מבוא - עובדות הרקע

1. שני העוררים מואשמים בבית משפט השלום בתל אביב (יחד עם ארבעה נאשמים נוספים) בעבירת גרימת מות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. קדם להגשת כתב האישום הליך שימוע שערכה המשיבה, פרקליטות מחוז ת"א למספר חשודים, ביניהם, שני העוררים (להלן: השימוע, או, הליך השימוע).

2. בלב ההליך שלפניי מצויים מסמכים שונים שהגישו העוררים למשיבה במסגרת הליך השימוע במטרה לחלצם מכתב האישום (להלן: המסמכים). הערר שהגישו העוררים (במשותף) נסב על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב מיום 1.6.2015 (השופט י' גת) בגדרה נדחתה בקשת העוררים שיורה בית המשפט למשיבה להחזיר לידיהם את המסמכים, ונדחתה בקשתם לאסור את מסירתם של המסמכים לצדדים שלישיים, קרי: נאשמים אחרים בתיק. בהחלטה האמורה נקבע, כי לא חל על המסמכים חיסיון, וכי כעקרון, מסמכים הנמסרים ע"י ההגנה לתביעה במסגרת הליך השימוע יכולים להיחשב "חומר חקירה", ועל כן, רשאית המשיבה להתייחס אליהם כאל חומר חקירה ולהעבירם לנאשמים אחרים.

3. בית המשפט קמא עיכב את ביצוע ההחלטה, מסירת המסמכים לאחרים, עד להגשת ערעור. מאחר שהדיון בערר נדחה מסיבות טכניות, ובהסכמת המשיבה, עוכב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערר.

קודם שאדון בערר ובטענות הצדדים אסקור בקצרה את הרקע העובדתי וההליך שקדם.

4. ברקע כתב האישום שהגישה המשיבה נגד שני העוררים וארבעה נאשמים נוספים, תאונה שארעה ב-7.8.2012 במגרש הספורט של בית הספר "אביב" בתל אביב (להלן: המגרש). תוך כדי משחק כדורסל במגרש, נתלה אחד השחקנים, תלמיד בית הספר, יליד 1997, על טבעת הסל של עמוד הכדורסל - "הבסקט" (להלן: העמוד). העמוד קרס ונפל על התלמיד. כתוצאה מהתאונה התלמיד נפטר (להלן: המנוח). חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות התאונה, בחשד לגרם מוות ברשלנות, העלתה כי העמוד קרס כתוצאה מתהליך קורוזיה בצד הפנימי של תחתיתו והתפוררות הדפנות.

5. לאחר חקירה ודרישה שנמשכה כשנתיים, ואשר התמקדה בשאלת האחריות לתקינות ובטיחות מתקני הספורט במוסדות החינוך שבבעלות עיריית תל-אביב (להלן: העירייה), דוגמת בית הספר "אביב", הודיעה הפרקליטות לשמונה חשודים, בעלי תפקידים בבית הספר ובעירייה, ובין השאר, כנגד העורר מס' 1, אלי-מלך טרטנר (הנאשם מספר 6 בכתב האישום), אשר כיהן במועד הרלוונטי לתאונה כמנהל אגף משאבי חינוך בעירייה, והיה ממונה על מנהל הבטיחות ועל הממונה על הבטיחות באגף משאבי חינוך (הנאשמים 4 ו-5 בכתב האישום); וכנגד העורר 2, מרדכי אמברם (הנאשם 3 בכתב האישום), אשר כיהן במועד הרלוונטי כמנהל מחלקת הספורט בעירייה, על כוונתה להגיש נגדם כתב אישום.

6. שמונה החשודים התבשרו כי הפרקליטות נכונה לקיים בעניינם הליכי שימוע. השימוע התנהל בכתב. ככל שהדברים נוגעים בעוררים שלפניי, הם פרשו בפני המשיבה טיעוניהם בכתב, ופירטו את קו הגנתם. כל אחד מהעוררים צרף אסופת מסמכים שריכז לצורך הליך השימוע וחשיפת הגנתו, מסמכים שאין חולק לגביהם כי לא נאספו בידי חוקרי המשטרה וממילא לא היו בפני המשיבה קודם לכן.

7. בסיום השימוע - הודיעה המשיבה לששה מהחשודים, ביניהם שני העוררים שלפניי, כי החליטה להעמידם לדין בגין גרם מות ברשלנות. במכתבה מיום 11.2.15 הודיעה ב"כ המשיבה לעוררים 1 ו-2 ולאחרים, כי בכוונתה לצרף לחומר החקירה מסמכים שהתקבלו במהלך השימוע מידי באי כוחם של העוררים והחשודים הנוספים, בהיותם רלוונטיים לכתב האישום.

8. כאמור, התרעמו ב"כ העוררים על כוונת המשיבה, וכבר למחרת היום, ב-12.2.15, הם פנו למשיבה ודרשו את החזרתם של המסמכים שנמסרו לעיונה במסגרת הליך השימוע, אולם, דרישתם סורבה.

9. אקדים ואומר, כי המסמכים מושא הערר אלו הן תכתובות/התכתבויות בין בעלי תפקידים שונים בעירית תל אביב בנושאי ספורט ובטיחות במוסדות חינוך. המסמכים מתוארכים לתקופות שונות שקדמו להתרחשות התאונה במגרש הכדורסל. המסמכים לא נתפסו בידי חוקרי הפרשה, וכמסתבר, גם לאחר הליך השימוע נמנעה המשיבה מלהורות לחוקרים לתפוס את המסמכים ולהעמיק את החקירה בנוגע אליהם. זאת, לטענתה, כפי שיפורט בהמשך, משום שאין במסמכים האמורים ובתוצאות החקירה המשלימה, אילו התנהלה, כדי לשנות את מסקנותיה.

10. נוכח סירובה של המשיבה להשיב את המסמכים, פנו ב"כ העוררים ביום 22.3.15 לבית משפט השלום בבקשה שיורה למשיבה להחזיר לידיהם את המסמכים ויאסור מסירתם לצדדים שלישיים, וזאת, על שום החיסיון החל על המסמכים, שעל כן, אינם בבחינת "חומר חקירה". יצוין, כי בהוראת בית המשפט, צורפו ארבעת הנאשמים האחרים כמשיבים. כעולה מהדיון ומהפרוטוקול בבימ"ש השלום, הסכימו באי כוחם של המשיבים המצורפים לעקרונות שבבסיס טיעוני העוררים.

החלטת בית משפט השלום

11. ביום 1.6.2015 ניתנה החלטת בית המשפט קמא הדוחה את הבקשות. נדחתה טענת העוררים, לפיה, חל על מסמכים אלה חיסיון, ונקבע, כעמדת המשיבה, כי מסמכים הנמסרים ע"י ההגנה לתביעה במסגרת הליך השימוע יכולים להיחשב "חומר חקירה" לכל דבר וענין, ועל כן, רשאית המשיבה להתייחס אליהם כחומר חקירה ולהעבירם לנאשמים אחרים.

12. אפרט כמידת הצורך את עיקרי ההחלטה שבבסיס הערר.

12.1 בפתח החלטתו עמד בית המשפט קמא על מקור סמכותו לדון בבקשה, סמכות השאובה, לדעתו, מהוראת סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) כפרשנותו בפסיקה ובספרות, ונובעת גם מדוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים [כעולה, לדוגמה, מבג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (6.2.2006)].

12.2 מוקד המחלוקת שלגביה נדרשת הכרעתו, קבע השופט קמא, הינה האם מסמכים הנמסרים מההגנה לתביעה במסגרת הליך שימוע, טרם הגשת כתב אישום, נחשבים ונכללים במסגרת "חומר חקירה", או, שמא חל עליהם חיסיון, כבמקרה קונקרטי זה, ואזי לא מורשית המאשימה בתפיסתם.

12.3 לצורך הכרעה בחן השופט קמא את הסוגיה שבמחלוקת בשני רבדים מקבילים, שהאחד הוא אופיו של הליך השימוע, אפיוניו, מטרתו והרציונאלים שבבסיסו, והאחר - מעמדם של מסמכי ההגנה והחומר שמסרה ההגנה לתביעה במסגרת השימוע. לאורם של אלה, בדק השופט קמא האם קיים הצדק משפטי להטלת מגבלות על גילוי המסמכים הללו בבחינת "חומר חקירה", תוך היתר השימוש בהם כראיה.

12.4 בהחלטתו קבע בית המשפט קמא, כי הליך השימוע הוא בעל אופי דואלי - אופי שימועי-מנהלי כערך על, ובצדו קו אופי הידברותי, שכן, יסודות ההליך נטועים בכללי הצדק הטבעי, והוא מביא לכלל מיצוי את זכויות היסוד של חשוד, ומאפשר לו הזדמנות הוגנת להציג את טענותיו לפני רשויות התביעה ולשכנען להימנע מהגשת כתב האישום נגדו, או, להימנע מאישומים מסוימים; באמצעות הליך השימוע נערכים בירור ובדיקה שבסיומם בוחנת התביעה אפשרות להימנע כליל או חלקית מהשתת אחריות פלילית. המאפיין ההידברותי, נקבע בהחלטה, מתבטא בפרקטיקה נוהגת של מעין משא ומתן בין הצדדים לצורך גיבוש הסכמות, אשר יכול ויבשילו לכלל הסדר טיעון מלא או חלקי, ובכך יתקצרו משמעותית ההתדיינויות בבית המשפט.

12.5 שני האפיונים האמורים, ובעיקר זה הראשון, וכן, מקומו של השימוע על "קו התפר" שבין החקירה המשטרתית לבין הגשת כתב האישום מלמדים, לדעת השופט קמא, על הזיקה המהותית שבין הליך השימוע לבין ההליך הפלילי, כשהשימוע הוא למעשה חלק ממנו. באמצעות ובעקבות הליך השימוע, אשר כולל בירור ובדיקה במסגרת ההליך הפלילי, כמעין הכנה לכתב אישום, קובע השופט, אמורה התביעה לבחון אפשרות להשתת אחריות ואשם פלילי או להימנע מהם. תוצאתה של הסיטואציה המתוארת, שהיא מסמיכה את התביעה להורות במידת הצורך על ביצוע השלמות חקירה. יתרה מכך, בהינתן האפיונים האמורים, ובעיקר משום שהשימוע הוא חלק בלתי נפרד מההליך הפלילי, הרי שמדובר בתהליך רצוי ורצוני של "רכישת סיכונים" מצד שני הצדדים, ומשום כך, אין הצדקה להחיל חיסיון על מסמכים שהגישה ההגנה לתביעה. שהרי, ברור לחשוד ולבא כוחו כי טענותיהם ומסמכים שהגישו יהפכו לחלק בלתי נפרד מההליך הפלילי ולא יוותרו מחוצה לו.

12.6 מן המקובץ, וכן, נוכח פרשנות המונח "חומר חקירה", שמבחנו הוא מידת הרלוונטיות שלו לאישום, קבע השופט קמא, כי המסמכים שמוסרת ההגנה לעיון המאשימה במהלך השימוע הם בעלי פוטנציאל להפוך ל"חומר חקירה", וכאמור, אין מקום לחסות אותם. מאידך גיסא, יש הצדקה לקביעה עקרונית, לפיה, חלה אי קבילות יחסית על מסמכים אלו, ותפקידו של המותב שידון בתיק העיקרי להידרש לקבילותם.

12.7 עוד הדגיש השופט קמא, כי בתוקף מעמדה של התביעה, היא אמורה לחתור לגילוי האמת, לפעול לעשיית צדק ללא משוא פנים, להגן על שלום הציבור, מחד גיסא, ולמצות הדין עם עבריינים, מאידך גיסא, וכל זאת, תוך הקפדה מירבית על מימוש זכויותיהם של כלל החשודים בתיק, תוך שמתאפשר להם להיערך כיאות למשפטם [בש"פ 6695/11 מדינת ישראל נ' פלוני (27.9.2011); בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר (23.01.2014); בש"פ 7585/14 שטרום נ' מדינת ישראל (28.11.2014)]. משום כך, כל אימת שנחשפת התביעה לחומר מסוים, אף אם היא רק מודעת לעצם קיומו, חובתה, מטעמים של הגינות ההליך, לבחון האם מדובר ב"חומר חקירה", ולפעול לחשיפתו בפני כלל הנאשמים בפרשה.

ה ע ר ר

13. בערר המשותף שהגישו העוררים הם תוקפים את החלטת בית המשפט קמא על הניתוח המשפטי והקביעות שנקבעו בה ביחס להליך השימוע, אופיו, משמעותו ותכליתו, וביחס למעמדם של המסמכים שהגישו לתביעה במהלכו.

14. העוררים טוענים, כי בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי הליך השימוע הוא חלק בלתי נפרד מהמשפט הפלילי, ועקב כך גם נמנע מלבחון את עיקור השימוע ממטרתו היה ולא יוטל חיסיון על תוכנו ועל המסמכים המוגשים במהלכו. כמו כן, טעה כשקבע כי אין חיסיון על הליך השימוע, על הטיעונים ועל המסמכים שהוגשו במהלכו.

15. טענת העוררים היא, כי השימוע אינו הליך משפטי, וגם איננו חלק מההליך הפלילי, אלא מהווה הליך מקדמי, חלופי, שנועד לאפשר לחשוד להשמיע בפני רשויות התביעה טענות הגנה כדרך למיצוי זכויות היסוד שלו; וכפועל יוצא, מיועד השימוע לקיים הידברות בין החשוד לבין התביעה ולברר מחלוקות בדרך שעשויה להוביל ליישובן, כאשר התביעה, ולא בית המשפט, היא בעלת הסמכות להכריע במחלוקות ולקבוע האם יוגש כתב אישום, אם לאו.

16. העוררים מבססים את טענותיהם על הפרשנות הצרה שנתן בית המשפט העליון בבג"צ 962/07 לירן נ' היועהמ"ש למונח "דין פלילי", שאינו חל על השלבים המקדמיים של המשפט הפלילי, וכן, על התכלית המוצהרת והחקוקה של הליך השימוע.

בהינתן תכליתו ואופיו של הליך השימוע, טוענים העוררים, כשהמטרה היא קידום ההידברות בין הצדדים, צפוי וראוי, ואף הוגן שיוכל החשוד להשמיע טיעוניו העובדתיים והמשפטיים בפני התביעה ללא חשש ומורא, ושיוכל לתמוך טיעוניו במסמכים שאסף הוא עצמו, מתוך אמונה שחשיפת עמדתו לא תיפגע בהגנתו, קרי: שלא ייעשה שימוש בלתי ראוי בטיעוניו ובמסמכים שהגיש לעיון התביעה [כעולה מפסיקת בית המשפט העליון בע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר (1976); ע"א 230/47 פיינברג נ' קרלינר (1950); וכן, מהחלטת כב' השופט עוזיאל בת"פ (שלום ת"א) 18743-12-11 מדינת ישראל נ' אשר (13.10.13)]. מכאן, טענת העוררים כי חל חיסיון מלא על הליך השימוע, וזה כולל את טענות ההגנה של החשוד ואת המסמכים המוגשים במסגרת זו.

לעמדת העוררים, התוצאה איננה אמורה להשתנות ביחס לחֶסיון המסמכים שהגישו שני העוררים בשימוע, גם אם ייקבע בערר שהליך השימוע מהווה חלק בלתי נפרד מהמשפט הפלילי.

17. העוררים סבורים, כי קביעת בית המשפט קמא, לפיה, לא חל חיסיון על הליך השימוע, וכי על כן, מסמכים שהגישו חשודים הם בעלי פוטנציאל להיות "חומר חקירה", גורמת לפגיעה בזכות החשודים להליך הוגן. הדרך הנכונה הייתה החלת חיסיון יחסי על כל שנאמר ומוגש במסגרת הליך השימוע, באופן שיתאפשר לתביעה להורות בסיומו על השלמת החקירה ותפיסת המסמכים בידי רשויות החקירה, בדרך הקבועה בחוק, אם תסבור כי יש צורך בכך. לעמדת העוררים, האפשרות שהתביעה או צדדים שלישיים יעשו שימוש בקו הגנה, ו/או בטענות ובמסמכים שהועלו והוגשו ע"י החשודים במהלך השימוע, האפשרות שינכסו את המסמכים הללו כמו היו "חומר חקירה" שהושג כדין, בלא שניתנה הסכמת מוסרי המסמכים, אינה מתיישבת עם הליך הוגן, ממש כפי שלא יעלה על הדעת שהתביעה תעשה שימוש בהסכמות או בהודאות חלקיות מצד החשוד בהליך השימוע כאשר אלו ניתנו לצרכי הידברות בלבד. כל גישה אחרת תביא לכך שהצד היריב ייבנה וייהנה מטענות ומסמכים שנועדו להליך השימוע ובו בלבד.

18. העוררים מבהירים בטיעוניהם, כי אינם חולקים על הרלוונטיות של המסמכים לפרשה מושא כתב האישום, ואינם חולקים על חשיבותו של ערך גילוי האמת שהכתיב והכריע, לכאורה, את החלטת בית המשפט קמא בדבר הצורך לחשוף מסמכים שהם רלוונטיים לאישום בפני נאשמים אחרים בפרשה. ואולם, לטענתם, שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי הרלוונטיות של המסמכים כ"חומר חקירה" היא חזות הכל. אדרבא, בשם ערך גילוי האמת אמור היה בית המשפט קמא להורות למשיבה לערוך השלמת חקירה, שזו הדרך להפוך מסמכים רלוונטיים לחומר חקירה. אשר על כן, טוענים העוררים, האישור שאישר בית המשפט קמא את תפיסת המסמכים בידי התביעה, מהלך שמכוחו התייתר ההליך החוקי הנאות לתפיסת מסמכים בידי רשויות החקירה, נזנח נושא הקבילות ולא התקבלו הסברים מפי העדים הנוגעים, הוא הוא שחוטא לאמת. טעה בית המשפט קמא, כך הטענה, כשהתעלם מעיוות הדין שיצרה המשיבה בהתנהלותה, ומעיוות האמת.

19. בהמשך לאמור ובנוסף, טוענים העוררים, כי טעה בית המשפט קמא כאשר לא בחן ולא הכריע בשאלת סמכותה של התביעה/המשיבה לתפוס מסמכים כאילו הייתה רשות חוקרת, ולא בחן את סמכותה להעביר את המסמכים באורח שרירותי לצדדים שלישיים בניגוד לרצון העוררים. זאת, כאשר ההחלטה בעניינם של אותם צדדים שלישיים התקבלה על סמך חומר החקירה שהיה קיים עובר לשימוע.

עמדת המשיבה

20. ב"כ המשיבה מבקשת בטיעוניה לדחות את הערר על כל היבטיו וחלקיו.

ביחס להליך השימוע, טוענת ב"כ המשיבה, כי הוא חלק בלתי נפרד מהמשפט הפלילי, הגם שיש בו פן מנהלי [כמבואר בבג"צ 5577/13 לחיאני נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (2.8.2013); וכן, בג"צ 4388/08 שמואל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (11.6.2008)], ועל כן, יש לבחון את הפרשה והערר בראי המשפט הפלילי. לגוף ההליך עצמו, נטען, כי החובה לקיים "שימוע" חלה ביסודה רק על עבירות מסוג "פשע", חובה שלא חלה בענייננו. ומכל מקום, ההליך הוא וולונטרי מיסודו, והחשוד איננו חייב לנצל את זכות השימוע. במקרה זה, הנכונות שהביעה המשיבה לקיים שימוע ביחס לחשודים דנן נבעה מסוג העבירה - גרם מות ברשלנות, ממורכבות התיק, מרגישות הפרשה, וכן, מכוחה של פרקטיקה שהשתרשה בתיקים דומים. ועוד נטען, כי ב"כ העוררים הגישו את טיעוני השימוע בכתב בשלהי חודש נובמבר 2014, ובמסגרת זו לא התנו ולא סייגו מראש את נכונותם להסתמך על המסמכים שצירפו לטיעוני השימוע בכפוף להחזרתם ו/או לאי חשיפתם בפני אחרים, להוציא הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות" שהתנוססה על כתב טיעוני השימוע שהגיש ב"כ העורר 1, עו"ד מורנו. פניית ב"כ העורר 2 אל הפרקליטות באה באחור ניכר, שלושה שבועות לאחר הגשת כתב טיעוני השימוע.

הנה כי כן, טוענת ב"כ המשיבה, בשום שלב, עובר לשימוע ואחריו, לא התבקשה הבטחה ולא ניתנה הבטחת המשיבה כי המסמכים שהוגשו במסגרת השימוע יושבו לעוררים. רק בתאריך 21.12.2014 פנתה ב"כ העורר 2 אל המשיבה במכתב ובו ביקשה שלא להציג את המסמכים שצירפה לטיעוניה בפני חשודים ונחקרים אחרים, וזאת, כדי לשמור על זכות מרשה שלא לחשוף את הגנתו קודם למועד שיבחר. בקשתה, כאמור, סורבה.

21. אשר למסמכים עצמם: לטענת ב"כ המשיבה, מדובר במסמכים שנכתבו בידי המערערים ובעלי תפקידים ונושאי תפקידים אחרים בעירית ת"א, חלקם עדי תביעה וחלקם חשודים/נאשמים, בקשר לחלוקת האחריות של כל אחד מהם ביחס לטיפול במטריות שהן בלב לבו של התיק הפלילי, ועל כן, בעלות רלוונטיות מובהקת לכתב האישום. היבט זה הופך אותם ל"חומר חקירה" לכל דבר וענין. נראה, כי איש מהנחקרים לא הסב את תשומת לב החוקרים למסמכים אלה בתקופת החקירה [המשיבה הבהירה, כי במועד החקירה נמנעו החוקרים מלתפוס את מחשבי העירייה, והסתפקו בפנייה ליועץ המשפטי של עירית ת"א, ובמסמכים שסיפק על פי דרישה (עמ' 7 לפרוט' הדיון)], כך שהפרקליטות נחשפה אל המסמכים לראשונה במהלך השימוע. בנסיבות שנוצרו, נטען, שקלה המשיבה להורות לחוקרים להשלים את החקירה לתפוס את המסמכים שהשבתם מתבקשת, ולבקש את תגובת הנוגעים בדבר. ואולם, כך מפי ב"כ המשיבה (סעיף 1.7 לכתב התשובה בבימ"ש השלום^[1]): "המשיבה סברה כי אין זה ראוי בנסיבות הענין להשהות לצורך כך את הטיפול בתיק לפרק זמן נוסף, כאשר בסופו של דבר, מדובר בהשלמת חקירה מלאכותית (לאור העובדה שהמסמכים כבר מצויים בידה), מה גם שהחקירה אודות המסמכים לא היה בה כדי לשנות לתפיסתה את התמונה בכללותה".

22. בהינתן האמור, ומכוח הוראת סעיף 74 לחסד"פ, כפי שזו מתפרשת בפסיקת בית המשפט העליון, סבורה ב"כ המשיבה, כי חובתה החקוקה היא להעמיד את המסמכים שהגיעו לידיה, אפילו במסגרת הליך השימוע, לעיון הנאשמים האחרים בפרשה. בטיעוניה הדגישה ב"כ המשיבה את זכותו של נאשם, כל נאשם באשר הוא, למשפט הוגן, את זכותו להיערך להגנתו כיאות, ואת הערך העליון של גילוי האמת. מה גם, שמדובר במסמכים העומדים במבחן הרלוונטיות [הוזכרו: בש"פ 7585/14 בעניין שטרום הנ"ל, בש"פ 6695/11 בענין פלוני הנ"ל, בש"פ 8252/13 בענין שיינר הנ"ל, וכן, בג"צ 1885/91 צוברי נ' מדינת ישראל (1991); ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל (1992), ועוד].

23. לטענת ב"כ המשיבה, אף שהמסמכים מושא הערר לא נאספו בידי היחידה החוקרת, הסתבר מעיון בהם כי הינם דומים באופיים ובנושאיהם למסמכים רבים אחרים אשר נתפסו בידי החוקרים כרלוונטיים לפרשה ומצויים בחומר החקירה, מה שמלמד כי גם מסמכים אלה אמורים היו להימצא בשליטת המשיבה, ואין מקום להבחנה בדיעבד בין הראשונים לאחרונים, במיוחד כך, כאשר אין מדובר במסמכים "פרטיים", אלא במסמכים של גופים ציבוריים שניתן היה לתפוס אותם מלכתחילה במישרין, שלא באמצעות העוררים.

24. עוד מבקשת ב"כ המשיבה בטיעוניה לדחות את טענות העוררים בדבר החיסיון החל על המסמכים, ובהקשר לכך, זכותם של העוררים שלא לחשוף את קו הגנתם בשלב מוקדם זה. בנושא אחרון זה נטען, כי זכותו של נאשם שלא לחשוף את קו הגנתו "מוקדם מדי" אינה אלא זכות דיונית בעלת עוצמה חלשה יחסית, זמנית בלבד, וכי אין לגזור ממנה "זכות" טבועה של נאשם לאסוף חומרים ללא שיתוף הצדדים האחרים, ולהסתירם אצל עצמו עד בוא רגע החשיפה שיבחר בו במהלך המשפט. מעשה כזה, טוענת ב"כ המשיבה, כפי שארע בענייננו, פוגע בזכויות היסוד של נאשמים אחרים בפרשה, זכויות שאינן נופלות מזכויות העוררים, ופוגע מכללא בערך העליון של חשיפת האמת. כפועל יוצא, נטען, אין בית המשפט יכול להכיר בקיומו של חיסיון על המסמכים שאספה ההגנה לקראת השימוע, חיסיון חדש שאיננו מעוגן בחסיונות הקבועים בדין, גם לא מכוחו של החיסיון מפני הפללה עצמית שעומד לזכותו של נאשם. לעמדת ב"כ המשיבה - מרגע שבחרו העוררים לחשוף בפני התביעה ראיות וקו הגנה, או חלקים ממנו, הם יצאו מרשותם, ודין הראיות כדין כל "חומר חקירה" ובלבד שהוא עומד במבחן הרלוונטיות. בית המשפט אינו אמור לשאול עצמו מי הגוף שתפס את המסמכים; אלא האם המסמכים רלוונטיים לפרשה.

25. יתרה מכך, טוענת ב"כ המשיבה, ההגנה אמנם חופשייה לאסוף ראיות לקראת המשפט, אולם, זאת רק לאחר תום החקירה והגשת כתב האישום, שכן, קודם לכן, היא עלולה לחטוא בשיבוש החקירה. מכל מקום, מרגע שבחרה ההגנה להציג מסמכים שברשותה בפני התביעה במסגרת הליך השימוע, המסמכים יצאו מרשותה הפרטית, ושוב אינה יכולה להכריז שחל עליהם חיסיון מכל סוג שהוא. קבלת גישת העוררים בדבר החיסיון (הפסיקתי) שקיים על המסמכים תביא למצב בלתי נסבל שבו התביעה, אשר נחשפה לראיות חדשות, מנועה מלגלותן ליתר הנאשמים. מצב זה מתנגש בערך החשוב של "חקר האמת" ובזכותם של נאשמים על פי סעיף 74 האמור.

דיון והכרעה

26. הטענות והשיקולים השונים שהעלו באי-כוח הצדדים בהיבט הכללי ובהיבט הקונקרטי בהקשר ל"הליך השימוע", ביחס לקו הגנתו של חשוד/נאשם פוטנציאלי במסגרת אותו הליך, ולמעמדם של מסמכים המוגשים על ידו ראויים לקביעת עמדה ולהתייחסות סטטוטורית, אף כי, ספק בעיניי אם לצורך חריצת גורלם של המסמכים הקונקרטיים נדרשות קביעות נורמטיביות באשר לאופיו של הליך השימוע.

27. לא בכדי הארכתי בפריסת טענות הצדדים בערר, על רקע החלטת בית המשפט קמא. הטענות נכבדות וההכרעה איננה פשוטה, שכן, כנגד כל טענה שהעלו הצדדים ניתן להשיב בטענות נגד. כך, ביחס לטענת העוררים כי הליך השימוע אינו הליך משפטי ואיננו חלק אינטגראלי מההליך הפלילי כנגד העוררים; וכך, ביחס לטענתם כי הגישו את המסמכים לתביעה מתוך אמונה שהם חוסים תחת חיסיון מובנה, כמו זה שחל על קו ההגנה של החשוד, חיסיון הרובץ על הליך שמהותו הידברות ו/או משא ומתן בינו לבין התביעה. הוא הדין ביחס לטענות המשיבה, לפיהן, עצם הגשת המסמכים במסגרת השימוע מהווה הסכמה לחשיפתם בבחינת "חומר חקירה", וכי המבחן לכך הוא מבחן הרלוונטיות, והוא מתקיים בענייננו. אלה דוגמאות אחדות בלבד.

28. ההכרעה הנדרשת היא בדבר מעמדם של המסמכים שהגישו העוררים במסגרת הליך שימוע בכתב שנערך להם ע"י התביעה, האם הם מהווים "חומר חקירה", אם לאו, ובהתאם לכך, האם שגה בית המשפט קמא כאשר אפשר את חשיפתם בפני נאשמים אחרים בתיק.

התרת הסוגיה כרוכה ביישוב בין שני ערכים בסיסיים אשר מתחרים ביניהם על הבכורה: מצד אחד, זכותם הבסיסית של חשודים שלא תיפגע הגנתם ולא יבולע להם במשפטם כתוצאה מגילוי צפונותיהם, קו הגנתם ומסמכיהם בפני התביעה (ובפניה בלבד) במסגרת הליך שימוע, הליך שבו נטלו חלק (מרצונם ובנכונות מלאה) מתוך אמונה כי פתיחותם בהליך השימוע לא תעמוד להם לרועץ, וכי על כן, טענות שטענו, ומסמכים שמסרו, לרבות, קו הגנתם, לא ייחשפו בפני צדדים שלישיים; במקרה זה - נאשמים אחרים בתיק, שבינם לבין העוררים, חלקם לפחות, ניגוד עניינים מובהק. מהצד האחר, קיומו של הליך הוגן במובנו הרחב, לרבות, החתירה לגילוי האמת ועשיית צדק, אשר כוללים, כמובן מאליו, חשיפתו של כל חומר חקירה רלוונטי בפני כל הנאשמים בתיק ספציפי. זאת, במטרה לשמור על זכויותיהם הם, ולאפשר להם להיערך להגנתם כראוי.

הערכים אינם בהכרח ערכים מנוגדים. התחרות ביניהם ניבעה ונובעת מנסיבותיו של התיק הספציפי, אשר מונֶה מספר נאשמים, והעובדה שבמסגרת הליך השימוע אשר נערך לעוררים מסרה ההגנה למאשימה מסמכים שלא נתפסו על ידי החוקרים במסגרת החקירה.

29. נקודת המוצא לבחינת מעמדם של המסמכים הוא סעיף 74(א) לחסד"פ שכותרתו עיון בחומר החקירה, והוא קובע:

(א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסנגורו, וכן אדם שהסנגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו.

יצוין, כי סעיף 74(ו) מגביל את זכות העיון האמורה ככל שהדברים נוגעים להוראות פרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

30. אימתי ייחשבו מסמכים או כל ראיה אחרת כ"חומר חקירה" - על האפיונים והמבחנים שנקבעו בעניין זה בפסיקת בית המשפט העליון, בתמצית ובקצרה:

30.1 אפיונו של חומר כחומר חקירה נגזר מזכות העיון שהוענקה לנאשם בסעיף 74 לחסד"פ, זכות שנועדה לאפשר לו למצות את יכולתו להגיע לראיות ולמידע אשר עשויים להועיל להגנתו ולהבטיח לו משפט הוגן [ראו: בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, בעמ' 4]. המבחן הראשוני והחשוב שקובע סעיף 74 לסיווגם של מסמכים וכל נתון או חפץ שהם כ"חומר חקירה" הוא מידת הרלוונטיות שלהם לאישום הפלילי. משמע: כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלכו, גם אם הנגיעה היא עקיפה, הינו "חומר חקירה", בין שהוא תומך בגרסת התביעה, בין שהוא עומד בסתירה לה, ואפילו אם הסתבר שהוא ניטראלי לגבי השאלות השנויות במחלוקת [ראו: בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376; בג"צ 1885/91 בעניין צוברי, בעמ' 633-634 לפסק הדין; וכן, ע"פ 1152/91 בענין סיקסיק, בעמ' 19 לפסק הדין].

30.2 מאפיין נוסף, חשוב לא פחות, נעוץ במקורו של החומר, קרי: האם מדובר בחומר שנאסף בידי הרשות החוקרת והועבר לתביעה. דומני שמיותר להזכיר בעניין זה כי בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 ובפרקים הרלוונטיים הסדיר המחוקק את הסמכות ואת דרך תפיסת הראיות ושמירתן בידי הגוף החוקר לתקופות המוגדרות בפקודה. לא אחת נפסק, כי בעצם העובדה שחומר מסוים לא נתפס בידי המשטרה יש משום אינדיקציה לכך שלמעשה אין מדובר ב"חומר חקירה" במובנו של סעיף 74, וזאת, בהינתן החזקה כי הרשויות נהגו בתום לב, במיומנות ובהגינות המקובלת, ואספו את מלוא החומר הרלוונטי הנדרש לצורך ניהול התיק (בש"פ 9322/99 בעניין מסארווה, בעמ' 381-382). עם זאת, ראוי לומר, כי יתכנו מקרים, והם החריג לכלל, בהם יוכר כ"חומר חקירה" גם חומר שלא נאסף בידי הרשות החוקרת, מקום שלתביעה קיימת גישה אליו, ודוגמה לכך אלו הם נתונים ומידע בדבר הרשעות קודמות של עד תביעה, או, בדבר תלונות קודמות שהגיש.

30.3 בהכירו בכך שהמציאות מזמנת מקרים קשים ליישום המבחנים, קבע בית המשפט העליון כי, בסופו של יום, צריכה הקביעה באם חומר מסוים הוא "חומר חקירה" אם לאו להיות מודרכת "על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה..." [בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4), 124, בעמ' 129 ו-132]. בהקשר לכך נקבע, מה שפחות רלוונטי לענייננו, כי לא כל ספקולציה מרחיקת לכת עשויה לשמש תשתית מספקת להגדרתו של חומר כ"חומר חקירה", ואין להפליג למרחקים ולכלול במונח "חומר חקירה" ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית [בש"פ 2632/00 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(2), 1287].

31. למקרה הפרטי: בשונה מהתרחישים המקובלים והמוכרים בפסיקה שבהם מתבקשים בתי המשפט לבחון ולהכריע במחלוקת בדבר סיווגו של חומר כ"חומר חקירה" בעקבות עתירת נאשם הסבור שהתביעה לא המציאה לידיו את מלוא החומר אשר עשוי להועיל להגנתו, הרי שבתרחיש לפנינו מדובר במסמכים שלגביהם מסכימים כל הצדדים המעורבים כי הם רלוונטיים לפרשה שנחקרה, רלוונטיות אשר נובעת מהתוכן ומזהות הכותבים והנמענים.

אלא מאי? המסמכים מושא הערר לא נאספו ולא נרשמו בידי המשטרה שחקרה את הפרשה. מקור המסמכים בעוררים, המואשמים יחד עם נאשמים נוספים, בגרימת מוות ברשלנות. שני העוררים נערכו לאסוף חומר לצורך מיצוי הגנתם מפני האישום, ואת החומר שאספו הגישו לתביעה במסגרת הליך השימוע שהתקיים. בסיומו התבשרו לא רק כי יועמדו לדין (כתב האישום הוגש זה מכבר), אלא שהתביעה רואה במסמכים שהגישו לעיונה "חומר חקירה", ובכוונתה לנהוג בו בהתאם לקבוע בסעיף 74 לחסד"פ. לכך מתנגדים, כאמור, העוררים, מהטעמים והשיקולים שביארתי לעיל.

הדין עמם.

32. בית המשפט קמא דחה, כאמור, את בקשת העוררים להורות למשיבה להחזיר לידיהם את המסמכים, ודחה את בקשתם לאסור את מסירתם לנאשמים אחרים בתיק, בקובעו כי לא חל על המסמכים חיסיון שבדין, וכי כעקרון, מסמכים הנמסרים ע"י ההגנה לתביעה במסגרת הליך השימוע, ומסתבר כי הם רלוונטיים לאישום, הם בעלי פוטנציאל להיחשב "חומר חקירה". על כן, קבע ביהמ"ש קמא, רשאית המשיבה להתייחס אל המסמכים כאל חומר חקירה, ולהעדיף את ערכי היסוד של עשיית צדק, החתירה לאמת, ומימוש זכויותיהם של כלל הנאשמים, על פני הפגיעה באינטרסים של נאשמים בודדים. משכך, רשאית היא להעביר את המסמכים לעיון "צדדים שלישיים".

33. בהיבט הערכי הרחב, מוסכמות עמי קביעותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לתפקידיה של התביעה הכללית שהם הגנה על שלום הציבור וביטחונו ומיצוי הדין עם העבריינים, מחד גיסא, ומאידך גיסא, חתירה לגילוי האמת ועשיית צדק ללא משוא פנים, תוך הקפדה מירבית גם על זכויותיהם של חשודים ונאשמים. אני נכונה להסכים לניתוח המשפטי שערך השופט קמא ביחס לתפקידו ומעמדו של הליך השימוע, שעריכתו מתיישבת עם הגדרת תפקידיה של התביעה הכללית, ובמקרה זה, איפשרה לעוררים לשטוח טענותיהם כנגד האישום, להציג את קו הגנתם, ולתמוך את טענות ההגנה במסמכים שאספו.

34. על אופיו ומהותו של השימוע עמד בית המשפט העליון בבג"צ 5577/13 לחיאני נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' שהוזכר לעיל, וקבע כי מוסד השימוע אינו משפט זוטא ואף איננו תחליף למשפט, וכי מטרתו היא "לאפשר לחשוד להציג טענותיו ולשכנע, כי חומר הראיות בעניינו או אינטרס הציבור אינם מצדיקים הגשת כתב אישום נגדו. במסגרת הליך זה ניתנת לחשוד ההזדמנות להעמיד את התביעה על טעותה, בין אם מדובר בטעות משפטית או טעות ראייתית". בית המשפט העליון הטעים, כי במסגרת השימוע אין מקום להתדיינות פרטנית באשר לנבכי התיק וחומר הראיות הכלול בו, ויש להתמקד רק בסוגיות עקרוניות אשר מצויות ביסוד טיוטת כתב האישום.

כפועל יוצא, בהתברר לתביעה כי אפשר שטעתה, או, שקיימות ראיות נוספות שלא ניתנה הדעת אליהן במסגרת החקירה; וכאשר נחשפים בפניה מסמכים הנוגעים ללב האישום ואין לדעת כיצד אלה משליכים על גרסת כלל הנאשמים בתיק, נוצר בסיס להורות על השלמת החקירה ביחס לאותם המסמכים, כפי שארע לא פעם בעבר. חשוב לי להדגיש, כי "השלמת החקירה" איננה מסתכמת ובוודאי לא מסתיימת בתפיסת המסמכים בידי החוקרים. תפיסת המסמכים היא רק תחילתו של הליך; היא כרוכה לבטח בלימוד המסמכים, השוואתם לחומר החקירה שכבר מצוי בתיק, וקבלת גרסת העוררים ויתר המעורבים ביחס לאותם המסמכים, ככל שהדבר נדרש לבירור הסוגיות, בכלל זה, סוגיות שעלו בשימוע.

35. ב"כ המשיבה הודתה בטיעוניה, כי בנסיבות שנוצרו היא שקלה להורות לחוקרים להשלים את החקירה, כולל, תפיסת המסמכים, וקבלת תגובת הנוגעים בדבר, אלא שהיא הגיעה למסקנה כי מדובר ב"השלמת חקירה מלאכותית", שהרי המסמכים כבר בידיה, ובנסיבות העניין, אין זה ראוי להשהות את הטיפול בתיק לפרק זמן נוסף, מה גם, שלהערכתה, השלמת החקירה אינה עשויה לשנות את התמונה בכללותה.

בכך, לדעתי, שגתה המשיבה בהערכתה, בתפיסתה ובהתנהלותה. שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי המשיבה פעלה כדין, וכי פעולת הגשת המסמכים ע"י העוררים למשיבה במסגרת השימוע הפכה את המסמכים (שאין חולק כי הם רלוונטיים לאישום) ל"חומר חקירה" המותר לחשיפה מיידית בפני נאשמים אחרים.

36. אמנם, המשיבה צודקת בטענתה כי נוכח הוראת סעיף 74 לחסד"פ, כפי שזו מתפרשת בפסיקת בית המשפט העליון, ונוכח ערכי היסוד של המשפט הישראלי (כמפורט בפסקאות 21-22 לעיל), שומה עליה להעמיד מסמכים שנחשפה אליהם לעיון הנאשמים האחרים בפרשה. איש אינו חולק על כך שכל הנאשמים בכתב האישום זכאים למשפט הוגן ולהגנה מיטבית, שמשמעותם - עיון בכל מסמך שהוא רלוונטי לאישום נגדם. ואולם, הערכים הבסיסיים שהוזכרו לא היו נפגעים אילו פעלה המשיבה כנדרש וכמצופה, אילו הורתה באופן מידי על ביצוע השלמת החקירה, פעולה שהעוררים הסכימו ומסכימים לה למן ההתחלה.

37. משום כך, אין שחר לטענת המשיבה, לפיה, איסוף הראיות בידי העוררים עלול להסיט את המשפט מהחתירה לאמת, ואף לא לטענתה כי בעשותם כן נמצאים העוררים מסתירים את המסמכים מעיניהם של יתר הנאשמים. עמדת ב"כ העוררים אינה מצביעה על רצון להסתיר את המסמכים; כל שהתבקשה המשיבה הוא לבצע השלמות חקירה. אילו נענתה - הייתה הסוגיה באה על פתרונה ההולם, ללא פגיעה בזכויות ובערכים מוגנים.

38. החלטת המשיבה לתפוס את המסמכים שהוגשו בחסות הליך השימוע כ"חומר חקירה" מובהק, בלא שעברו בכור ההיתוך של פעולות החקירה האלמנטריות, בלא שבוצעה השלמת חקירה כדת וכדין, ובמסגרת זו, כוונתה להעביר כאן ועכשיו את המסמכים לעיון הנאשמים האחרים, מצביעה על גישה מוטעית, לפיה, הליך השימוע הוא מקור לגיטימי להשגת מסמכים. ולא היא. גישה זו מהווה פגיעה באופיו המיוחד של הליך השימוע.

39. אם סבורה המשיבה כי המסמכים רלוונטיים לאישום וחיוניים לחשיפת האמת, תתכבד ותורה להשלים את החקירה. הימנעותה מעשות כן, והדוקטרינה שגיבשה בדבר זכותה לתפוס את המסמכים הספציפיים משום שהוגשו בהליך שימוע וולונטרי, ומשום שהם דומים באופיים למסמכים רבים אחרים שנתפסו בידי החוקרים (פסקה 23 לעיל), אינה עולה בקנה אחד עם ערכי יסוד של המשפט הפלילי, ופוגעת פגיעה בלתי מידתית בזכויות העוררים, פגיעה שניתן היה להימנע ממנה. בל יישכח, כי בשלב השימוע, בשלב שבו הגישו את המסמכים למשיבה, טרם נחשפו העוררים למלוא חומר החקירה בתיק, ולא ניתן להם לדעת מה טוענים עדי תביעה ונאשמים אחרים. ועל כן, גם התקשו להעריך את משקלם ומקומם של המסמכים שחשפו בפני המשיבה כחלק מקו ההגנה שהציגו.

40. לסיכום: אין לשלול את האפשרות שמסמכים הנמסרים מההגנה לתביעה במסגרת הליך השימוע יסווגו כבעלי פוטנציאל להפוך ל"חומר חקירה", במידה שחלים לגביהם המבחנים הקבועים בחוק ובפסיקה. ועל כן, במידה שמתגבשת עמדת התביעה כי מדובר במסמכים שהם רלוונטיים לאישום, והם לא נתפסו עד כה בידי החוקרים, שומה עליה לפעול כמצוות הדין, ולהורות על ביצוע פעולות החקירה הנדרשות שנועדו להכשיר את קבילות המסמכים, ולבחון את גרסת המעורבים ביחס אליהם. רק אז, יוכשרו המסמכים כ"חומר חקירה" ויועברו לעיון הנאשמים האחרים. עד ל"הכשרת" המסמכים, ובלא שבוצעה השלמת חקירה לגביהם, לא ניתן למשיבה להעביר את המסמכים לעיון הנאשמים האחרים או כל צד אחר. דרך זו מאפשרת ליישב את הערכים הבסיסים המתחרים ביניהם, כמפורט בפסקה 28 לעיל.

41. אשר על כן, אני מקבלת את הערר, ומבטלת את החלטת בית המשפט קמא.

המסמכים יוחזרו לב"כ העוררים.

העמדת המסמכים לעיון צדדים שלישיים תתאפשר במידה שתתבצע ביחס אליהם השלמת חקירה.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

אסופת המסמכים תוחזר באמצעות העוזרת המשפטית עו"ד לירון דדו.

ניתנה היום, י"ב תשרי תשע"ו, 25 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

1. המסמך הוגש ע"י ב"כ המשיבה בדיון שלפניי. ↑