לפניי תובענה בה מבקש התובע לחייב הנתבעת להשיב לו כספים ששילם על פי חוזה ביניהם לעריכת חתונה בחצרי הנתבעת.

כתב התביעה

1. התובע מתאר עצמו בכתב התביעה כ"אדם פרטי אשר חלם לעשות את אירוע החתונה שלו בהילטון הידוע כאחד המקומות המפוארים והמרשימים ביותר".

2. בין התובע לבין הנתבעת נכרת ביום 13.5.13 חוזה לפיו התחייבה הנתבעת, לבקשת התובע, לערוך בחצריה חתונה ביום 3.10.13 בתמורה לתשלום לפי מנה ועבור הקמות. התובע שילם מקדמה בסך של 15,000 דולר של ארה"ב על חשבון התמורה.

3. ביום 24.8.13, נכרת חוזה חדש בין הצדדים, על יסוד החוזה הראשון, לפיו אירוע החתונה ידחה למועד חילופי עד ליום 31.3.14 וזאת בתנאי שהתובע ישלים את התשלום בגין האירוע לסך העולה כדי 70% מערך התמורה בגין האירוע, כלומר ישלם סך של 32,288 דולר של ארה"ב וזאת בנוסף לסך של 15,000 דולר של ארה"ב, ששולמו כמקדמה.

4. לטענת התובע נכרת חוזה שלישי, על יסוד החוזים הקודמים, לאחר שנפרדו דרכיהם של הכלה המיועדת ושל התובע. סוכם בין התובע לבין הנתבעת כי מועד עריכת האירוע ידחה עד ליום 1.9.14.

5. לטענת התובע, נכרת חוזה רביעי ביום 13.7.14 עת סוכם בין הצדדים כי התובע יוכל לקיים את האירוע עד ליום 20.3.15.

6. מאחר והתובע לא הודיע על מועד מדויק לקיום האירוע עד ליום 20.3.15, התובע ביקש מהנתבעת להשיב לו המקדמה ששילם למעט 10%.

כתב ההגנה

7. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי לאחר חודשים רבים בהם נענתה לבקשות התובע לדחיית האירוע בשל נסיבותיו האישיות, החליט התובע לבטל את האירוע ואף טען כי לנתבעת אין זכות לגביית דמי ביטול - למרות שלנתבעת הזכות לעשות כן על פי ההסכם והתובע מעולם לא מחה כנגד זכות זו.

8. הנתבעת הפנתה לתנאי הביטול אשר נקבעו בסעיף 21.2 להסכם שקבעו דמי ביטול בהתאם למועדים שונים בהם תינתן הודעת הביטול. הנתבעת ציינה כי בהתאם לתנאי ההסכם בין הצדדים, לתובע כלל לא עמדה האפשרות לדחיית האירוע, אלא רק לביטולו.

9. הנתבעת טענה כי התובע העביר לידיה סכום בסך של 46,916.96 דולר של ארה"ב בלבד, אשר נמוך מהסכום אותו נדרש התובע להעביר בפועל בסך של 47,288.50 דולר של ארה"ב (קרי, 70% משווי האירוע המופחת) בהתאם להתחייבותו. לכן, קיים חוסר בסך של 371.54 דולר של ארה"ב אותו עדיין חייב לה התובע.

10. הנתבעת טענה כי בסופו של יום הודיע התובע כי הוא מבטל את האירוע באופן סופי. לכן, הושארו דמי המקדמה אשר שולמו על ידי התובע בידי הנתבעת לכיסוי דמי הביטול כאמור בסעיף 21.2 להסכם.

הדיון הראשון

11. ביום 6.4.16 התקיים הדיון הראשון בתיק לפני כבוד השופטת קוברסקי. נקבעו מועדים להשלמת הליכים מקדמיים.

הדיון השני

12. ביום 13.9.16 התקיים הדיון השני ובו נדונה בקשה מקדמית.

הדיון השלישי

13. ביום 2.1.17 התקיים הדיון השלישי ובו ניתנו הוראות להגשת ראיות.

הגשת ראיות

14. ביום 27.2.17 התובע הגיש ראיותיו וביום 3.7.17 הנתבעת הגישה ראיות שכללו חוו"ד.

הדיון הרביעי

15. ביום 17.9.17 התקיים הדיון הרביעי. בימ"ש דן בבקשת התובע לחשוף בפניו כל המסמכים עליהם התבססה חוו"ד שהגישה הנתבעת. נקבע כי מסמכים שצורפו לחוו"ד של הנתבעת שאין בהם פגיעה בסוד מסחרי יועברו לתובע.

הדיון החמישי

16. ביום 9.11.17 התקיימה ישיבת פישור לפני כבוד השופט רונן שלא הביאה לסיום המחלוקת בפשרה.

החלטת ערכאת הערעור

17. התובע ביקש רשות ערעור על החלטת כבוד השופטת קוברסקי מיום 17.9.17 בעניין גילוי המסמכים והבקשה התקבלה באופן שערכאת הערעור הנכבדה הותירה בידי הנתבעת הברירה אם להוציא חוו"ד מהתיק, או לחשוף כל המסמכים עליהם מבוססת. הנתבעת הודיעה כי מוציאה חוו"ד מהתיק.

הדיון השישי

18. ביום 15.11.17 התקיים הדיון השישי, הפעם לפני מותב זה. התיק נקבע לשמיעת ראיות.

הדיון השביעי

19. ביום 19.2.18 התקיים הדיון השביעי ובו נחקרו עדי התובע והנתבעת. בתום הדיון ניתנו הוראות להגשת סיכומים.

סיכומי התובע

20. התובע טען בסיכומיו כי הנתבעת וויתרה על זכותה לפיצוי מוסכם מרגע שהסכימה לשינוי ההסכם, כי לא הבין על מה חתם, כי הנתבעת נהגה בו בחוסר תום לב, כי הפיצוי המוסכם אינו סביר וכי הנתבעת לא צמצמה נזקיה.

סיכומי הנתבעת

21. הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע הכיר את ההסכם ולא נפל פגם בהתנהלותה. זכותה לפיצוי מוסכם נותרה ויש לדחות הטענה כי וויתרה עליה. עוד נטען כי נטל הבאת הראיות לעניין היות הפיצוי המוסכם מופרז חל על התובע והוא לא עמד בו. זאת בשעה שלמעלה מהדרוש היא העמידה עד שעל בסיס הכרת הנתונים הכספיים, לרבות הדוחו"ת המבוקרים, שלל הטענה של התובע.

סיכומי תשובה

22. התובע שב וטען בסיכומי התשובה כי לא הכיר ההסכם, כי הנתבעת הסכימה לוותר על דמי הביטול וכי עדה נדרשת מטעם הנתבעת לא העידה. עוד נטען כי הנתבעת לא הוכיחה הנזק, לא שללה הערכת הנתבע לגבי הנזק וגרמה לו נזק ראייתי.

דיון והכרעה

23. אין חולק כי הקשר המשפטי בין הצדדים הוא חוזי וכי על פי החוזה נקבע פיצוי מוסכם המכונה "דמי ביטול" למקרה שהתובע יבטל האירוע. התובע טוען שעל הנתבעת להסתפק בפיצוי שלא יעלה על 10 % ממלוא התמורה, שעה שהנתבעת טוענת כי אין להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם העומד על 70%.

24. להלן השתלשלות הדברים מכריתת החוזה ועד הגשת התובענה.

החוזה הראשון

25. לאחר פנייתו של התובע לנתבעת, קיבל התובע ביום 13.5.13 מהנתבעת הצעה לקיום אירוע חתונתו אשר תוכנן ליום 3.10.13. על פי ההסכם, היה על התובע לשלם לנתבעת סך של 135 $ בתוספת מע"מ למנה ועוד כ- 10,000$ עבור ביצוע ההקמות יום לפני האירוע, וזאת בנוסף לתוספות שונות עפ"י ההסכם. סה"כ התמורה עבור עריכת החתונה עמדה על הסך של 65,000 דולר של ארה"ב כולל מע"מ.

26. התובע שילם סך של 15,000 דולר של ארה"ב כמקדמה על חשבון התמורה בגין עריכת האירוע.

החוזה השני

27. ביום 29.8.13, לאחר פניית התובע לנתבעת בה ביקש "שכלל תנאי החוזה שנקבעו בין הצדדים יעמדו לרשותי גם בתאריך החדש שייקבע", הוסכם בין הצדדים כי האירוע יידחה עקב מחלה של קרוב משפחה של הכלה למועד חילופי עד ליום 31.3.14. זאת, בתנאי שהתובע ישלים את התשלום בגין האירוע לסך העולה כדי 70% מסך התמורה בגין האירוע, ללא תוספות, שדרוגים וחניות, שעמד על סך של 67,555 דולר של ארה"ב, כלומר ישלם סך של 32,288 דולר של ארה"ב. הסכום, אמור היה להתווסף לסך של 15,000 של ארה"ב ששולמו כמקדמה.

28. התובע טען כי שילם את ההפרש ואילו הנתבעת טענה כי שילם מרביתו, אך לא מלוא הסכום וכי הסכום הכולל ששילם לנתבעת עומד על סך של 46,916.96 דולר של ארה"ב.

29. התובע טען כי על פי החוזה השני, לא נתפס כל תאריך ולא אמורות היו להיות מבוצעות כל הכנות, או היערכות לצורך ביצוע האירוע. הנתבעת טענה כי ביום 5.12.13 (סעיף 18 לתצהיר מר מדרר) שוריין התאריך 27.3.14.

החוזה השלישי

30. הנתבעת טענה כי ביום 23.12.13 פנה אליה אחיו של התובע וביקש דחייה נוספת וכי הסכימה לדחות מועד האירוע עד ליום 1.9.14 (לא כולל חודש יוני) (סעיף 19 לתצהיר מר מדרר). התובע טען כי מכיוון שנפרד מהכלה המיועדת סוכם בין הצדדים כי מועד עריכת האירוע ידחה למועד הנזכר לעיל.

החוזה הרביעי

31. התובע טען כי למרבה הצער גם עד למועד האחרון לעריכת החתונה שנקבע בחוזה השלישי, לא מצא את בחירת ליבו. הנתבעת טענה כי אחיו של התובע הודיע ביום 24.6.14 טלפונית על ביטול האירוע ולכן ענתה לו בכתב (נספח ט"ו לתצהיר מר מדרר) כי אם לא ייקבע מועד חלופי עד ליום 1.9.14 ואכן יבוטל האירוע כהודעתו, יידרש לשאת בעלויות הביטול כאמור בסעיף 21.2 להסכם. שני הצדדים מסכימים כי לאחר פגישה נוספת בין הצדדים (בנוכחות אחיו של התובע), הנתבעת הודיעה לתובע ביום 5.8.14 על הסכמתה (נספח י"ז לתצהיר מר מדרר), שוב, לפנים משורת הדין, ובפעם השלישית, לדחיית מועד האירוע עד ליום 20.3.15.

דרישת התובע לקבל מלוא סכום המקדמה למעט 10%

32. ביום 27.1.15 פנה ב"כ התובע וטען כי דמי הביטול שגבתה התובעת אינם מוצדקים והפנה לפסק דין של כבוד השופטת אספרנצה אלון. הנתבעת דחתה את פנייתו בתשובה מיום 4.2.15 וטענה שאין ללמוד מהעובדות בפסק דין אתרוג כסוף גזרה שווה לעובדות המקרה כאן.

33. עקב דחיית פנייתו, התובע הגיש ביוני 2015, כתב התביעה בו טען כי מאחר ולא הודיע על מועד מדויק לקיום האירוע הרי שגם עד למועד 20.3.15 לא נתפס כל תאריך ביומן האירועים של הנתבעת והיא אינה יכולה לטעון כי הסתמכה על קיום האירוע עד ליום 20.3.15, וברור שלא שוריין לתובע כל מועד עד לאותו מועד ובעצם לא נגרם לנתבעת כל נזק.

34. התובע טען כי לו הייתה הנתבעת מתנהגת בתום לב היה עליה לקבל את עמדת התובע ולאפשר ביטול האירוע בתשלום של 10% (הואיל וטרם נקבע מועד לעריכת האירוע), או לחלופין לאפשר לתובע למצוא את בחירת ליבו בנחת ולקיים את האירוע מבלי לתחום את קיומו של האירוע במועדים.

35. התובע ביקש מבימ"ש להורות לנתבעת להשיב לו את כספו, למעט סך בשיעור של 10% מערך ההזמנה בסך של 6,500 דולר של ארה"ב, דהיינו, החזר הסך של 40,788 דולר של ארה"ב שהם 156,544 ₪ (לפי שער 3.838 לדולר של ארה"ב נכון ליום 15.6.15).

36. לחלופין, התובע טען כי בכל אירוע מגולם מרכיב רווח, שהינו עלות האירוע בניכוי ההוצאות בגין האירוע ועל כן ברור כי אין כל הגיון כלכלי, מסחרי, או חוזי, כי בגין ביטול תרוויח התובעת את מלוא הסכום, כאשר כלל לא היו לה הוצאות בגין האירוע.

האם על בימ"ש להפחית הפיצוי המוסכם ?

37. מסקירת ההשתלשלות עולה כי על בימ"ש ליישם החוזה שנכרת בין הצדדים על 4 מהדורותיו השונות.

38. כאמור לעיל, ההסכם המקורי והראשון כולל בסעיף 21.2 תנאי הביטול ונקבע כלהלן:

בגין ביטול בתקופה שבין 3-6 חודשים לפני מועד האירוע ישולמו 30% משווי האירוע;

בגין ביטול בתקופה שבין 3-1 חודשים לפני האירוע ישולמו 70% משווי האירוע;

בגין ביטול בתקופה שבין חודש לבין שבועיים לפני מועד האירוע ישולמו 90% משווי האירוע

בגין ביטול בתקופה של שבועיים טרם מועד האירוע יחויב התובע במלוא שווי האירוע.

39. מכאן שהחוזה קבע מדרג בו שיעור הפיצוי המוסכם מאמיר ככל שמתקרב מועד האירוע.

40. בהתאם לתנאי ההסכם בין הצדדים, לתובע כלל לא עמדה האפשרות לדחיית מועד האירוע, אלא רק לביטולו.

41. למרות האמור לעיל, הנתבעת הסכימה לדחות מועד האירוע שלוש פעמים.

42. התובע טען כי העובדה שהמועד נדחה ללא תאריך מסוים לא גרמה נזק לנתבעת. טענה זו, כאמור לעיל, שנויה במחלוקת וגם אם תתקבל גרסתו העובדתית של התובע, אינה מקובלת.

43. זאת מכיוון שהתובע עצמו מתאר בכתב התביעה את עריכת החתונה אצל הנתבעת כ"חלום" ואת המלון בבעלות הנתבעת תאר "כאחד המקומות המפוארים והמרשימים ביותר".

44. סביר להניח שגם אחרים חלמו, ואולי עדיין חולמים, לערוך חתונתם אצל הנתבעת ולכן בכל פעם שהנתבעת מתחייבת כלפי מזמין כי החתונה תערך בחצריה, היא אמורה לקחת בחשבון כי עליה לעמוד בהתחייבותה.

45. התובע מתאר בסיכומיו כי בחתונה היו אמורים להשתתף 350 מוזמנים. מכאן שעל מי שמבקש לקיים חתונה בהשתתפות כה רבים להביא בחשבון התחייבויות אחרות של המוזמנים ולכן לקבוע מבעוד מועד יום החתונה, כדי שמוזמניו ייערכו בהתאם.

46. היגיון זה מסביר את המדרג שקבעה הנתבעת בחוזה לפיו דמי הביטול מאמירים ככל שקרב מועד החתונה, שכן ספק רב אם הנתבעת יכולה למלא החלל שנוצר במקרה של ביטול הזמנה ככל שמתקרבים למועד החתונה.

47. כעת נבחן לגבי כל חוזה מארבעת החוזים מועד הביטול או הדחייה.

48. על פי החוזה הראשון, החתונה אמורה הייתה להתקיים ביום 3.10.14. התובע ביקש ביום 29.8.13 לדחות מועד החתונה, דהיינו, כחודש ימים לפני מועד האירוע. מכיוון שהנתבעת לא חייבת על פי ההסכם לדחות מועד החתונה, לכאורה, היה אמור התובע לשלם לנתבעת הפיצוי המוסכם החל בגין ביטול בין חודש לבין שלושה חודשים לפני מועד האירוע, פיצוי בשיעור של 70%.

49. על פי החוזה השני, החתונה הייתה אמורה להתקיים עד יום 31.3.14 ובלבד שיפקיד מלוא הסכום שהיה עליו לשלם, אילולי הנתבעת לא הסכימה לדחות מועד החתונה, למרות שלא הייתה מחויבת על פי ההסכם לכך. בנוסף הנתבעת טוענת כי שריינה המועד של 27.3 וטענה זו מתיישבת עם העובדות שכן היה עליה להבטיח לתובע מועד לפני חלוף התקופה.

50. מכאן שהתובע זכה לשיפור תנאי החוזה הראשון בדיעבד, כך שתחת התחייבות למועד מסוים באוקטובר, הוא קיבל פרק זמן ארוך של כחצי שנה עד סוף חודש מרץ 2014 להודיע על מועד נוסף, כאשר הנתבעת מחויבת לקיים החתונה במועד שיקבע. זאת ללא כל תמורה נוספת לתמורה שנקבעה בהסכם המקורי.

51. התובע קיבל עליו תנאי ההסכם השני שהיטיבו עמו.

52. התובע טען כי מרגע שניתנה הסכמת הנתבעת שהיטיבה עמו, הנתבעת איבדה זכותה לקבל פיצוי מוסכם בהתאם לסעיף 21.2 להסכם שכן "מעבר למועד המקורי מעולם לא נתפס כל תאריך אחר או תאריך נוסף ושעה שהנתבעת הסכימה לדחייה ויתרה על הפיצוי – הרי שמנועה היא מלהעמיד תנאים נוספים להארכות הנוספות".

53. איני מקבל טענה זאת. כאמור לעיל, התובע הוא ששיפר מצבו לעומת תנאי החוזה הראשון ללא מתן תמורה נוספת ולכן הטענה כי הנתבעת הסכימה ללא קבלת תמורה נוספת להרע מצבה ולוותר על הפיצוי המוסכם, אינה הגיונית.

54. מעבר לאובדן מועד החתונה ביום 3.10, כחודש לפני המועד, הנתבעת התחייבה להעמיד לתובע על פי דרישתו מועד נוסף ולכן היה עליה להעדיף פנייה שלו על פני בקשה של מזמין בכוח אחר כחצי שנה וטענתה כי שריינה מועד ביום 27.3 מתיישבת עם הסכמת הצדדים, לגבי הארכה לתקופה שמסתיימת בסוף מרץ.

55. בנוסף לכך שהטענה כי סעיף 21.2 אינו חל על שינוי ההסכם מחוסרת היגיון כלכלי, נראה שהיא מהווה כפיות טובה של התובע כלפי הנתבעת שהלכה לקראתו, למרות שלא הייתה מחויבת בכך.

56. בנוסף, היה על התובע לעגן ההסכמה לפיה סעיף 21.2 אינו חל יותר כביכול ואין כל ראיה לוויתור הנתבעת על תחולת סעיף 21.2, פרט לציפיתו של התובע כי הנתבעת תלך לקראתו ותשפר תנאי ההסכם ללא כל תמורה נוספת. אין בידי לקבל הטענה כי יש בעובדה שהנתבעת לא הזכירה את סעיף 21.2 במכתב מיום 29.8.13 כדי להוות ויתור על תחולתו.

57. אשר על כן, דוחה הטענה כי הנתבעת וויתרה על תחולת סעיף 21.2 וקובע כי הוא חל גם על החוזה השני.

58. התובע לא פעל גם על פי תנאי החוזה השני. הוא שוב ביקש לשנות תנאי החוזה ע"י הארכת המועד למתן הודעה לגבי מועד החתונה, והנתבעת שוב הסכימה לכך ובפעם השנייה. זאת, למרות שלא הייתה מחויבת בכך. תחת להודיע לתובע על ביטול ההתקשרות ולגבות הפיצוי מהמקדמה שבידיה, היא הודיעה לתובע במכתב מיום 3.7.14 כי ככל ולא יקבע מועד חלופי לאירוע עד ליום 1.9.14 ואכן יבוטל האירוע כהודעתו, יידרש התובע לשאת בעלויות הביטול כאמור בסעיף 21.2 להסכם.

59. בתגובה לאמור לעיל טען אחיו של התובע כי אין מדובר בביטול האירוע, אלא בדחייתו בלבד לתאריך בלתי מוגדר (כהגדרת אחיו של התובע). אמירה שמהותית דינה כהודעה על ביטול האירוע. הנתבעת הבהירה כי לא אישרה דחיית אירוע ללא תאריך מוגדר. לא כך סוכם וההסכמות של הנתבעת לגבי דחיית האירוע הן, כשלעצמן, משקפות הליכה גדולה של הנתבעת כלפי התובע. כך נכרת החוזה השלישי בו הוארך המועד למתן הודעה על מועד החתונה בחצי שנה נוספת, עד ליום 1.9.14. גם הארכה נוספת זאת, ניתנה לתובע ללא כל תמורה נוספת.

60. בימ"ש שב וקובע כי סעיף 21.2 חל גם על החוזה השלישי שכן הנסיבות השתנו אך לטובת התובע.

61. התובע לא פעל גם על פי תנאי החוזה השלישי. הוא שוב ביקש לשנות תנאי החוזה ע"י הארכת המועד למתן הודעה לגבי מועד החתונה, והנתבעת שוב הסכימה לכך, ובפעם השלישית. זאת, למרות שלא הייתה מחויבת בכך. תחת להודיע לתובע על ביטול ההתקשרות ולגבות הפיצוי מהמקדמה שבידיה, היא הסכימה ביום 13.7.14 לכרות החוזה הרביעי בו הוארך המועד למתן הודעה על מועד החתונה בחצי שנה נוספת, עד ליום 20.3.15. גם הארכה נוספת זאת, ניתנה לתובע ללא כל תמורה נוספת.

62. אילו הנתבעת הייתה דורשת גביית מלוא הפיצוי בשיעור 70% מיד לאחר שהתובע היה מודיע על ביטול החתונה כחודש לפני המועד, ספק אם היה מקום להתערב ולהפחית הפיצוי המוסכם בשים לב לסיכוי הנמוך לכאורה למלא החלל שנוצר.

63. התובע הינו אדם עשיר שיכול להרשות לעצמו להגשים חלומו ולארח מוזמניו "באירוע חתונה מפואר... באולם הנשפים של המלון". מכאן שאין לו, אלא להלין על עצמו, כאשר עליו לפצות הנתבעת בגין ביטול האירוע כה סמוך למועד האירוע. בשים לב לכך שחתונות ואירועים רבי משתתפים אינם נקבעים כחודש לפני מועד האירוע.

64. בימ"ש אינו יודע מדוע נפרדו בסופו של יום בני הזוג. האם בעטיה של הכלה ? ואולי בעטיו של החתן ? אולם, אין מדובר בכוח עליון, כגון מלחמה, מחלה, או אבל, חס ושלום, ולמרות זאת, הנתבעת הלכה לקראת התובע והסכימה לדחות מועד האירוע, אף לאחר שהתברר שבני הזוג נפרדו לצורך כל אירוע.

63. לא זו אף זו, היא עשתה כן שלוש פעמים, ולכאורה בכל פעם היה מקום לדרוש תוספת תמורה, או פיצוי נוסף בגין מועד אפשרי שעל הנתבעת היה להביא בחשבון בתקופת הארכה, כי הינו מועד שיהיה עליה לקיים בו חתונת התובע, או כל אירוע, גם אם המועד לא נקבע בצורה מדויקת.

טענות התובע כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב

64. התובע טען כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב משווע כלהלן.

הטענה שהתובעת לא התאימה בחוסר תום לב החוזה ליום חתימתו וכי ניצלה אי ידיעת התובע על מה חותם

65. התובע טען כי היה על הנתבעת להתאים החוזה הראשון לכך שהוא נחתם ביום 13.5.13, פחות מחצי שנה לפני מועד החתונה ולכן אין נפקות לפיצוי הנמוך הקבוע בו בשיעור של 10%.

66. התובע הוסיף וטען כי הנתבעת ניצלה העובדה שהתובע אינו גר בישראל ואינו קורא טוב עברית ולכן לא התאימה החוזה ליום חתימתו.

67. דין הטענה להידחות על הסף מכיוון שכלל לא נטענה בכתב התביעה. אולם, גם לגופה אין בה ממש.

68. התובע לא הסביר מדוע לא ביקש לשנות תנאי הפיצוי המוסכם עובר לחתימה על ההזמנה. מכאן שהעובדה שהחוזה מתייחס גם לתקופה שאינה נוגעת למועד חתימת החוזה, דהיינו, פרק זמן קצר מחצי שנה לפני החתונה, אינה מעלה ואינה מורידה.

69. מרגע שהתובע קיבל עליו תנאי ההסכם, אין מקום לקבל טענות בדיעבד על תנאי ההסכם.

70. גם הטענה לעניין מגוריו של התובע מחוץ לישראל וטענתו כי אינו קורא טוב עברית דינה להידחות. כבר נקבע כי על מי שאינו קורא טוב עברית להעזר במי שיקרא עבורו ההסכם. בפסק הדין ע''א 2119/94 לנדאו נ' וין (פורסם בנבו) נפסק כי אדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך עליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה שלא כך הם הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי, וכי מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו, ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה.

71. התובע הפנה בימ"ש לאותו פסק דין וביקש להסתמך על הקביעה כי במקרה שהצד השני יודע על כך שהצד השני אינו מסוגל לקרוא את המסמך חלה עליו החובה לוודא כי תוכן המסמך יובא לידיעתו של האחרון.

72. התובע טען כי על הנתבעת היה להעיד את גב' לימור אהרונוף , אך זו לא הובאה ליתן גרסתה.

73. איני מקבל טענה זו שכן, כאמור לעיל, הטענה כי התובע לא ידע כביכול על מה הוא חותם ולכן "אין לחתימתו משמעות" לא עלתה בכתב התביעה.

74. בנוסף, מצופה מתובע עתיר ממון שמתחייב לשלם עבור עריכת החתונה סכום עתק, להיעזר בעו"ד לצורך בדיקת תנאי החוזה.

75. בנוסף, בימ"ש התרשם מהעדויות שהתובע הסמיך אחרים מטעמו לעסוק בניהול הקשר עם הנתבעת ולכן אין לו, אלא להלין על נציגיו, על כך שלא הזהירו אותו מפני חתימה על מסמך שערוך כביכול בחוסר תום לב. להלן תשובותיו של התובע מהם עולה כי המו"מ נוהל ע"י אחרים וכי הוא כלל לא טרח לעיין בחוזה באופן מעמיק:

"ש: עד השלב שנחתם ההסכם, עד השלב של החוזה, מי מדבר עם הילטון?

ת: אני, יש, היו נושאים שאני מדבר והיו נושאים שמדבר אחי. הנושאים של כמות האנשים, וספציפי מה צריך להיות איזה אוכל וזה, זה לא אני דיברתי.

ש: מי דיבר?

ת: או שראדיק או מארגן. אני לא זוכר.

ש: איזה נושאים אתה מדבר עם המלון?

ת: אנחנו, אני הגעתי הסתכלתי על המלון. אמרתי אוקי זה בסדר בשבילי, זה, פה אני רוצה לעשות אירוע, סגרנו תאריך וזהו.

ש: זאת אומר, חוץ מהתאריך וזה שהמקום מצא חן בעיניך אתה לא, אין לך עוד דברים מול המלון?

ת: כן.

ש: אוקי.

ת: כן. לגבי חוזה אני אענה עוד הפעם, זה חוזה שעשה הילטון, אולי השתנה שם, אולי שאני הגעתי וחתמתי על החוזה החדש. אני לא הסתכלתי מה, איזה אוכל יש שם או איזה,

כב' הש' הדר: רק רגע, אני רוצה להבין. לא קראת את החוזה לפני שחתמת עליו?

העד, מר א. שימונוב: לא. זה לא בעיה שלא חתמתי.

ש: אדוני, עוד פעם,

ת: כן.

ש: האם, בוא תתרכז, תסתכל עליי,

ת: כן.

ש: האם קראת, לקרוא, to read,

ת: כן.

ש: את החוזה לפני שחתמת עליו?

ת: לא כל החוזה.

ש: תודה.

עו"ד בונה: אתה אומר, איזה חלקים של החוזה קראת ואיזה חלקים לא קראת? לא שזה נורא משנה, מה קראת? בוא תגיד. אתה אומר לא הכול, מה כן קראת?

העד, מר א. שימונוב: לא, יש פה מחיר, יש פה נגיד כמה כסף ומתי אני צריך לשלם וזהו. זה פה הדברים שקשורים לדברים כספיים.

עו"ד בונה: הדברים שקשורים לדברים כספיים. אוקי.

כב' הש' הדר: זה קראת?

העד, מר א. שימונוב: כן.

כב' הש' הדר: זה קראת.

עו"ד בונה: עכשיו אמרת קודם ושאר הדברים זה או ראדיק או מנהל האירוע, מארגן.

העד, מר א. שימונוב: לא אמרתי מנהל.

ש: מארגן האירוע.

ת: מארגן האירוע.

ש: ששמו?

ת: שהיה, עוד הפעם,

ש: יורם?

ת: לא, עוד הפעם,

ש: בשלב הזה,

ת: עוד הפעם, עוד הפעם,

כב' הש' הדר: רגע, לא ביחד.

העד, מר א. שימונוב: כן. אני לא מבין השאלה, עניתי כבר על השאלה. היה לנו מארגן אירוע בהתחלה, לפני שאנחנו חתמנו חוזה שהביאו אותנו,

עו"ד בונה: בסדר, הבנתי.

העד, מר א. שימונוב: ואחר כך החלפנו את המארגן וזהו."

76. בנוסף, אחיו של התובע אישר כי הדברים תורגמו לאחיו (עמ' 40 , שורות 19 עד 21). בעניין אי השליטה בשפה, יש לקבל עמדת הנתבעת לפיה התובע לא רשאי להחזיק בחבל משני הקצוות. מצד אחד תצהירו כלל לא מזכיר כי תורגם לו ומצד שני בסיכומים מעלה טענה לאי שליטה בשפה.

77. בנוסף, כל עוד הנתבעת הלכה לקראת התובע פעם אחר פעם, התובע לא העלה הטענה כי לא הבין על מה חתם, לרבות גם לא בכתב התביעה, ולכן טענה זו היא טענה כבושה שדינה להידחות.

הטענה כי דרישת הנתבעת לקבל השלמה למקדמה בשיעור של 70% חסרת תום לב

78. התובע טען כי דרישת הנתבעת ביום 29.8.13 לקבל לידיה 70% מסכום התמורה, אחרת יחויב בעלות האירוע כולו, הינה חוסר תום לב משווע שכן באותו שלב טרם אמור היה התובע לשלם מלוא הסכום.

79. גם בטענה זו אין ממש שכן התובעת הייתה זכאית ביום 29.8.13 על פי תנאי ההסכם לקבל פיצוי בשיעור של 70% ולכן גם אם נפל פגם בתוכן הדרישה כנטען, לא היה בדרישה לקבל 70% מסכום התמורה פגם.

הטענה כי הנתבעת חקרה התובע בחוסר תום לב

80. גם אם בימ"ש היה מקבל הטענה כי התובע נחקר בחוסר תום לב, והוא לא מקבל, לא היה בכך כדי לשנות התוצאה הסופית לפיה סעיף 21.2 חל על כל ארבעת החוזים שנכרתו עם התובע.

התובע הוא שנהג בחוסר תום לב

81. לסיכום סוגיית הטענה להתנהלות בחוסר תום לב של הנתבעת יאמר שמסקנת בימ"ש הפוכה. מי שנהג בחוסר תום לב הוא התובע, עתיר הממון, שהנתבעת הלכה לקראתו פעם אחר פעם, לפנים משורת הדין, ולבסוף בחר להעלות טענות כבושות לפיהן לא הבין תוכן ההסכם וכי הנתבעת וויתרה כביכול על זכותה לפיצוי מוסכם כקבוע בהסכם, ולחליפין כי יש להתערב ולהפחית הפיצוי שהוסכם.

82. אילו בימ"ש היה מקבל טענת התובע כי מרגע שהנתבעת הלכה לקראת התובע ושיפרה החוזה לטובתו, ללא דרישת תמורה נוספת, או פיצוי נוסף, היא וויתרה על זכויותיה, הדבר היה עלול להוביל לגישה דווקנית וקשוחה של בעלי אולמות אירועים. זאת מכיוון שאלה יחששו שאם ילכו, לפנים משורת הדין, לקראת המזמין, כפי שנהגה הנתבעת, התנהלות ראויה זאת, תעמוד להם לרועץ. לראיה, התובע כאן, תחת להכיר תודה, טען כי הנתבעת וויתרה כביכול על זכויותיה בהתאם להסכם המקורי, לרבות זכותה לפיצוי מוסכם.

הטענה כי הנתבעת לא העידה עד נחוץ

83. כאמור לעיל, הטענה כי התובע לא ידע על מה הוא חותם ולכן אין כביכול הסכם, נדחתה. מכאן שגם אם היה מקום להעיד גב' אהרונוף, אין באי זימונה לשנות התוצאה הסופית לפיה סעיף 21.2 חל על כל ארבעת החוזים שנכרתו עם התובע. לא זו אף זו, במהלך שמיעת הראיות, התברר שבמו"מ ייצג את התובע אמרגן ששמו יורם שהתובע לא מצא להעיד אותו.

הטענה כי הפיצוי המוסכם שנקבע אינו סביר

84. התובע טען כי על בימ"ש להפחית סכום הפיצוי המוסכם בהתאם לסמכותו בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים") הקובע כלהלן:

"15. (א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה."

85. נקודת המוצא היא שבימ"ש לא יתערב בשיעור הפיצוי המוסכם ולעניין זה יפים דבריו של המלומד רונן אברהם במאמרו "על הסדרי הפיצויים המוסכמים בהצעת החקיקה האזרחית החדשה" (משפט ועסקים ד, התשס"ו ספטמבר 2006, 391 בעמ' 398 :

"ככלל – כל עוד מטרת הפיצויים המוסכמים אינה למנוע כניסת מתחרים, וכל עוד אינם תולדה של תרמית, עושק או כפיה – על בימ"ש לאכוף את הפיצויים המוסכמים".

86. סיכום ממצה של הפסיקה הנוגעת לעניין ניתן למצוא בתא (ת"א) 28538-10-15 דרוק נ' סגל (פורסם בנבו ):

"נקודת המוצא בסוגיה זו היא כי הסכמת הצדדים לכלול בחוזה ביניהם סעיף פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק היא הסכמה לגיטימית ומתיישבת עם עקרון חופש החוזים ויש לתת עדיפות לחופש הזה של הצדדים להתקשר ובכך לבסס את הוודאות שיש בקיום תנאי החוזה עליו חתמו הצדדים. ואולם לא בכדי נתן המחוקק לבית המשפט, לצד כיבוד הסכמות הצדדים, סמכות להפעיל שיקול דעתו ולהפחית את גובה הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה – כאמור בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות); שימוש בסמכות זו יעשה באופן מצומצם וזהיר כאמור כדי לא לפגוע בחופש ההתקשרות של הצדדים לחוזה. כך לשון הסעיף: "15(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

ברגיל, "על הצד שהפר את החוזה והמבקש להפחית את הפיצוי המוסכם מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט כי לא מתקיים כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. אך כפי שציינתי לעיל, נקבע כי כאשר מדובר בתניית פיצויים מוסכמים שמנוסחת כתניה גורפת, כלומר שאינה מבחינה לצורך הפיצוי המוסכם בין הפרה "קלה" לבין הפרה יסודית ומהותית של החוזה - אזי אין צורך להניח תשתית ראייתית מיוחדת, ודי בניסוחה הגורף כדי לחשוף אותה לבדיקת בית המשפט. ניסוח גורף של תניית הפיצויים המוסכמים מלמד לכאורה על העדר בולט של כל יחס סביר בין הפיצוי לנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, משל הדבר מדבר בעד עצמו, ובהינתן ניסוח גורף כזה עשוי הנטל לעבור לכתפי הנפגע לשכנע מדוע אין מקום לעשות שימוש בסמכות ההפחתה של בית המשפט". ודוק: גם אם מצא בית המשפט כי אכן לא מתקיים כל יחס סביר כאמור, עדיין מדובר בסמכות שבשיקול דעת (לשון "רשאי")". (ע"א 8506/13 הנ"ל, ההדגשות במקור, וראו גם ע"א 10208/16 קרסו מוטורס בע"מ נ' בטר פלייס [פורסם בנבו] ששב והבהיר את ההלכות בעניין אך לאחרונה (13.12.17))."

87. לגבי רכיב הנזק הובאה בעניין דרוק עמדת הפסיקה כלהלן:

"הובהר בפסיקה כי השאלה שעליה יש להשיב לעניין סבירות הפיצוי המוסכם היא האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה של ההפרה שהתרחשה, ולא האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שנגרם בפועל (ע"א 8506/13 הנ"ל). השאלה אינה האם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך ביחס לנזק שנגרם בפועל, אלא האם הפיצוי שנקבע בהסכם הוא ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהפרה מהסוג שאירעה בפועל. לעניין זה נקבע כי ניתן להיעזר במבחן היחס שבין סכום החוזה כולו לבין הפיצוי המוסכם מראש כפי שנקבע בחוזה (ע"א 8506/13 הנ"ל); ודוק: סכום פיצויים גבוה כשלעצמו אינו מהווה עילה להתערבות (ע"א 10208/16)."

88. לגבי הפחתת הפיצוי סוכמה בעניין דרוק עמדת הפסיקה כלהלן:

"בבוא בית משפט לבחון האם להפחית את הפיצוי המוסכם עליו לבחון אלו נזקים יכולים היו הצדדים לצפות במועד כריתת החוזה כפועל יוצא של ההפרה הקונקרטית שהתרחשה, והאם הפיצויים המוסכמים משקפים יחס סביר לנזקים אלו. וכלשון כבוד השופט דנציגר בע"א 10208/16 "על בית המשפט לשאול עצמו האם שיעור הפיצויים המוסכמים הוא כזה, שאדם סביר בנעליו של צד לחוזה יכול היה, בעת שנקבע הפיצוי, לראות בו סכום התואם את שיעור הנזק העלול להיגרם, אם וכאשר יופר החוזה בהפרה מן הסוג שאכן התרחשה בפועל? תשובה חיובית לשאלה זו תשלול אפשרות של התערבות מצידו של בית המשפט; תשובה שלילית לה, תכונן את סמכות ההפחתה ותפתח פתח להתערבות שיפוטית בסכום הפיצוי שקבעו הצדדים". הבחינה, כלשון הסעיף, מתייחסת למועד שבו נכרת החוזה, אולם שאלת הסבירות דאז נבחנת לאור ההפרה של היום (ע"א 10208/16 הנ"ל)."

89. בעניין דרוק, בימ"ש מונה השיקולים שנמנו בספרות ובפסיקה שיש ליתן להם הדעת בשאלת סבירות הפיצוי המוסכם והפחתתו, ועיקרם כלהלן:

"סוג החוזה ואופיו; היקפו הכלכלי; סוג ההפרה שבגינה מבוקש הפיצוי המוסכם; חומרת ההפרה שהתרחשה; משך הזמן שבו נמשכה; מספר ההפרות שביצע המפר; וככל שבית משפט מחליט להפחית את הפיצוי המוסכם עליו לבחון בין היתר את סוג העסקה הנדונה ותנאי החוזה לביצועה וכן את ההפרה (ע"א 8506/13; ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ [פורסם בנבו] (2006))."

90. ומן הכלל אל הפרט:

91. התובע טען כי הפיצוי המוסכם הסביר אמור להיות עד 15% שכן האירוע לא התקיים בסופו של דבר והפנה לפסיקה וספרות (שליו ואדר , עמ' 499) לפיה מטרת ההתערבות של בימ"ש "לקבוע מהו אותו שיעור, שגם אם הוא חורג במידת מה מגדר הצפיות הסבירה, הרי אף על פי כן אין בו משום סטיה בוטה וחריפה ממבחן זה".

92. התובע הפנה לפסיקה לפיה יחס סביר בין דמי הביטול המוסכמים לבין הנזק שניתן היה לצפותו הוא לכל היותר הפסד הרווח של הנתבעת מאי קיום אירוע שהוזמן במועד המיועד.

93. גם אם בימ"ש יאמץ מסקנה זאת, אין בה מה שהתובע מנסה לייחס לה. התובע סבור שמרגע שאירוע לא התקיים יש לבודד מרכיב הרווח, דהיינו, הכנסות פחות הוצאות ולשיטתו הרווח אמור להיות עשרה אחוזים ולא שבעים אחוזים.

94. מסקנה זאת מבוססת על ההנחה לפיה ההוצאות במקרה שאירוע לא מתקיים הן נמוכות ביותר.

95. ישנם תחומים בהם בתי המשפט מקבלים הנחה זו. כך למשל, במקרה של הפרת הסכם שכירות מקובל להכיר בפיצוי מוסכם של עד חודשיים שכירות, או במקרה של הפרת חוזה מכר, מקובל להכיר בפיצוי מוסכם של עד עשרים, עשרים וחמישה אחוזים מהתמורה.

96. אולם בתחומים אחרים בהם נותן השירות מחזיק מערך קבוע שצורך עלות עבודה כגון אוניברסיטה, או מלון, או חברת תעופה, ביטול הרשמה, או ביטול אירוע, אינו מצמצם באופן משמעותי ההוצאות שעל נותן השרות לשאת בהן, בין אם יתקיים האירוע ובין אם לאו.

97. אוניברסיטה, חייבת להעסיק סגל מנהלי ואקדמי, בין אם סטודנט לומד, או לא לומד. לכן, גם האוניברסיטאות מחייבות בפיצוי מוסכם הולך וגדל שמותנה ביכולת למלא מקומו של הסטודנט שביטל הרשמתו.

98. כך גם בעלי אולם אירועים שמעסיקים עובדים קבועים, או מתחייבים מראש לצרוך מספקים סחורה בשווי מסוים עוד לפני מועד האירוע, יישאו בהוצאות ניכרות, בין אם האירוע יתקיים ובין אם לאו. לעניין זה ראה עדותו של מר שלם מטעם הנתבעת לגבי אובדן הכנסותיה והפסדיה של הנתבעת.

99. בנסיבות אלה קביעת מדרג לפיו הפיצוי המוסכם הולך וגדל לקראת מועד האירוע אינו משום "סטייה בוטה וחריפה".

100. מרגע שההסכמה לעניין הפיצוי המוסכם עוגנה בכתב, לא היה צורך בעדותו של מנהל החשבונות מר הרצל שלם לעניין סך ההוצאות שהוציאה הנתבעת בפועל ומרכיב הרווח שהייתה אמורה להרוויח.

101. התובע טען כי היה על העד מטעם הנתבעת לבסס הערכותיו על מסמכים, אולם נטל הבאת הראיות והשכנוע בעניין זה מוטל על התובע (ראה עא 10208/16 קרסו נגד בטרפלייס (הנזכר בסיכומי הנתבעת). מצופה היה כי תוצג ע"י התובע חוו"ד של כלכלן שינתח שוק אולמות האירועים היוקרתיים באופן שיצביע על כך כי ההוצאות הקבועות נמוכות ולכן הפיצוי המוסכם צריך להיות בגובה אותן הוצאות נמוכות כביכול ואובדן הרווח.

102. התובע לא הגיש חוו"ד כלכלית. לכן, גם מסיבה זאת אין מקום להתערב בגובה הפיצוי המוסכם שנוגע להודעה על ביטול הזמנה כחודש לפני החתונה ולאחר מכן, ביטול חוזר ונשנה שלוש פעמים של הסכמות לקיום החתונה במועד נדחה ולשיטת הנתבעת ביטול מועד נוסף ששוריין. זאת, כאשר התובע לא משלם תמורה נוספת עבור שיפור החוזה לטובתו וכן לא מחויב בכל פיצוי נוסף מעבר לפיצוי בגין הפרת החוזה המקורי.

103. מכאן עולה שבחינת השיקולים השונים הנוגעים לעניין כגון, מדרג הפיצוי המוסכם כהולך ומאמיר לקראת מועד האירוע, סוג החוזה שמבוסס על אירוע חד פעמי שאובדנו גורם לנזק רב, הוצאותיה הקבועות של הנתבעת שמצריכות הכנסה קבועה מתאימה לגובה הוצאותיה, מספר הפעמים שהנתבעת האריכה המועד לקיום האירוע תוך ביטול לפחות מועד אחד בסמוך להתקיימותו וכנראה שגם מועד נוסף, משך הזמן בו המתינה הנתבעת לקיום ההסכם בין הצדדים והעדר ראיות מתאימות מצד התובע בנושא הנזק, מחייבת דחיית הטענה להפחתת הפיצוי המוסכם וכך קובע.

הטענה כי הנתבעת לא צמצמה נזק

104. התובע טען כי על הנתבעת היה לצמצם נזקיה. החובה של בעל חוזה לצמצם נזקיו מבוססת על סעיף 14 לחוק החוזים שקובע כלהלן:

"14. (א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין.

(ב) הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות העניין." מכאן שהחובה לצמצום הנזק אינה חלה, כאשר הפיצוי מבוסס על פיצוי מכוח סעיף 15.

סוף דבר

105. אשר על כן דוחה התביעה ומחייב התובע לשלם לנתבעת שכ"ט ב"כ בסך של 20,000 ₪ בשים לב לסכום התביעה ולחלק מהטענות שכלל לא עלו בכתב התביעה.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ח, 25 יוני 2018, בהעדר הצדדים.