו סעיף 24 לסיכומי הנתבעת 1) והנתבעת 2, חברת אדי, פעלה כקבלן משנה בפרויקט "אגמים" לתקופה קצרה בת מספר חודשים. לאחר שמיעת עדותו של התובע 2 ביום 2.11.2017, ומשהתברר כי התובעים לא עסקו בתחום בו עסקה הנתבעת 2 באתר, נדחתה נגדה התביעה בהסכמה.
3. הנתבעת 3, חברה למתן שירותי בנייה וניהול, הודתה במסגרת כתב הגנתה כי העסיקה את התובעים, אולם לתקופה בת 16.5 חודשים בלבד (סעיפים 24 ו-29 לכתב ההגנה). יחד עם זאת, כנגד הנתבעת 3 ניתן צו פירוק, ועל כן בהחלטתי מיום 15.2.2016 ההליכים נגדה עוכבו.
4. בתיק שבכותרת התקיימו 4 דיוני הוכחות. מטעם התובעים העידו התובע 2 והתובע 3 (אשר כאמור עדותו נגבתה במסגרת הליך של עדות מוקדמת). כמו כן ביקשו התובעים לזמן את ה"ה גדעון ודרור אברהמי, אשר העידו בחקירה ראשית ונגדית; מטעם הנתבעת 1 העיד מר נוי אורלינסקי. זה המקום לציין כי נציגת הנתבעת 2, גב' סוזן ליאנג, לא נחקרה על תצהירה וזאת לאור דחיית התביעה נגד הנתבעת 2 לאחר עדותו של התובע 2. עוד יצוין, כי לא הוגש תצהיר מטעם התובע 1 והוא גם לא התייצב לדיוני ההוכחות, וזאת מבלי שניתן לכך טעם. דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו מסיכומי התובעים עולה כי הם עומדים על רכיבי התביעה גם ביחס לתובע 1.

טענות התובעים בתמצית

1. התובעים טענו כי הועסקו בשני פרויקטים שהנתבעת 1 ניהלה ויזמה: האחד - פרויקט "אגמים" בעיר נתניה; והשני - פרויקט בעיר הרצליה, וזאת במשך 25 חודשים, החל מחודש ינואר 2011 ועד לחודש פברואר 2013.
2. הנתבעות 2-3 הן קבלניות משנה, ולטענת התובעים הנתבעת 3 שילמה את שכרם וביטחה אותם בביטוח רפואי.
3. לטענת התובעים, הנתבעת 1 הודתה שהיא יזמית הפרויקט "אגמים". כמו כן, הגורמים המפקחים על התובעים, שעימם עמדו התובעים בקשר בכל תקופת העסקתם, הם ה"ה גדעון אברהמי ודרור אברהמי, שהם עובדי הנתבעת 1. ודוק, התובעים הבהירו והדגישו כי הם אינם מכירים איש מלבד ה"ה גדעון ודרור אברהמי, ואינם מכירים את הנתבעות 2-3. לטענת התובעים מר גדעון אברהמי הוא זה שקיבל אותם לעבודה, קבע את שכרם, פיקח על שעות עבודתו וכו'; הלה אף הודה במסגרת חקירתו כי היה לו משרד בשטח הפרויקט. כמו כן, מר דרור אברהמי, שהוא בנו של מר גדעון אברהמי, הוא זה ששילם לתובעים את שכרם במזומן, והוא הודה במסגרת חקירתו כי היה מנהל העבודה בפרויקט "אגמים".
4. הנתבעת 1 הכחישה כי מר גדעון ודרור אברהמי מועסקים על ידה. יחד עם זאת, מדוח חקירה שערך חוקר פרטי עבור התובעים עלה כי מר גדעון אברהמי הוא אחיו של מר יוסי אברהמי, הבעלים של הנתבעת 1. כפועל יוצא, מר דרור אברהמי הוא אחיינו של אחד מבעלי הנתבעת 1 ועל כן, טען, יש לחייב את הנתבעת 1 שכן היא המעסיקה של התובעים (בהתאם למבחן המעורב), או למצער, מעסיקה במשותף או מי שהזמינה את השירות. מכאן, שבהתאם להוראות החוק לגברת אכיפה, התשע"ב-2012 (להלן- החוק להגברת אכיפה), מקום בו היא לא פיקחה כנדרש על תנאי העסקת התובעים, יש לחייב אותה בתשלום זכויותיהם.
5. בעניין אי הפיקוח טוענים התובעים כי הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהנתבעת 1 לא הגישה הסכם התקשרות עם קבלני המשנה, על מנת לוודא כי לא מדובר בחוזה הפסד; כמו כן לא הוגשו דוחות בודקי שכר תקופתיים, כנדרש בחוק להגברת אכיפה.
6. בנוסף, טוענים התובעים בעניין זה כי בהתאם לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996, ממילא בתום 9 חודשים הפכו התובעים לעובדי הנתבעת 1.
7. באשר למשך ההעסקה, טענו התובעים, כי הועסקו בפרויקט במשך 25 חודשים. לראיה, הגישו דוחות איכון השייכים לטלפון של התובע 2, המעידים כי הם אכן שהו באתר במועדים הרלוונטיים. עוד הוסיפו, כי מקום בו לא הוגשה הודעה על תנאי העסקה, הרי שהנטל להוכחת משך ההעסקה עובר לכתפי הנתבעות.
8. לטענת התובעים, במשך כל תקופת העסקתם שולם להם שכר ב"שחור" ולא הונפקו להם תלושי שכר, זאת בניגוד להוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. עוד הוסיפו, כי הנתבעת לא מסרה להם הודעה על תנאי העסקה ואף לא הוסברו להם תנאי העסקתם או זהות מעסיקתם.
9. לטענת התובעים, השכר שולם להם באופן שעתי. בתחילה, עמד על 23 ₪ לשעה, ואילו בתום חצי שנת עבודה, הועלה ל-25 ₪. עוד נטען כי מקום בו אין חולק כי הנתבעת 1 עוסקת בתחום הבנייה והיות והתובעים עסקו בבנייה, הרי שחל על יחסי הצדדים צו ההרחבה בענף הבניה (להלן – צו ההרחבה). על כן, היה על הנתבעים לשלם שכר שעתי בגובה 27 ₪ לשעה, כקבוע בצו ההרחבה.
10. לטענת התובעים שכרם שולם כמכפלה של שעות העבודה בשכר השעתי, מבלי ששולמו להם שעות נוספות; הם הועסקו מדי יום שעות נוספות רבות, בין הימים א' עד ה' עבדו בין השעות 06:30-18:30 ובימי שישי החל מ-06:30 ועד 15:00. לעיתים נדרשו לעבוד שעות ארוכות יותר. לתמיכה בטענתם זו הפנו התובעים אל דוחות האיכון של התובע 2, מהם עולה כי עבדו שעות נוספות רבות.
11. התובעים הוסיפו, כי פרט לשכר עבודה, לא שולמו להם כלל זכויות סוציאליות מכוח חוקי המגן וצו ההרחבה; הם פוטרו על ידי מר גדעון אברהמי, מנהלם מטעם הנתבעת 1, ללא שימוע כאשר הלה הודיע להם בתום יום עבודה מסוים שלא לחזור למחרת, כי אין יותר עבודה עבורם. לתמיכה בטענתם הפנו התובעים לעדותם של שמעון ודרור אברהמי, במסגרתה אישרו כי הפרויקט הסתיים בסביבות חודש אפריל 2014. בנוסף לאי עריכת שימוע, לא שולמו להם גם דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.
12. לאור כל האמור לעיל, דרשו התובעים פיצוי בגין הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, דמי הבראה, דמי חגים, חופשה שנתית, פיצוי בגין אי ,מתן תלושי שכר, חלף הפרשות לפנסיה, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, ביגוד, דמי נסיעה, עדכוני שכר והפרשי שעות נוספות.

טענות הנתבעת 1 בתמצית

1. לטענת הנתבעת 1 יש לדחות את טענות התובעים, שכן היא מעולם לא העסיקה אותם במישרין או בעקיפין ואף לא כמזמינת שירות; היא אינה מכירה אותם, לא שילמה את שכרם לא פיקחה עליהם, לא הפעילה את האתר בו עבדו לכאורה ולא הציבה באתר זה אנשי קשר מטעמה.
2. יתרה מזאת, אין ולא היה לה כל פרויקט בנייה בהרצליה, ואילו בפרויקט הבנייה "אגמים" בנתניה, היא שימשה כיזמית בלבד, ללא כל קשר לביצוע הבנייה. הביצוע הופקד בידי "קבלן מפתח". יתרה מזאת, התובעים ניהלו הליך קודם כנגדה בגין אותן עילות, אז נמחקה התביעה בהמלצת בית הדין ובהסכמת הצדדים, אל שהתובעים לא ציינו את דבר קיומו של ההליך הקודם, והדבר אומר דרשני.
3. לטענת הנתבעת המעסיקה של התובעים היא הנתבעת 3, אשר הצהירה על כך מפורשות זאת בד בבד עם הצהרתה כי היא אינה חברת כוח אדם אלא חברת בנייה. תלושי השכר שהוגשו בהליך הונפקו על ידי הנתבעת 3. ודוק, בין הנתבעת 1 לנתבעת 3 לא התקיימו כל יחסים ולא נחתם ביניהם כל הסכם. עוד טוענת הנתבעת 1 כי החוק להגברת אכיפה נכנס לתוקף 6 חודשים מיום 19.12.2011 ואילו התובעים, כך לטענתם, החלו את העבודה בחודש 10/2010.
4. לטענת הנתבעת 1 התובעים טענו כי פיקח עליהם מר גדעון אברהמי ושילם את השכר מר דרור אברהמי; דא עקא, שניהם אינם עובדיה. כך, אין בעובדת היותם קרובי משפחתו של מר יוסי אברהמי, בעלי הנתבעת 1, על מנת ליצור חבות משפטית כלשהי. יתרה מזאת ה"ה דרור וגדעון אברהמי העידו כי כלל אינם מכירים את התובעים.
5. התובעים טענו כי יחד עימם הועסק מר דפאלה, אשר חילק להם הוראות והיה כפוף למר גדעון אברהמי. הנתבעת טענה בהקשר זה, כי התובעים לא זימנו את העד האמור אשר ביכולתו לשפוך אור על המחלוקת, ויש לזקוף זאת לחובתם.
6. לעניין משך תקופת ההעסקה, טענה הנתבעת 2, כי מקום בו התובעים טענו כי עבדו גם בפרויקט בהרצליה, טענה שממנה חזרו בסיכומיהם, ובשים לב כי התובעים לא הפרידו את תקופת העבודה ביחס לכל פרויקט, יש לדחות את טענתם בקשר למשך ההעסקה. באשר להיקף שעות העבודה, התובעים טענו כי ערכו רישום שעות, אולם רישום כאמור לא הוגש.
7. לאור כל האמור לעיל יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות בהיקף ניכר.

דיון והכרעה

1. הילוכו של פסק הדין יהיה כדלקמן: ראשית, אדון בהתייחסות לתובע 1. לאחר מכן אפנה לקביעת המערכת התחיקתית החלה על יחסי הצדדים וזיהוי המעסיק. בהתאם לקביעות דנן, וככל שאמצא כי הנתבעת 1 אכן העסיקה את התובעים ישירות או במתכונת העסקה מורכבת, אדון בזכאותם להפרשי תשלום שכר וזכויות סוציאליות.

תביעת התובע 1

1. כפי שפורט לעיל, התובע 1 לא התייצב לדיוני ההוכחות ולא הגיש תצהיר מטעמו. יובהר כי הנ"ל מיוצג על ידי ב"כ התובעים 2-3, אשר העידו בפני בית הדין ונחקרו על תצהיריהם (התובעים אף ביקשו להעיד את התובע 3 בעדות מוקדמת מפאת עזיבתו את הארץ). הואיל ומדובר במסכת עובדתית וראייתית נפרדת ביחס לכל עובד וביחס לזכויותיו הספציפיות, לא ניתן להסתמך מתצהירו של האחד לעניינו של השני.
2. על כן, מקום בו התובע 1 לא הגיש תצהיר מטעמו כתמיכה בעובדות המקימות לו את עילות התביעה ולא העמיד כל גרסה עובדתית ולא הוכיח את תביעתו, דין תביעתו להידחות.
3. עוד ייאמר כי סעיף 49(ב)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, בעל דין שלא התייצב לדיון רשאי בית הדין למחוק או לדחות את התביעה. במצב הדברים האמור, מקום בו לא ניתן כל טעם לאי הגשת התצהיר בעוד שהתובע 1 מיוצג, ובשים לב כי מדובר בתובענה שנייה שמוגשת בנושא, מצאתי לנכון לדחות את התביעה של התובע 1. על כן, בכל מקום להלן בו ייעשה שימוש במונח "תובעים", הכוונה היא לתובעים 2-3 בלבד.

לשאלת זהות המעסיק

1. מקום בו מוגשת תביעה נגד מספר מעסיקים פוטנציאליים, עולה שאלת זהות המעסיק. ודוק, השאלה דנן עולה תדיר בהקשר של עובדי בנייה, המועסקים בתבניות העסקה מורכבות בהן מעורבים מספר גורמים.
2. פסק הדין המנחה בסוגיה הוא דב"ע נב/3-142 אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כ"ד (1) 535 (1992) שבו קבע בית הדין הארצי את מבחני עזר לצורך איתור המעסיק במסגרת יחסי עבודה מורכבים וכן קבע חזקה, שבוטלה בפסיקה מאוחרת יותר, לפיה המשתמש הוא המעסיק אלא אם יוכח אחרת (לא נקבעה חזקה הפוכה). יחד עם זאת, משיקולי מדיניות משפטית, ובכדי למנוע מצב בו עובד שאינו מקבל את מלוא זכויותיו יימצא עצמו מול שוקת שבורה, הן הפסיקה והן החקיקה הכירו במצבים מסוימים בהם חרף העובדה שישנה העסקה משולשת, יראו גם את המשתמש או מזמין השירות כאחראי נוסף לזכויות העובד, וזאת בנוסף למעסיק הישיר. וראו לעניין זה דברי בית הדין הארצי בע"א 1218/02 XUE BIN נגד א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע ל"ח 650, שם נפסק: "על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו על-ידי חברת כוח-אדם, קבלן משנה או מעסיק במשותף. כך, על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבנייה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם."
3. כללו של דבר: זהות המעסיק תיקבע על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם גוף שלישי (בין אם קבלן שירותים או קבלן כוח אדם) לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה המתקיימים בין העובד לבין המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2011 חוקק החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן – החוק להגברת האכיפה), במסגרתו נקבע כי בהתקיים תנאים מסוימים יישא מזמין העבודה באחריות אזרחית כלפי העובד קבלן המועסק אצלו, זאת גם במקרים של מיקור חוץ אותנטי.
4. הווה אומר, כי גם במקרים בהם מדובר בהתקשרות לגיטימית ואותנטית עם קבלן כוח אדם, הרי שמקום בו מזמין השירות לא יעמוד בכללים הקבועים בחוק להגברת אכיפה, יראו בו כאחראי לחובות הקבלן כלפי העובד.

ומן הכלל אל הפרט

1. במקרה דנן, לא זו בלבד שהנתבעת 1 טוענת כי היא אינה המעסיק הישיר של התובעים, אלא שהיא כופרת בעצם קיומם של יחסי עבודה משולשים, וטוענת כי לא התקשרה כלל עם החברה שהעסיקה את התובעים. עוד טוענת הנתבעת כי שתי דמויות המפתח שציינו התובעים כמי שעמדו איתם בקשר מטעם הנתבעת 1, כלל אינם עובדיה.
2. חרף טענת הנתבעת כאמור, לאחר בחינת מכלול הראיות ועדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים אכן עבדו בשטח האתר "אגמים" וכי הנתבעת 1 הייתה אחראית על האתר דנן; וזאת על בסיס הראיות הבאות:
3. הנתבעת 3, המצויה בהליכי פירוק, הודתה בכתב הגנתה כי היא חברה למתן שירותי בנייה וניהול, וכי היא העסיקה את התובעים (סעיפים 24 ו-29 לכתב ההגנה). כמו כן, מעיון בתלושי השכר שהוגשו עולה כי אלה הונפקו על ידי הנתבעת 3 לתובע 2 עבור חודשים 11/2011-7/2012, מה שמחזק את הטענה כי אכן הנתבעת 3 היא המעסיקה הישירה. יחד עם זאת, לא ברור מכתב ההגנה באיזה אתר עבדו התובעים בשירות הנתבעת 1. המקום היחיד בו ישנה התייחסות למקום ביצוע העבודות הוא בסעיף 186 לכתב הגנה של הנתבעת 3, שם ציינה האחרונה כי התובע התגורר בנתניה בסמוך למקום עבודתו (כאשר כזכור פרויקט "אגמים" נמצא בנתניה); היות והנתבעת 3 נכנסה להליכי פירוק, ההליכים נגדה עוכבו ולא הוגשו תצהירים מטעמה, על כן לא ניתן היה להבהיר נקודה זו.
4. יחד עם זאת, על הקשר בין הנתבעת 1 והנתבעת 3 לבין לפרויקט "אגמים" ניתן ללמוד ממקורות אחרים, כדלקמן:
   1. אין חולק כי הנתבעת 1 היא היזמית של פרויקט "אגמים". בהתאם, המצהיר בשמה, מר נוי אורלינסקי, תיאר אותה בתצהירו כ"חברת בניה מקצועית ותיקה, היוזמת ומקימה פרויקטים לבניה ברחבי הארץ. הנתבעת 1 ציינה בסיכומיה כי "בעיר נתניה פרויקט ששמו "אגמים" – שימשה רק כיזמית הפרויקט – ללא כל קשר לביצוע." (סעיף 24 לסיכומי הנתבעת);
   2. התובעים ציינו כי מי שהעסיק אותם, שילם את שכרם ונתן להם הנחיות הם ה"ה גדעון ודרור אברהמי, אשר לטענת הנתבעת 1 כלל אינם מועסקים על ידה. ודוק, מכלל הראיות עולה כי השניים אכן קשורים קשר הדוק הן לאתר "אגמים" והן לנתבעת 1, הגם שאינם עובדיה. לאמור, מר דרור אברהמי, אחיינו של בעלי הנתבעת 1, פעל כקבלן מבצע באתר, וזאת באמצעות חברה שבבעלותו. לעניין זה די להפנות אל עדותו של נציג הנתבעת 1, מר נוי אורלינסקי, יועצה המשפטי של האחרונה –

"ש: מה תפקידו של דרור אברהמי ואביו בפרויקט?

ת: דרור ואביו הם קשורים, הם היו בתור קבלן מבצע." (עמוד 35 שורות 18-19 לפרוטוקול)

• 1. אם אין די באמור לעיל, הרי שמעדותו של מר דרור אברהמי עצמו עולה כי הוא, באמצעות חברה שבבעלותו, ביצע עבודות בפרויקט "אגמים" עבור היזמית שהיא הנתבעת 1 –

"ש: איך אתה קשור למר אברהמי?

ת: יוסי אברהמי בן אדם הוא אח של אבי.

ש: לחברת יוסי אברהמי מה הקשר?

ת: אני לא עבדתי שם ולא עובד שם. מעולם לא קיבלתי משכורת או שכר מחברת יוסי אברהמי. החברה שבבעלותי עבדה עבור יוסי בפרויקטים באילת ובנתניה ובתל אביב.

ש: גם בפרויקט המדובר?

ת: אני לא יודע מזה מדובר. שאתה אומר לי שמדובר על פרויקט אגמים בנתניה אני משיב שבצענו עבור יוסי אברהמי פרויקט באגמים נתניה." (עמוד 31 שורות 4-11 לפרוטוקול).

• 1. מעדותו של מר דרור אברהמי עולה כי הוא גם נכח באתר, עובדה המחזקת את טענת התובעים, אשר ציינו שהוא עמד איתם בקשר באתר. וראו לעניין זה את עדותו של מר אברהמי:

"ש: היה ל משרד באתר אגמים?

ת: המשרד שלי יושב בארד.

ש: היה ל משרד באגמים? איפה ישבת?

ת: בתחילה בקונטיינר ואחרי זה באחת הדירות שהיתה דירה לדוגמא כמקובל." (עמוד 31 שורות 20-23 לפרוטוקול).

• 1. לבסוף, מר דרור אברהמי, אשר החברה שבבעלותו עבדה באתר ופעלה כקבלן מבצע של הנתבעת 1, לא שלל קיומו של הקשר עם הנתבעת 3, אשר העסיקה את התובעים. ראו את עדותו של מר אברהמי:

"ש: אתה מכיר את חברת אפיק שירותי בניה?

ת: יכול להיות. אולי בתור קבלן משנה הוא עבד אצלי. אולי עבד קבלן...לא זוכר. זה נשמע מוכר. לא זוכר. צריך לבדוק בהנה"ח." (עמוד 32 שורות 12-13 לפרוטוקול).

• 1. גם מעדותו של מר גדעון אברהמי עולה כי הלה נכח באתר, דבר שמחזק את טענות הנתבעים כי קיבלו ממנו הנחיות. עוד יצוין, כי בניגוד למר דרור אברהמי, מר גדעון אברהמי היה נחרץ פחות לגבי היכרות אפשרית עם התובעים. וראו עדותו של מר גדעון אברהמי:

"ש: יש פרויקט אגמים בנתניה. מה הקשר שלך לפרויקט?

ת: הבן שלי ששמו דרור אברהמי הוא והאחים שלו, הילדים שלי, שותפים בחברה אשכול והם קבלנים. אני לא שותף שם.

ש: מה תפקידך בנתניה באגמים?

ת: אני בפנסיה נמצא כמה שנים טובות. ככה שהזמן שלי בידיי ואני יכול לעשות מה שאני רוצה. מדי פעם הייתי מבקר שם.

ש: ישבת שם במשרד?

ת: מדי פעם כשהייתי מגיע. "

...

"ש: יש פה את התובעים שטוענים שהם מכירים אותך. אתה מכיר אותם?

ת: יכול להיות. אני מכיר הרבה אנשים. אני לא יכול לזכור לפני 8-9 שנים עובדים או משהו כזה.

ש: לשאלת בית הדין את התובע שיושב באולם אתה מכיר?

ת: לא.

(עמוד 27 שורות 20-24 לפרוטוקול).

• 1. לאור כל המפורט לעיל עולה כי הנתבעת 1 היא יזמית הבניה באתר "אגמים" והתקשרה עם החברה שבבעלותו של מר דרור אברהמי, כקבלן מבצע. עוד ייאמר כי מעדותו של מר אברהמי עלה כי החברה שבבעלותו התקשרה עם קבלני משנה לצורך ביצוע העבודה. ודוק, לאור עדותו של מר דרור אברהמי ביחס לקשריו עם הנתבעת 3, ובשים לב לטענות התובעים שהועסקו על ידה וכי הם מכירים את מר דרור אברהמי, די בכך על מנת לקבוע כי הנתבעת 3 פעלה בשטח האתר כקבלן משנה.

1. באשר לאחריות הנתבעת 1, זו הודתה כי היא הייתה יזם באתר הבנייה "אגמים". בד בבד, טענה הנתבעת כי אין לה כל קשר לביצוע הבנייה. הנתבעת 1 אינה מבהירה מדוע העובדה שאינה ביצעה את הבנייה בפועל פותרת אותה מאחריות, שכן התקשרות הנתבעת 1 עם קבלני ביצוע הופכת אותה למעשה למזמינת שירות אשר אחראית למתרחש בחצריה.
2. ודוק, הנתבעת 1 לא הציגה הסכם התקשרות עם קבלן מבצע, ממנו ניתן ללמוד כי אין המדובר בחוזה הפסד, וגם לא הציגה התקשרויות עם קבלני משנה מהן ניתן ללמוד כי נתנה הנחיות לגבי העסקת עובדים וזכיותיהם; הנתבעת 1 הסתפקה בטענה הכללית כי אין לה כל אחריות באתר, ומכאן, שלא הונחה תשתית מספיקה כדי לקבוע כי אכן מדובר במיקור חוץ לגיטימי ויש לראות בה כמי שאחראית במשותף עם הקבלנים וקבלני המשנה לזכויות העובדים שהועסקו באתר.

תקופת העסקה

1. לטענת התובעים משך ההעסקה היה 25 חודשים, החל מחודש ינואר 2011 ועד לחודש פברואר 2013. הנתבעת 1 הכחישה את האמור.
2. אין בידיי לקבל את טענות התובעים ביחס למשך ההעסקה. כך, התובעים טענו בכתב התביעה כי הועסקו הן בפרויקט "אגמים" והן בפרויקט נוסף בהרצליה. התובעים ויתרו על הטענה לעניין הפרויקט בהרצליה בסיכומיהם, אולם לא פירטו מה המועדים שבהם עבדו בכל פרויקט. די בכך על מנת להטיל ספק במשך ההעסקה. בנוסף, הנתבעת 3, שהיא החוט המקשר בין הנתבעת 1 לבין התובעים, טענה כי העסיקה את התובעים במשך 16.5 חודשים בלבד, וזאת החל מחודש 1.10.2011 ועד לאמצע חודש פברואר 2013.
3. במצב דברים זה, מקום בו התובעים טענו כי עבדו ביותר מפרויקט אחד, ולאחר מכן חזרו בהם מהטענה מבלי להבהיר את החלוקה לתקופות, ובשים לב לטענה לעיל של הנתבעת 3, הריני קובע כי תקופת ההעסקה הינה: 1.10.2011 -15.2.2013 בלבד.

תחולת צו ההרחבה בענף הבנייה

1. לטענת התובעים, על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבניה. הנתבעת 1 כפרה בטענה זו והבהירה כי לתובעים אין כל ניסיון בעבודות בנייה.
2. בהתאם להלכה הפסוקה, על התובעים להוכיח את תחולתו של צו הרחבה וזו תיקבע על יסוד מבחן עיקר העיסוק והפעילות העיקרית של המעסיק. בהקשר זה נפסק בע"ע (ארצי) 18/99 יפה אפרימי - ליליה עבדלעיל [פורסם בנבו] (9.7.2000) כי: "שאלת תחולתו של צו הרחבה, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד' (דב"ע נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כז 158, 160 מול האות ג'),ולעניין זה ניתן גם להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ר' דב"ע לו/6-5 הנ"ל; דב"ע נו/3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - מואסי מוחמד עבד אלעזיז (לא פורסם) [פורסם בנבו]). עוד יצוין בהקשר זה, כי במקרה של מחלוקת בקשר לסיווג הענפי של המפעל, יש לבחון את הענף שבו מועסקים מרבית עובדי המפעל. ראו: ע"ע 324/05 אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ [פורסם בנבו] (27/3/06).

אשר להכרעתי

1. ראשית, הנתבעת 3 הודתה בכתב הגנתה כי היא עוסקת בתחום הבנייה והנתבעת 1 ציינה כי היא "חברת בנייה מקצועית וותיקה", על כן, אין מקום לקבלת הטענה לפיה התובעים אינם כפופים לצו ההרחבה בענף הבנייה; שנית, מבלי להיכנס לנבכי דקויות תחומי עיסוקם המדויקים של התובעים, הרי שצו ההרחבה חל "על כל העובדים והמעבידים (כהגדרתם בהסכם) בענף הבניין בישראל". לפי צו ההרחבה בענף הבנייה "מעביד" מוגדר כ-"כל מעביד בתחומי הבינוי..." ובענייננו, לא נפלה מחלוקת על כך שהנתבעת 1 ו-3 עוסקות בתחום הבינוי; בנוסף, "עובד" מוגדר כ-"כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי". ובענייננו, אף כי נפלה מחלוקת לגבי מומחיות התובעים כעובדים בתחום הבנייה ותפקידם הספציפיים, אין חולק כי הם לא הועסקו בתפקיד משרדי.
2. לפיכך אני פוסק, כי צו ההרחבה שחל על הצדדים הוא צו ההרחבה בתחום הבנייה.

אי מסירת הודעה לעובד

1. לטענת התובעים, לא נמסרה מנסה להם הודעה לעובד לפי סעיף 1 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד). הודעה כאמור אכן לא הוצגה.
2. יחד עם זאת, מבלי להיכנס לשאלה האם ניתן לחייב מזמין שירות או משתמש בחובת המעסיק הישיר למסור הודעה על תנאי העסקה, הרי שדין התביעה ברכיב זה להידחות, ובמה דברים אמורים?
3. סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד מאפשר לחייב מעסיק לשלם לעובד פיצוי בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪, ובמידה שהמעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד, גם ללא הוכחת נזק. דא עקא, שהסמכות האמורה לפסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק הוספה לחוק בתיקון מספר 4, אשר פורסם ביום 11.8.2011, וביחס לתחולתו נקבע כי: "תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 2(3) לחוק זה, ארבעה חודשים מיום פרסומו של חוק זה, והוראותיו יחולו על הודעות שיש למסרן לפי החוק העיקרי מיום תחילתו של הסעיף האמור ואילך".
4. כלומר, תחולתו של סעיף 5(ב), המאפשר פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, היא רק מיום 11.12.2011. לפיכך, במקרה שלפנינו הוראת סעיף 5(ב) לחוק אינה חלה, היות שהתובעים החלו לעבוד ב-10/2011, קרי חודשיים בטרם הסעיף נכנס לתוקפו, ועל כן ואין אפשרות לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כלשהו מכח סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד. דוק, אין בכך כדי להפחית מהעברת הנטל המתלווה לאי הצגת הודעה לעובד.

אי מסירת תלושי שכר

1. לטענת התובעים לא נמסרו להם תלושי שכר במשך כל תקופת העסקתם. על כן מבקשים הם לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך של 10,462 ₪ לכל תובע. במסגרת ההליך הוצגו תלושים חלקיים בלבד של התובע 3. יחד עם זאת, הוראת סעיף 26 (א) (3) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958, הקובע את הסנקציה בה יכול בית הדין לנקוט ולחייב את המעסיק בסכום של עד כ- 5,000 ₪ בגין כל תלוש שלא נמסר לעובד, פורשה בפסיקה כדורשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה דנן, כך שאי מסירת התלוש תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד. לדידי, במקרה הנדון, התובעים לא הוכיח את היסוד הנפשי המיוחד ובשים לב כי הנתבעת 1 אחראית לזכויות התובעים כפי שפורט לעיל, אולם לא העסיקה אותם בפועל.
2. לאור כל האמור התביעה לתשלום פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר- נדחית.

הפרשות לקרן פנסיה

1. לטענת התובעים לא הופרשו להם כספים לטובת קרן הפנסיה. ועל כן יש לפצותם בסך של 7,533 ₪ כל אחד.
2. מעיון בתלושי השכר עולה כי אכן לא בוצעו הפרשות לתובע 3 בחודשים לגביהם הוגשו תלושי השכר. על כן, מקום בו לא הוכח כי שולמו לתובעים חלף הפרשות לטובת קרן הפנסיה, אני קובע כי התובעים זכאים לחלף הפרשות כאמור. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, כאשר מדובר בפליט מבקש מקלט, אם לא ניתן למלא אחר החובה להפריש בגינו לקרן פנסיה כמתחייב, הוא זכאי לפיצוי בגובה ההפרשות שנמנעו ממנו.
3. צווי ההרחבה בענף הבנייה קובעים זכאות להפרשות לפנסיה בשיעור של 6%, מהיום הראשון לעבודה (סעיפים 24 ו-25 לצו ההרחבה מיום 5.7.2010.) אי לכך, התובעים זכאים לתשלום בסך של 4497.4 ₪ לכל תובע, ובהתאם לחישוב הבא:

186 (שעות חודשיות) *23 ₪ *6(חודשים) * 0.06%= 1540 ₪.

186 (שעות חודשיות) *25 ₪ *10.5 (חודשים) * 0.06%= 2957 ₪.

עדכוני שכר

1. לטענת התובעים, שכרם לא עודכן בהתאם להוראות צו ההרחבה; על כן מבקשים הם פיצוי בגובה 2,410 ₪ בגין הפרש של 4% החל מיום 1.1.2012. מעיון בצו ההרחבה עולה כי אכן סעיף 21 לצו ההרחבה קובע עדכון שכר בגובה של 4% החל מחודש ינואר 2012. ודוק, מתלושי השכר שהוגשו לא ניתן ללמוד אכן נעשה עדכון בהתאם.
2. לאור האמור ובהיעדר חישוב נגדי, הריני מקבל את חישוב התובעים בגין הרכיב דנן, והנתבעת 1 תפצה את התובעים בסך של 2,410 ₪ לכל תובע.

החזר הוצאות נסיעה

1. לטענת התובעים, לא שולמו להם דמי נסיעה, ועל כן יש לחייב את הנתבעת 1 בתשלום בסך 14,250 ₪ לכל תובע, לפי חישוב של 22.8 ₪ ליום עבודה. הנתבעת כפרה בדרישה.
2. באשר להוכחת זכאות להחזר דמי נסיעה נפסק כי על העובד מוטל הנטל להוכיח זכאותו כאמור, לרבות מה היו הוצאותיו ומתי הוציאן בפועל (ר' דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב, (פורסם בנבו, 10.9.96)]. עוד נפסק כי יש לנהוג בגמישות בעניין דרכי ההוכחה, כאשר ברור שהעובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה (ר' דב"ע (ארצי) נא/3-60 עטאללה בלוט נ' תחנת דלק בר-כוכבא [פורסם בנבו] (15.8.91)).
3. ומן הכלל אל הפרט. מעיון בתלושי השכר החלקיים מאוד שהוגשו, עולה כי אכן לא שולם לתובעים רכיב של החזר דמי נסיעה. יחד עם זאת, עדיין מוטלת על התובעים החובה להוכיח את תביעתם ברמה מספקת, דבר שלא נעשה בענייננו. התובעים לא ציינו ולו את הכתובת המדויקת בה התגוררו, מלבד העובדה כי מתגוררים בעיר אחרת (תל אביב), וגם לא הבהירו באיזה אמצעי תחבורה השתמשו מדי יום על מנת לזכותם בסך המקסימאלי הקבוע בצו ההרחבה בעניין החזר נסיעות, ואף לא צרפו קבלות בגין נסיעה.
4. על כן, יש לחייב את הנתבעת 1 בתשלום תעריף חודשי של "חופשי-חודשי" מתל אביב לנתניה, אשר עומד בהתאם לאתר אגד על 299 ₪ לחודש - 299 ₪ * 16.5 (חודשים) = 4,933.5 ₪ לכל תובע.

פיצוי פיטורין, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ודמי הודעה מוקדמת

1. לטענת התובעים הם פוטרו על אתר על ידי מר גדעון אברהמי, מבלי שנערך להם שימוע ומבלי ששולמו להם דמי הודעה מוקדמת או פיצויי פיטורים.
2. נטל הראיה להוכיח כי פוטר, מוטל על כתפי העובד הטוען זאת, וזאת לפי הכלל הידוע - המוציא מחברו עליו הראיה. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא הרימו את הנטל כאמור, ולהלן נימוקיי.
3. תחילה ייאמר כי התובעים לא סיפקו כל ראיה חיצונית שתתמוך בטענתם כי אכן פוטרו על ידי מר גדעון אברהמי, והאחרון אפילו לא נחקר במסגרת דיון ההוכחות על דבר הפיטורים הנטענים. כפועל יוצא, התובעים לא הוכיחו כי מר גדעון אברהמי פיטר אותם או אף יכול היה לפטרם, וזאת בשים לב לטענתו כי אינו עובד הנתבעת 1.
4. יתרה מזאת, גם תיאור אופן סיום יחסי העבודה הינו לאקוני ונעדר כל פירוט, כאשר התובעים 2-3 הצהירו בלשון זהה בתצהירם כי: "בחודש פברואר 2013 פוטרתי מעבודתי אצל הנתבעות על ידי "גדעון" שפיטר אותי והודיע לי ולחבריי לעבודה ולתביעה זו בסיום יום העבודה "לכו הביתה אין עבודה יותר אל תבואו מחר". כפי שניתן לראות, התובעים לא ציינו את היום המדויק בו התרחשו הפיטורים, לא ציינו מי עוד נכח באתר בעת הפיטורים ואף לא ציינו מה השיבו בתגובה לדבר הפיטורים לכאורה.
5. לאור האמור, הרי שהתביעה בגין פיטורים שלא כדין ואי תשלום דמי הודעה מוקדמת –נדחית. יחד עם זאת, מקום בו לא נטען וממילא לא הוכח כי בוצעו לטובת התובעים הפרשות לטובת קרן הפיצויים, יש לחייב את הנתבעת בתשלום האמור. צווי ההרחבה בענף הבנייה קובעים זכאות להפרשות לפיצויי פיטורים בשיעור של 6%, מהיום הראשון לעבודה (סעיפים 24 ו-25 לצו ההרחבה מיום 5.7.2010.) אי לכך, התובעים זכאים לתשלום בסך של 4497.4 ₪ לכל תובע, ובהתאם לחישוב הבא:

186 (שעות חודשיות) *23 ₪ *6(חודשים) * 0.06%= 1540 ₪.

186 (שעות חודשיות) *25 ₪ *10.5 (חודשים) * 0.06%= 2957 ₪.

דמי הבראה

1. לטענת התובעים, הם זכאי לתשלום בסך של 5,040 ₪ (12 ימי הבראה בערך יום 420 ₪) בגין דמי הבראה שלא שולמו להם. מעיון בתלושי השכר החלקיים שצורפו, עולה כי אכן לא שולמו לתובעים דמי הבראה.
2. בהתאם, לאור הוראות צו ההרחבה הקובעות 6 ימי הבראה עבור כל שנת עבודה בגין השנתיים הראשונות, התובעים זכאים לתשלום בגין 12 ימי הבראה. כמו כן, בצו ההרחבה בענף הבנייה משנת 2010 נקבע כי ערך ימי ההבראה יהא זהה לערך יום ההבראה בשירות הציבורי. בהתאם לכך, ערך יום ההבראה של התובע עומד על סך של 420 ₪. לפיכך, זכאי כל תובע לדמי הבראה בסך של 5040 ₪.

דמי חגים

1. לטענת התובעים, במהלך כל תקופת ההעסקה לא שולמו להם דמי חגים. על כן, הם זכאים לפיצוי בסך של 4,320 ₪ (10 ימי חופשה, שכר יומי 216 ₪). מעיון בתלושי השכר החלקיים שהוגשו אכן עולה כי לא שולמו לתובעים דמי חג.
2. הוראות צו ההרחבה בענף הבניה קובעות ביחס לתשלום דמי חג:
3. עובד ועובד שיפוצים זכאי להיעדר מן העבודה במהלך החג, לפי מצוות דתו על חשבון המעביד, ובהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה, וכן ליום נוסף לפי בחירה ובסך הכל 10 ימים בתשלום.
4. עובד ועובד שיפוצים בעל ותק של שלושה חודשי עבודה בענף בישראל לכל הפחות, אשר לא נעדר מן העבודה בלא רשות יום לפני או יום אחרי החג, יהיה זכאי לחופשה בתשלום ביום החג, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה כאמור, וכן ליום בחירה.
5. ימי חג יהודיים לפי צו זה: שני ימי ראש השנה; יום הכיפורים; שני ימי חג הסוכות; שני ימי חג הפסח; חג השבועות; יום העצמאות (אינו תלוי בדת העובד) ונוסף על כך יום בחירה אחד. בסך הכל 10 ימי חג.
6. עובד ועובד שיפוצים שאינו יהודי יקבל חופשה בתשלום, על פי התנאים לעיל, או בימי החג לפי מצוות דתו או בימי החג היהודיים, ובכל מקרה לא תעלה החופשה בתשלום על תשעה ימי חג בשנה + יום בחירה."
7. מובהר בזה, כי אין תשלום בעבור יום חג הנופל על המנוחה השבועית של עובד ועובד שיפוצים.
8. ומן הכלל אל הפרט; התובעים החלו את עבודתם בחודש אוקטובר 2011. על כן הם זכאים לתשלום ימי חג שנחוגו החל מחודש ינואר 2012 ושלא נופלים על יום השבת, וכדלקמן -13.4.12, 27.4.12, 27.5.12, 17-18/9.12 26.9.12, 1.10.12, 8.10.12; ובתוספת 2 ימי בחירה. קרי, התובעים זכאים לתשלום בגין 10 ימי חג.

25 ₪ * 8 (שעות עבודה) * 10(ימים) = 2000 ₪ לעובד.

ביגוד

1. לטענת התובעים, הם זכאות לביגוד מכוח צו ההרחבה, ועל כן מקום בו לא ניתן להם ביגוד כאמור, יש לחייב את הנתבעת בסך של 800 ₪.
2. אכן, צו ההרחבה קובע זכאות לסט ביגוד אחת לשנה, עבור עובד שהועסק מעל לחצי שנה (ראו סעיף 44 לצו ההרחבה). יחד עם זאת, כבר נפסק כי הזכות לביגוד הינה זכות נלווית אשר אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום קשר העבודה (ע"ע 300080/98 כהן נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי לג (79). לפיכך, דין רכיב תביעה זה להידחות.

פדיון חופשה

1. לטענת התובעים הם זכאים לפדיון 24 ימי חופשה ובסך של 5,184 ₪ . במסגרת צו ההרחבה צוין כי בגין השנתיים הראשונות להעסקה זכאי העובד ל-12 ימי חופשה שנתיים (שכן טענתם כי הועסקו 6 ימים בשבוע לא נסתרה). עוד נפסק כי בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה (פורסם בנבו, 8/10/07).
2. הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה בהתאם להוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית), ועל כן נטל ההוכחה לעניין ניצול ימי החופשה על ידי התובע מוטל על כתפיה. כמו כן, מעיון בתלושי השכר החלקיים שהוגשו עולה כי לא נערך רישום של צבירה וניצול ימי החופשה.
3. ומן הכלל אל הפרט. בהתאם להראות צו ההרחבה זכאים התובעים ל-24 ימי חופשה (סעיף 37 לצו ההרחבה). התובעים הם "עובדים בשכר" כהגדרתו בחוק חופשה שנתית. משכך, לצורך חישוב גמול פדיון חופשה יש לפעול לפי הוראות סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית הקובע כדלקמן:

"לגבי עובד בשכר – שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה; שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד".

1. יחד עם זאת, בהיעדר תלושי שכר של התובע 3 ולאור חלקיות התלושים שהוגשו בקשר לתובע 2, לא ניתן לחשב את השכר הרבעוני, ועל כן את החישוב דנן אערוך לפי יום עבודה בן 8 שעות, כאשר התשלום עבור שעת עבודה הוא 25 ₪ : 25 ₪ * 8 (שעות) * 24 (ימים) =4,800 ₪ לתובע.

שעות נוספות

1. לטענת התובעים, הם עבדו מידי יום שעות נוספות בהיקף ניכר. בהתאם, הם דרשו כי ייפסקו לטובתם הפרשי שעות נוספות בסך 63,275 ₪. לחלופין טענו, כי יש לפסוק להם 60 שעות חודשיות מכוח חוק הגנת השכר.
2. לתמיכה בטענתם כאמור צירפו התובעים לכתב התביעה טבלת חישוב של השעות הנוספות שביצעו והתשלום המגיע להם בגינן. אין חולק כי לא הוצגו דוחות נוכחות וכי לא נערך מעקב אחר שעות העבודה של התובעים כפי הנדרש ממעסיק על פי דין. יחד עם זאת לאחר עיון בדוחות הנוכחות שערך התובע וכן לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבל את החישוב כמות שהוצג, ואבהיר.
3. תחילה ייאמר כי החישוב זהה לשלושת התובעים, משל עבדו בדיוק באותן שעות. כמו כן, החישוב דנן מתבסס על ההנחה כי מדי יום ביצעו התובעים שעתיים נוספות בדיוק. לכך מצטרפת העובדה כי התובעים טענו כי ערכו רישום שעות, אולם רישום כאמור לא הוגש. וראו לעניין זה עדותו של התובע 2:

"ש: אתה רשמת כל יום את השעות שעבדת?

ת: כן, הייתי כותב.

ש: איפה הרשימה?

ת: אני לא יודע איפה זה, עברו הרבה שנים.

(עמוד 14 שורות 25-28 לפרוטוקול).

1. התובעים מנסים להיבנות מדוחות האיכון של הטלפון של התובע 2, כאשר לטענתם ניתן לראות מהדוחות דנן כי התובעים שהו שעות ממשוכות באתר. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, מדובר בדוחות איכון המתייחסים לטלפון של התובע 2, על כן לא ניתן להסיק מהם דבר לעניין התובע 3. יתרה מזאת, גם לעניין נוכחות התובע 2 לא ניתן להסיק דבר, שכן הדוחות דנן מצביעים על נוכחות באזור שמורת האירוסים, ולא ברור האם אכן מדובר באותו האתר.
2. במצב דברים זה בו הנטל הוא על המעסיק, אולם העובד לא הוכיח את היקף השעות בהן עבד, נפנה לאמור בתיקון 24 לחוק הגנת השכר, אשר נכנס לתוקף ביום 01.02.09, ושינה בין היתר את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות, ובזו הלשון:

"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; ... (ב)על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

1. לאור האמור, החל מיום 01.02.09 נטל ההוכחה בדבר עבודה בשעות העבודה מוטל על המעסיק, וזאת עד מכסה בת 60 שעות נוספות חודשיות. בתום המכסה, שב הנטל ומועבר לכתפי העובד להוכיח כי עבד שעות נוספת מעבר למכסה דנן.
2. ומן הכלל אל הפרט, אין בידי לקבל את דוחות התובעים מחד גיסא, ומאידך גיסא, אין בנמצא תיעוד נוכחות של הנתבעת. לפיכך, אני מקבל את גרסתם של התובעים כי עבדו שעות נוספות, כאשר היקף השעות לא הוכח על ידם. לפיכך, התובעים עמדו בנטל להוכיח שעבדו שעות נוספות, עד לתקרה של 60 שעות בחודש בלבד, בהתאם לסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר.
3. היות ומתלושי השכר עולה כי התובע לא קיבל תוספת שעות נוספות, הרי שהוא זכאי לשכר בשיעור 25% עבור 48 שעות נוספות מעבר ל-182 שעות רגילות חודשיות (לפי 2 (שעות) * 6 ימי עבודה * 4.3 שבועות) ולשכר בשיעור 50% עבור כל שעה נוספת מעבר לכך, קרי 12 שעות חודשיות נוספות.
4. השכר בגין החודשים 10/2011-2/2012 - השכר השעתי הקובע עומד על 23 ש"ח, על כן בגין 48 שעות העבודה הראשונות מגיע לתובע שכר בסך של 25% משכר היסוד ובסך 276 ש"ח לחודש ( 5.75*48 שעות). בגין 12 השעות הנוספות מגיע לתובע הפרש בסך של 50% משכרו ובסך 134.4 ₪ (12*11.5). לאור האמור לעיל ההפרש החודשי המגיע לתובע בגין תשלום שעות נוספות יעמוד על 410.4 ₪ ובגין כל התקופה דנן בסך של 2462.4 ₪ (410.4* 6 חודשים).
5. השכר בגין החודשים 3.12-2.13 - השכר הקובע עומד על 25 ₪ , על כן בגין 48 שעות העבודה הראשונות מגיע לתובע שכר בסך של 25% משכר היסוד ובסך 300 ₪ לחודש (6.25*48 שעות). בגין 12 השעות הנוספות מגיע לתובע הפרש בסך של 50% משכרו ובסך 150 ₪ (12.5*12). לאור האמור לעיל ההפרש החודשי המגיע לתובע בגין תשלום שעות נוספות יעמוד על 450 ₪ ובגין כל התקופה דנן בסך של 4,725 ₪ (10.5 חודשים). סך הכל יש לפצות את התובעים בסך של 7,187 ₪ לכל תובע.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל על הנתבעת 1 לפצות את התובע 2 בגין כל הרכיבים דנן:
2. חלף הפרשות לפנסיה - 4497.4 ₪.
3. עדכוני שכר -2,410 ₪.
4. החזר הוצאות נסיעה - 4,933.5 ₪.
5. הפרשות לקרן פיצויים - 4497.4 ₪.
6. דמי הבראה - 5040 ₪.
7. דמי חגים - 2000 ₪.
8. פדיון חופשה -4,800 ₪.
9. הפרשי שעות נוספות - 7,187 ₪.
10. על הנתבעת 1 לפצות את התובע 3 בגין כל הרכיבים דנן:
11. חלף הפרשות לפנסיה - 4497.4 ₪.
12. עדכוני שכר -2,410 ₪.
13. החזר הוצאות נסיעה - 4,933.5 ₪.
14. הפרשות לקרן פיצויים - 4497.4 ₪.
15. דמי הבראה - 5040 ₪.
16. דמי חגים - 2000 ₪.
17. פדיון חופשה -4,800 ₪.
18. הפרשי שעות נוספות - 7,187 ₪.
19. הרכיבים דנן יישאו הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.7.2012, קרי מחצית התקופה, ועד למועד התשלום בפועל.
20. בהתאם לתוצאה כאמור, ובשים לב כי מרבית התביעה נדחתה, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' אדר א' תשע"ט, (11 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.